חנה

לפני פחות משנה, נכנסה בהיסוס בטוח אל דלת ביתי, ובו ברגע גם למעמקי ליבי, חנה.

חנה ליפשיץ לבית דהאן, זיכרונה לברכה, היא אמא של ליאור, החתן שלי, בעלה של בתנו נועה.

מרגע שנועה וליאור התחילו "לצאת" ברור היה לכולם שזה "זה", ושזה רק עניין של זמן עד שתהיה חתונה.

עם אחת מסבתותיו של ליאור, חנקה הפלמ"חניקית מהקיבוץ בצפון, כבר דיברתי אחרי שבועיים בטלפון, מחליפות מילים ורשמים על מכרים משותפים. גם על הסבתא ג'קלין מירושלים שמעתי מהרגע הראשון. שמעתי על מאור הפנים והדרך בה היא מקבלת כל אחד מאורחיה, דרך שולחן עמוס לעייפה של אוכל מרוקאי משובח, בודקת בצלחות מה אכל, ומה לא . מבינה שעוד רגע אם רק אגיד "כן" קטן משלי, או רק אמצמץ, אהיה מוזמנת לשם.

אבל הורים, זה אחרת, זה כבר רציני ומחייב.

ככל שהתקדם הקשר, ברור היה שכולם רוצים להיפגש, רק מחפשים את המועד המתאים. מרגע שנועה אמרה לליאור "כן", והוכרז על חתונה, ברור היה שלא רק שרוצים להיפגש, אלא גם "צריכים" , רק שהכל קרה רגע קל לפני שהקורונה פרצה בסערה לחיינו, ואיתה, כל התוכניות והמחשבות, קיבלו תפניות מהירות ומסחררות בעלילה.

ממי שלא חווה חתונה בזמן קורונה, אחסוך את כל הלהטוטים שצריך היה לעשות, כדי שזה יקרה בסופו של דבר. מתפשרים עם הכל ועל הכל כל הזמן. ועסוקים במה שבאמת חשוב, ועם זה מתקדמים, עד ליום שאחרי, או זה שבא אחריו, ומשנים שוב את כל התכנונים תוך כדי תנועה. דבר אחד היה ברור, חתונה תהיה בספטמבר, גם אם לא היה ברור מה יהיה ההרכב. כל עוד שהזוג וההורים משני הצדדים יהיו, תהיה חתונה.

האיסורים, החוקים, הסגרים, ומצב בריאותה של חנה, שהתמודדה כעשור עם מחלת הסרטן, הרחיקו את המפגש ביננו, עד ששבת אחת, הסתדרו להם כל הכוכבים בשמיים, וחנה ויורם נכנסו אל דלת ביתנו בנהלל, אחרי נסיעה ארוכה שהתחילה מוקדם בבוקר מביתם בקיבוץ קלי"ה.

אתם יודעים, מפגש עם מחותנים יכול להיות כל מיני דברים. מלכתחילה, נזהרתי, עטיתי מסכה על פני, שהרי קורונה וחנה היתה חולה. חנה לא נזהרה, היא הסתכלה עליי בעיניים החזקות שלה, ניגשה אלי, וחיבקה אותי בגופה שנחלש משנים של כאב בחיבוק חזק ואמיץ של קבלה, אהבה, שותפות ומשפחתיות. מאותו רגע, היא ישבה ויושבת חזק אצלי בתוך הלב.

העברנו שבת נפלאה, עם אנשים שלכאורה לא הכרנו עד אותו רגע, שהפכו באחת למשפחתנו הקרובה, הכי קרובה.

מורכבות "חתונה בימי קורונה" הכתיבה לנו שאת החתונה נקיים בגן שנמצא בחצר משקנו, שהיה בעברו "הגן של לבידו", כחלק מ"מרכז המבקרים" שלהם. בתקופת הקורונה חנות המותג נסגרה, וכך גם הגן, כשלא הושקה ונזנח. כאן זכיתי להכיר את חנה, הצנועה, לא רק כאמא של ליאור, אלא בפן המקצועי שלה, והיא היתה מקצוענית מאוד.

חנה שירתה כחיילת בנח"ל בקיבוץ קטורה שבערבה, והיתה חלק ממקימי ענף ה"נוי" בקיבוץ, שפרושו המעשי, הוא להפוך במו ידיה ארץ שוממה לגן פורח. באחת מנסיעותיה לחופשה הביתה לירושלים, עברה בדרכה לצד קיבוץ צעיר בהקמה, קלי"ה, וידעה שזהו המקום שלה. מאז היא חייה בו. יורם הצטרף אליה בהמשך, וכאן הם בנו את ביתם ומשפחתם והביאו לעולם את ליאור, אבישג וענבר . אבל לא רק משפחה יפה בנתה חנה, אלא בנתה וטיפחה את הנוף המרהיב ממנו אי- אפשר שלא להתלהב, ולעמוד משתהה. גן- עדן פורח, צבעוני ,ססגוני ומלא צל באמצע המדבר.

כשעמדתי ביום ראשון השבוע בבית- העלמין החדש של הקיבוץ, כשהיא נטמנת בקבר השני שנכרה בו, באמצע הנוף המדברי היבש והקודח בחום של מעל ארבעים מעלות , נוכח מערות קומארן ,הוד הקדומים ומערות האיסיים, אי -אפשר היה שלא להתרשם מיופיו ורעננותו של הקיבוץ. יופי שעשר אצבעותיה של חנה הכירו כל עץ שניטע בו, כל שתיל שנשתל בו, כל פרח שפרח בו, וכל ועשב שוטה שנעקר ממנו.

חנה היתה מומחית בתחומה, הרחיבה את השכלתה המקצועית בתחום ואת עשייתה גם מחוץ לתחומי הקיבוץ, ולצערנו ידע שהוא אוצר בלום, אבד עם לכתה.

אבל בואו ננסה לחזור לרגע לדברים השמחים, ממילא עצוב לנו מאוד עם לכתה.

החתונה נקבעה לספטמבר של שנה שעברה, שבוע לפני ראש- השנה, ובדיעבד גם שבוע לפני הסגר השני. וכך יצאנו וירדנו כולנו יחד אל הגן, לראות את "הכלה". לא הכלה נועה, אלא את הגן שנזקק ליד אוהבת ומטפחת. הרבה כוח לא היה בגופה של חנה, אבל ראייה חדה וחזון מרחיק ראות היו גם היו. תוך רגע היא אמרה, קבעה אילו שיחים צריכים להיעקר, אלו ענפים צריכים להיגזם, איזה חומר צריך לפזר, מה צריך לשתול, כמה ואיפה צריך להשקות, ולמשך כמה שעות או לילות והגן קיבל "תוכנית טיפול" מפוארת ומפורטת , עד ליום החתונה, וגם לאחריה.

לאחר שבת או שתיים, נאספו כל בני- המשפחה משני הצדדים, כמו חיילים טובים ל"גיוס" , מצוידים בכל הידע החקלאי שצברו במהלך חייהם, ובכל מיני כלים שעודרים, וגוזמים ועוד כל מיני דברים. כשחנה שבה עם אוטו מלא עד אפס מקום בשתילים ממשתלה קרובה, ורק מסמנת, איפה צריכים להתמקם הדברים. חנה אמרה ויורם עשה בזרועותיו החסונות, כהמשך ישיר של הזרוע הארוכה שלה.

הצלחנו בעזרת כולם ובסייעתא דשמייא לקיים חתונה שאפשרה למשפחה הגדולה והרחבה להגיע ולשמוח, עם הזוג, איתם ואיתנו, והגן מאז רק עולה כפורח, כשחנה ממשיכה להשגיח ולפקח עליו מרחוק. ליאור מצלם לה "שאילתות" ומקבל שלל הוראות והנחיות.

ביום ראשון, לאחר שהילדים בישרו לנו שחנה החזירה את נשמתה לבוראה, אחרי שבועיים קשים מאוד, אחרי חודשיים קשים, ואחרי שנים של התמודדות, כשבני משפחתה לא משאירים אותה ולו לרגע אחד לבד , ישבתי בביתי אל מול התמונות מהחתונה, מבינה שעכשיו זה לא רק התמונות מהשמחה הגדולה של שתי המשפחות, אלא שאני מחפשת ובוחנת איפה חנה נראית הכי טוב, הכי יפה והכי שמחה, כדי שתישאר מזכרת חיה, לאשה אהובה שנפטרה בדמי ימיה.

את הפוסט אני כותבת היום (יום שלישי ) בקלי"ה נמצאת קרובה למשפחה, וגם אני ממאנת להתנחם. כואבת לא רק את חסרונה ליורם אישה , לליאור אבישג וענבר ילדיה, לחנן חתנה ,לנועה כלתה, לנועם נכדה הפעוט, לאמה ג'קלין , לאחיה ואחיותיה, לחמותה חנקה, לגיסותיה וגיסיה, לקלי"ה ביתה, אלא היא חסרה לכולנו, לכל מי שנשמתה נגעה בו, בנגיעה הכל-כך מיוחדת שלה.

תודה על מה שהיית גם בעבורנו, לזמן קצר מידי, המשפחה של נועה. כשעשינו יחד את ליל הסדר, ואת החג, כבר ידעתי מה מצבך, אבל רציתי מכל הלב, ואיחלתי לך ולנו, הרבה יותר.

יהי זכרך ברוך!