סיפור על תריס ישן ונטוש, שהפך לאוצר.

איך בסיומה של חופשה חלומית ברודוס פגשתי מוכר חזיות, גבר, וזכיתי לשרות הטוב ביותר אי פעם בחנות לבני נשים, וגם לחבר מקומי, ובעיקר לסיבה טובה מאוד לשוב לרודוס.

לכל אחד יש את היווני שלו. לי יש את "מוכר החזיות היווני שלי", והאמת, היססתי לא מעט לפני כתיבת הפוסט הזה. כי זה נשמע מעט אינטימי, אפילו הרבה אינטימי. אבל זה פוסט ממש לא….

מן הסתם בטח שמעתם את המושג "יום כביסה",  אבל מאמא שלי, למדתי מושג אחר, והוא "אוכל של יום כביסה". אמא נולדה בארץ, להורים שעלו מבוכרה, כן, בוכרים. בני העדה הבוכרית מצטיינים בכל מיני תכונות ומעלות, אבל לעניות דעתי התכונה הטובה והחשובה בעדה הבוכרית, היא האוכל. 

אז למה זכיתי להכיר את המושג "אוכל של יום כביסה"? כי יש מאכל בוכרי אחד שאני אוהבת במיוחד, והוא ה"שולה". לא שולה כמו "שולה מעפולה", לא שולה כמו "שולה הפנינים", אלא פשוט שולה, כמו תולה או חולה.

סיפור לחנוכה שיש בו הכל. עבר הווה עתיד. לאומי, דתי ציבורי ופרטי.

לכבוד מונדיאל 2022 מצאתי פוסט שכתבתי בזמן מונדיאל 2018, הרבה דברים השתנו בעולם בין שני המונדיאלים הללו, אבל הדקה ה-70 נשארה הדקה השבעים, ועליה אני כותבת. כן, אני כותבת על כדורגל, מזווית נשית ביקורתית שטרם פגשתם.