נייד, מזגן ומשקפיים

גם אם שם הפוסט כפי שהוא מופיע בכותרת, נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, דעו לכם שזהו פוסט רציני מאוד, אבל מאוד מבודח בו זמנית, המביא כמה מחשבות והרהורים על החיים, שיכולים לעלות ולצוף להם רק בחום הקיץ.

יכולתי להמשיך את השורה ולכתוב:" נייד, מזגן ומשקפיים נכנסו לבר" אבל למרות שעוד יופיעו כסאות בר בהמשך העלילה, ותפגשו אותם, אם רק תישארו איתי עד סופו של הסיפור. לך תסחוב מזגן לבר, בטח כשהוא די כבד, כי הוא גם "מיני מרכזי". אז בואו נניח לו במקומו, ונתחיל בו את הסיפור.

באחד מגלגולי הבית שלנו, התקנו בו, כמו שהיה מקובל אז, מערכת מיזוג מרכזית.  יום אחד, בחום הקיץ הגדול, הכי גדול, שבקה המערכת ולא פלטה אפילו משב רוח אחד, לא חם ולא קר. בדקנו, ניסינו, התפללנו ושידלנו, ובסופו של דבר לא נותר מה לעשות חוץ מלהזמין טכנאי שיבוא, יבדוק ויתקן, כדי שנוכל לחזור ולנשום אויר קריר וממוזג.

נו, ברור לכם שלקחו עוד ארבעה ימים חמים ומחניקים נוספים, עד שצוות הטכנאים המיומן הגיע הביתה, ועבד בו כחצי יום, מגיר אגלי זיעה ומפיץ ריח בהתאם, עד שתוקנה התקלה. כשתוקנה, נשמתי אנחת רווחה גדולה, בירכתי "המחייה" ושיתפתי גם אותם בהתרגשות החמה-קרירה שאחזה בי. באותו רגע נפלה בי ההבנה  שטכנאי המזגן, לא רק שלא ייהנו מקורו של המזגן אצלנו, אלא הם ממשיכים מכאן לעוד תקלה בעוד בבית נטול מזגן. הבנתם את הפרדוקס? טכנאי מזגן, שם שנשמע מאוד ממוזג ואוורירי, ואולי אפילו מצויר לו גביש שלג על גב סרבל העבודה, בעצם לעולם לא זוכה ליהנות מקורו (או מחומו) של המזגן. ברגע שהוא מצליח להתגבר על התקלה ,הוא ממשיך לבית הבא.

אז עכשיו אחרי שהתקררנו קצת , והטכנאי קצת פחות , בואו נעבור למשקפיים.

שנת הקורונה, שאילצה אותנו להמציא את עצמנו מחדש באינסוף תחומים, כולל גם את תופעת ה"זום", לא פסחה גם על תחום המשקפיים. לפני מספר שנים, כשהפכתי לכותבת המחשיבה את עצמה ככזו, עשיתי לי "משקפי מחשב" פונקציונאליים, שמיועדים לאינטימיות הקרירה או החמימה, אבל התמיד ממוזגת  שלי מול מסך המחשב בחדר העבודה שלי . "אין צורך להשקיע במסגרת יפה" אמרתי, "שישבו טוב על האף, ויעשו את העבודה" וכמו שאתם מבינים הם עשו את מלאכתם נאמנה.  הכל ביניהן לביני היה נפלא  עד שצצה הקורונה, והתחלתי לקיים כל מיני קורסים ושיחות ב"זום" ,ואחד המקומות הכי אינטימיים שלי, הפך לשער שלי אל העולם. מילא עם אנשים שאני כבר מכירה מזמן , או לחילופין אנשים שפגישתי איתם חד -פעמית. אבל מה יהיה על קשריי החברתיים החדשים עם אנשים ונשים שאותם אני מכירה רק אגב לימודים משותפים ב"זום"? איך הם יתרשמו ממני, כשייראו אשה עבת מסגרת ולעיתים גם זעופת פנים? ממרום שנותיי הרגשתי לפתע הזדהות עמוקה עם אותן נערות בנות -עשרה שנאלצו לבלות שעות מול מסכי ה"זום", רואות את עצמן לפני ולפנים, ואגב כך מגלות ונחרדות מכל פגם שנתגלה לכאורה בפנים. חרדה ממש כמותן לתדמיתי. ידעתי שחלק מהן כיבו את המצלמות, או השכימו קום והתאפרו שעות לפני כל מפגש, או אף חשבו להפקיד את פניהן תחת איזמל המנתחים.

אני, לעומתן הרי אשה שקולה ובוגרת. אופציית האיפור נשללה על הסף. הרי חוץ מבחתונות שלי ושל בנותיי, מעולם לא התאפרתי , וגם זה לא לבד, אז בטח שלא אלמד את זה עכשיו ועוד ב"זום". הבנתי שאין מנוס מלהחליף משקפיים. אבל לך תצא מהבית בימי קורונה, עם מסכה לעשות משקפיים.

לאחרונה, כשהוסרה מגבלת המסכות, ולימודי ב"זום" רק תפסו תאוצה, נכנסתי בצעד בוטח אל חנות האופטיקה, והכרזתי בקול רם : "באתי לעשות משקפיים מדליקים, אבל ממש  מדליקים, בשביל הזום". הבדיקה בחדר הקטן והשחור, עם המסגרות הגדולות, הצבעים, המספרים והאורות היה החלק הקל. אבל אז התחילה הבעיה הממשית, והנה כאן עוד רגע מתחברים להם המזגן והמשקפיים, אם תהיתם מה הקשר. ברור שחנות המשקפיים היתה ממוזגת היטב, אבל לא זה הסיפור. הייתי בחנות שכולה משקפיים, מנסה למצוא את הזוג האחד שיהפוך אותי מסתם אחת ל"האחת". הסתכלתי על כולם, אני חושבת שגם הם הסתכלו עליי, ככה זה לפחות נראה לי. את מרביתם ביקשתי בעדינות שיורידו לי מהמדף כדי שאבחן מקרוב, אבל בסוף הגיע רגע האמת, בו צריך למדוד את המשקפיים, כדי לראות כיצד הם יושבים על הפנים. הבנתם? שוב פרדוקס . ברגע שאני הכי צריכה משקפיים, כדי לראות איך אני נראית עם המשקפיים, אני למעשה ללא משקפיים, זאת אומרת ללא המשקפיים הטובים שלי, שמאפשרים לי לראות. כמעט כמו בשיר ההוא קיוויתי לטוב, גיששתי ומיששתי, אבל לך תקבל ככה החלטה. שכבר נערמה לה ערימה לא קטנה של מועמדים סופיים (כן, משקפיים זה זכר) , הרכבתי והיטבתי אותן על עיניי, אבל לא יכולתי לראות דבר.

מזל שהעזר שכנגדי, היה בעדי ולא עמד מנגד. בעצתה של אחת משתי המוכרות שכבר טרחו סביבי שעה שלמה, הוא נעמד כנגדי, וצילם אותי מודדת כל אחד מאלו שעלו לגמר. איך הוא צילם? עם הנייד שלי, שעוד מעט גם הוא וגם הבר ייכנסו לסיפור, אבל רגע סבלנות.

עכשיו התיישבתי לי בנחת, הרכבתי את משקפיי, התבוננתי במסך ובחרתי מתוך התמונות את הזוג  שברגעים אלו  ממש אני מרכיבה על עיניי מול מסך המחשב. יודעת שתמה תקופת האינטימיות שלנו. מעתה כל רגע יכול לזמזם לו ה"זום", ואני מוכנה ומזומנה לקראתו, לא במראה מיושן ובתדמית "הספרנית",  אלא ב"לוק" חדש אופנתי, עכשווי ומדליק.

אני לא יודעת אם בגלל הצילומים הרבים שלי במשקפיים, או סתם בגלל עייפות החומר, הנייד שלי התחיל לשדר לי אותות מצוקה שעיקרן: "גבירתי היקרה, הזיכרון של המכשיר שלך מלא, בואי נתחיל לקצץ, אחרת כלום לא יעבוד". הוא לא רק שידר, אלא גם נקט בסנקציות ודרכי שכנוע ייחודיות משלו.  באין ברירה, התחלתי בהוראתו לנקות את הזוטות, אבל הוא ממש לא היה מרוצה. המשכתי עוד ועוד בניסיונות לנסות ולרצותו, והוא מצדו המשיך להפגין חוסר שביעות רצון בולטת. הדיאלוג ההדדי, או אם נדייק, הסחטנות החד צדדית נמשכה עד שהכרזתי: "עד הנכדה!" אני לא מוחקת אף סרטון או תמונה שלה שעלו על מסכי במהלך שלושת השנים האחרונות. נניח שהייתי ממשיכה להסתדר ככה, אבל אני הרי מצפה ומחכה לעוד נכדים, ואיך אוכל להעלות בדעתי לוותר על סרטונים עם חולצת אנה ואלזה, יסמין, אריאל או בל מהנכדות הבאות?

בקיצור, הבנתם, החלטנו שאין ברירה, הגיע הזמן להחליף את נייד.

נכנסנו לחנות הניידים, התיישבנו לנו על כסאות הבר מול הדלפק והמוכר שאל אותי: "מה לא בסדר במכשיר?" השבתי לו מעט כעוסה  שהוא לא ממש עובד וגם לא תומך בנכדה. גם הוא מיד הבין עם מי יש לו עסק, והמשיך עם העזר ששוב, לא עמד מנגד אלא ישב יחד איתי מול הבר. אחרי שהבנתי שלא יגישו לנו כלום לשתות מאחורי הבר הזה, וגם לא יתנו לנו גלידה (הנה, אתם רואים, הבטחתי בר) חיפשתי איך להעסיק את עצמי במהלך כל רגע ורגע שחלפו במהלך השעה וחצי הקרובות . אתם מבינים את האבסורד?  ישבתי בחנות שכולה מכשירים ניידים, וכיסויים יפים מכל הצבעים שמתאימים לכל הסוגים. יש לי לא טלפון נייד אחד, אלא שניים, שנמצאים בידי הטכנאי ומעבירים ביניהם מספרים ואותות, סודות ורזים. כל מה שהתחשק לי לעשות כשישבתי לי על כסא הבר, ונופפתי ברגליי שלא הגיעו אל הרצפה, כשהזמן לא זז,  זה מעט נחמה במסך הנייד שלי, ואין לי נייד. אם זה לא פרדוקס קיומי. מהו פרדוקס?

אם אתם קצת דואגים לשלומי, אני בסדר. כרגע אני יושבת לי עם המשקפיים החדשים מול המסך, החדר ממוזג ולצדי מונח הנייד החדש שמשמיע לו כל מיני צלילים וקולות שבטח אלמד להכיר אותם עם הזמן. במחשבה שנייה יכולתי לנצל את הזמן שם למדוד משקפיים, אבל באמת, שם רץ לו בראשי הפוסט שקראתם עכשיו.

קיץ קל!

---

תמונות:

סרבל העבודה-מתוך פרסום של DEKEL HADAD בגדי עבודה

תמונת הטלפונים הסלולריים מתוך תמונה שמופיעה ב WISEBAY.CO.IL

והנערה עם המשקפיים, בחנות האופטיקה של דליה סגל בעפולה. בתודה למרווה ולעובדת השנייה (סליחה שאינני זוכרת את השם) שסידרו הכל אחרי.