אהבתי לבדים נטועה בי בטח מהיום בו פקחתי את עיניי לראות ואת ידיי לחוש.

אין דבר שמשמח אותי יותר מלשוטט בחנות בדים, לגעת במרקמים ולשטוף את העיניים במראות ולהריח את הריחות.

איתי באמת ובתמים, הבדים מדברים. הם קוראים לי ואומרים:" קחי אותי, ותתפרי ממני משהו יפה", או "חברי אותי לבד ההוא, נראה לי שזה יהיה צירוף מושלם", לשמחתי, בגיל ארבעים למדתי להקשיב להם ,להתמסר להם וללכת בעקבותיהם, והפכתי את האהבה והקשר שנוצר בינינו, לפרנסה. 

כיום היא באה לידי ביטוי בעיקר בשמיכות טלאים ונחשושים לתינוקות. בדרך חזרה הביתה מחנויות הבדים אני כבר רוקמת במחשבותיי דגמים ומוצרים. ובלילות, כשאני עוצמת את עיניי אני חולמת צירופים, בבוקר אני מנסה להפוך את החלומות למוצרים.

קניית הבדים היא יום חג בעבורי. אם זו נסיעה לנחלת-בנימין בתל-אביב על שפע החנויות שבה, שאז ניתן גם למשש, או בשנים האחרונות, הזמנת בדים דרך אתרים. מרגע שמגיעים אלי הבדים, אני פותחת את השקים הכבדים, ומתחילה להכין את הבדים לתפירה. היות שהבדים עוברים דרך ארוכה עד שהם מגיעים לחנות הבדים, וצוברים ריחות ואבק מתהליך הכנתם, ומתלאות הדרך. אני מכבסת אותם בסבון ומרכך ריחניים, וגם עם "לוכד צבעים" . 

היות שלבדי הכותנה, איתם אני עובדת יש תכונת התכווצות בכביסה הראשונה, וגם ירידת צבע, אני עושה זאת לפני הכנת המוצרים, כדי שתקבלו מוצר שלם ונקי. אחרי הכביסה הם מבלים ומתגלגלים במייבש הכביסה, ואני מגהצת כל יריעה לפני הכנסתה לכוורת הבדים, הממוינת, עד שהיא מתבלגנת שוב, בלהט העשייה לפי גוונים וסוגים.

היו שנים שהיו לי עוזרות. תופרת, גוזרת. בשנים האחרונות אני נהנית לעשות את כל התהליך לבד, בקצב שהוא דורש ממני, ובפרט לא להפסיד את ההנאה מאף שלב. גם מכונות היו לי לא מעטות. כנערה, עוד יצא לי לעבוד בבית אמא על מכונה שהונעה בכוח הנעת הרגליים על גבי הדוושה הרחבה, ולא כמו היום, בלחיצת רגל קלה על ה"גז" שמחובר לזרם החשמל. 

זמן התפירה הוא זמן נפלא. כל מי שתפרה יודעת שהשילוב בין ריכוז ודריכות אחרי תנועת המחט, והוצאת הסיכות המסמנות על גבי הבדים מחד, לבין ה"נסיעה" למרחקים ארוכים על פני בדים ותכים מאידך, עושה טוב לנפש ולמחשבות, קצת כמו נהיגה בכביש מלא נופים ומראות.