בוודאי תחשבו על- פי הכותרת שמתנוססת לה כאן למעלה, שבכוונתי לספר לכם סיפור הנגזר מהביטוי הנודע: "למה אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים?" למרות הכותרת המושכת הזו, הנה, עובדה, אתם כאן. לא בזה מדובר, למרות שיש לי כמה דוגמאות די מצחיקות מהחיים כדי להמחישו, אבל לא הפעם.
הפעם אני מספרת על אגוזים אמיתיים, שדווקא עשויים להיתקע כהוגן בין השיניים , אבל לא זו הסיבה המרכזית לשמו של הפוסט. הסיבה נזכרת בהמשך הפוסט, ואם תחזיקו מעמד עד סופו תראו איזה חיבור בלתי אפשרי עשיתי כאן בין אגוזים לשיניים. אתן רמז מטרים, ואגיד שרק תקופת הקורונה על גזרותיה וסגריה עשויה לייצר חיבורים ורעיונות מעין אלו.
אך לא רק גזרות יצרה שנת הקורונה, אלא גם הזדמנויות. אתם יודעים, כל מצב בחיים מייצר הזדמנויות, צריך רק לדעת לראות אותן. אני את ההזדמנות שלי ראיתי, בעיקר כי היתה בתוך מרחב ה 500-1000 מטר בו הורשנו לנוע בחופשיות במהלך עונות הסגרים שבתוך התקופה.
לא אחזור ואספר לכם איך ממטע משגשג של עצי פקאן, שהתייבש ומת בעקבות כנימה מרושעת אחת, ועליית מחיר המים לחקלאות, נשארו לעמוד בסופו של דבר רק שלושה עצים קמלים ויבשים, בטרם הספיק אחד השכנים להוריד גם אותם כעץ להסקה. ואיך שטח המטע לשעבר שינה את ייעודו וקם בו גן צמחי תבלין, כחלק ממרכז מבקרים. אז, באורח פלא שלושת העצים קמו, התנערו וצמחו אל -על, ובבוא העונה גם הניבו פרי, שנפל היישר אל האדמה דרך השיחים שצמחו מתחתם, מתעלמים מקיומם*.
בכל אותן שנים, כאשר היינו יוצאים באחת השבתות החורפיות לגן, היינו מגלים מופתעים את האגוזים שנפלו. מתרגשים ,מפצחים ,אוכלים וממלאים את הכיסים. בסופו של דבר מביאים שקית לאיסופם, או אפילו מארגנים ארגז קטן במחסן. מכינים תבנית עם אגוזים קלויים במלח. נהנים, מכינים עוד כמות, ואולי עוד אחת, מביאים פעם או פעמיים לחברים ומכרים. ואומרים שצריך לעשות את זה יותר, ובעיקר נזכרים בערגה בימים אחרים, מפוארים וזקופים, בהם ה"שייקר" ** היה מגיע כדי לנער את העצים, ומרבית היבול היה משווק באחת במשותף, נוסע על המשאית הגדולה של המושב למכון בבית- חנן. ביתרת הזמן, היינו זוחלים, גם עם פועלים, ואוספים את מה שנותר והמשיך ליפול מהעצים, מפיחים רוח במפוח קולני שהיה נרתם לטרקטור ומרחיקים את העלים.
אחרי שבת נוסטלגית אחת או שתיים כאלו במהלך החורף, בדרך כלל היה נסגר העניין.
בשנה שעברה (2020) הקורונה והסגר פרצו בדיוק כשהאגוזים החלו ליפול מהעצים. הנכדה ואני, כמו בני- הבית האחרים, במסגרת הפעילות להפגת השגרה, הפעלת השרירים ועל-פי הנהלים כמובן, זחלנו תחת העצים, וערמנו כדי להעסיק את עצמנו ערמות של אגוזים, שנשארו מונחים בשטח לגורלם.
השנה (2021) שוב כאשר התחילה עונת הפקאן, עוד סגר הגיע לכאן. כשחיפשתי מפלט בטווח המותר, הגעתי שוב באופן לא מפתיע, אל עצי הפקאן. רק שהשנה, בגלל המים הרבים שקיבל הגן לקראת החתונה שנערכה בו רגע לפני הסגר השני, או בשל השיחים שנעקרו בו לקראתה, כדי להרחיב את המרחב. או אולי אפילו בגלל וריאנטים סוררים של הנגיף, שנישאו באוויר כמובן, ועשו מוטציה או אינטראקציה עם זה הזן בזה הגן, החלו ליפול אגוזים מהשמיים, כמו מטר של מטאורים אל רצפתו של הגן.
מה עושים? בשנה רגילה אולי לא הייתי מבחינה בזה כלל, או לכל היותר אומרת בטון רציני : "כדאי לאסוף", וממשיכה בקצב המהיר של החיים. אבל השנה, כל פקאן ופקאן צעק אלי מקרקעיתו של הגן:" אספי אותי! אספי אותי, הנני מוכן ומזומן!" ואני שיצאתי אל הגן, כדי לא לשמוע את קירות הבית מתחילים לדבר אלי במהלך הזמן, או את הבדים שלי, שתמיד מדברים באופן מתוכנן, מתחילים למלמל אלי משהו לא ברור ולא מובן. לא יכולתי להישאר אדישה לקריאתם. אז רכשתי מגפי גומי ומריצה מתגלגלת, הוצאתי מהמחסן את הגלגלת, והתחלתי לאסוף, נהנית מההפגה, מהאוויר ומהנוף.
לאט לאט נערמו להם עוד ועוד אגוזים. שולחן המרפסת הפך לבית -אריזה מאולתר. ואני ממיינת ומפרידה, אלו לכאן, ואלו לכאן. הקריטריונים שלי לא היו אם הם התחסנו, או לא, או אם יש להם "תו סגול" או "תו ירוק", אלא אם הם טריים או ותיקים, מלאים או ריקים.
אגוזים טריים, זה כמו לחמניות טריות, או שאוכלים אותם בזמן, או שחבל על הזמן. קניתי שקיות קטנות, והתחלתי לחלק כמובן. לשכנים קצת קשה, כי למרביתם יש עץ או שניים, אבל לחברים ולמחותנים כמובן. אז קבעתי תור לקוסמטיקאית, והבאתי לה גם. היה לי תור אצל הספרית, הבאתי גם לה. בעלי הלך לספר שלו שלחתי גם לו. הגיע טכנאי למדיח, יצא עם שקית. הגיע נגר, קיבל גם. היה רגע שאפילו חשבתי איזה מכשיר אקלקל עכשיו, כדי להזמין עוד מישהו שייקח אגוזים, בחינם.
הבנתי שהגיע הזמן לצאת מגבולות המעגל, לפרסם ולמכור. עוד לפני שמכרתי גרם אחד, הגיעה מאחד השכנים הצעה שאי אפשר לסרב לה. "תשמעי" הוא אמר: "אני לוקח את האגוזים שלי לקילוף, כך הם נשמרים במקפיא לאורך זמן". נהדר חשבתי לעצמי. הרי כל שנה, בסופו של דבר אנחנו זורקים את האגוזים שאספנו נלהבים, אחרי שהם מאבדים את טעמם, לכבוד האגוזים החדשים. השכן גם התנדב ואמר שכאשר הוא ייקח את האגוזים שלו לפיצוח, הוא ייקח גם את שלנו. ואכן, לקח וגם החזיר. באחד מימי השישי, שבו הביתה שלושה שקים מהפיצוח והקילוף. ואנחנו התיישבנו למיין ולארוז אותם. בילוי משפחתי מומלץ לימי שישי כשיש סגר שממילא לא מאפשר ללכת לשום מקום, וגם לא ממהרים לשום מקום, מקסימום, לאסוף עוד קצת אגוזים תחת העצים. נראינו כמו שנראו הסבתות בילדותנו, עם מגש בו ביררו אורז או אפונה, ושלפנו את שיריי הקליפות מהפרי. המקפיא של המקרר התמלא. באין ברירה ומקום, קנינו עוד מקפיא. הכל עומד בו ארוז בשלשות בשקיות וואקום, מהמכונה החדשה שקנינו גם לצורך העניין.
אתם מכירים אותי, קצת הגזמתי, אבל לא הרבה. אחרי שהתחלתי לפרסם, הגיעו אלי פניות שונות ומשונות, שהביאו איתן מפגשים עם כל מיני אנשים. כשגם אישי התחיל לפרסם, האפקט הכפיל את עצמו. היו קונים שהגענו אליהם בדרך לכל מיני סידורים ועניינים מותרים, והיו שהגיעו אלינו.
השבוע הגיעו לביתי שני גברים חביבים מאום -אל- פאחם. את המשא- ומתן הם ניהלו עם אישי, אך היות שהיה בפגישה, הם הגיעו אלי. כגברים בעלי נימוסים מזרחיים, הם נכנסו מהוססים והשאירו אחריהם את הדלת פתוחה. "טריים?" שאל האחד, "בטח טריים" עניתי, מניחה לפניהם צלוחית אגוזים מפוצחים לטעימות על השולחן, ומראה להם את העצים מבעד לחלון . בעוד אחד מהם מצלם לאשתו את השלל הרב שבגינו שלחה אותו בעקבות ה"פייסבוק" היישר לנהלל, אורז אותו היטב בקרטון, סיפר לי השני כיצד העבירו את ימי הסגר לאחר שעות העבודה ביוזמות חברתיות הכוללות תבשילים וסעודות לחברים ולשכנים. אחרי שהשתכנע שלא אני היא המפצחת, התעניין איך בדיוק המכונה מפצחת את האגוזים. שלפתי לכבודו מהטלפון הנייד שלי את הסרטונים שצילמתי עבור נכדתי במכון הפיצוח, מבקשת ממנו שיתעלם מהתיאור המדובב והמלבב שנתתי לה, על המסלול שעוברים האגוזים המתפצפצים ב"בום טראח" אחרי שסבא אותם למיכל שפך, ואיך עלו למעלה למעלה על המסוע אל המסננות הגדולות, שרוקדות ברעש ומשתוללות, ומהן קופצים "קפיץ-קפוץ" לדליים הגדולים ואחר כך לשקים.
המכון הזה, שהוא כבר השני שלנו, פעל בטכניקת פיצוח אחרת, טובה יותר, זולה יותר וקרוב לנחל הדן. ככה זה, העסק המשגשג הביא אותנו עם פתיחת הסגר, גם לשם. קיבלה את פנינו נוסעת על מלגזה גדולה, אשה נאה וזקופה, יוצאת אחת ממדינות חבר-העמים, לבושה בחולצת עבודה אדומה מעל בגדיה, שהתנועעה בהמשך בין המכונות הרועשות והדופקות, מנצחת על הפיצוח בקצב וביעילות שהזכירה משהו שבין מופע בלט של ה"בולשוי" לניהול בית-מרקחת קטן.
ומה עם השיניים תשאלו? היה לי לקוח אחד שבא במיוחד מספר פעמים מחיפה. הוא דווקא לקח אגוזים שלמים ואמר שהוא מחלק אותם בין חברים. בביקור הראשון, רגע לפני הסגר הוא עוד היה מעט מהוסס והביא איתו את כלבו שהתרוצץ קצת בגן. אחרי שקיבל את הסחורה במחיר טוב, נתן לי מלפפונים חמוצים שכבש בעצמו, בטעם, שחבל על הזמן. כשהסתיים הסגר הביא גם את אשתו יחד איתו וישבנו כמעט כמו ב"דבל-דייט" לקפה על המרפסת. באחת מהפעמים הגיע עם צנצנות של כרוב וזיתים כבושים שאין כמותם. נו, כבר הרווחתי מהעניין.
אבל מה הקשר לשיניים ? ישאל מי שעוד לא הסתחרר מכל הלקוחות, הטעמים והריחות? במהלך הסגר, רצה הלקוח החיפאי עוד אגוזים, ולא ידענו כיצד לבצע את ההעברה מבלי לעבור על החוק, שכפי הנראה רק אני והוא שמרנו, עד שעלתה במוחי הברקה. "תראה" אמרתי "עוד יומיים, יש לי תור אצל הרופא שיניים בחיפה". וכך בעודי יושבת על כסאו של רופא השיניים, אישי שהמתין לי בחנייה, פגש את הלקוח, ושקיות האגוזים הועברו מכאן לכאן, עם חשבונית כמובן.
כשנפרדתי מאורחיי מאום- אל- פאחם, אמרתי לצעיר שביניהם שהתלהב מאוד מהסחורה, מהסיפורים ההדדיים ומהאווירה שנוצרה, שיכול להיות שבשנה הבאה כשהוא יתקשר אליי ויישאל: "יש פקאנים?" אענה לו מתרוצצת מתוך שגרתי העמוסה , המדלגת מעניין לעניין. "פקאנים?-לא כאן".
אני אומרת לכם, אם סגר, אז לפחות שיהיה בטעם פקאן. ואל תשכחו לשמור על השיניים, כמובן!
*בעבר כתבתי פוסט על המטע תחת הכותרת "מעשה בשלושה אגוזים", שהתפרסם ב"סלונה"
**ה"שייקר"- טרקטור מיוחד שהיה מגיע על פי תור לכל אחד מהמשקים, לופת את העצים ומנער אותם, ומרבית הפרי הבשל היה נופל ומתגלגל אל יריעות שנפרשו מראש על הקרקע, ומוכנס למיכלים גדולים.
2 תגובות
כתבה יפה
מצא חן המגרפה שהוספת אגוזים.
היפו אפשר לרכוש כזאת
תודה על התגובה. אישי עשה חיפוש בגוגל, ומצא באתרים אמריקאים. זה הגיע היישר משם בדואר אויר