בבריכה טובים המים

כשמנחם בגין, דיבר באחת ממערכות הבחירות על הקיבוצניקים המיליונרים, היושבים על יד בריכות השחייה, אני נוטה להניח שהוא לא דיבר עלינו. ראשית, ואם לא נהללית שכמותי תגיד את זה, אז מי? אנחנו לא קיבוץ, אנחנו מושב!  לא סתם מושב, אלא המושב הראשון בארץ. אבל הסיבה העיקרית להתנגדותי הנמרצת לדבריו, הם  אופייה ואיכויותיה של בריכת השחייה שלנו בנהלל, כפי שהיתה בילדותי. אני לא חושבת שבעל חשבון בנק המצב סביר, או אפילו בעל חוב קטן, לא היה מעיז לזנק אליה,אלמלא היה נהללי.

נכון, מהיום שאני מכירה את עצמי, עמדה בריכת שחיה במרכז הכפר, מה שאולי לא היה במקומות אחרים.  היא לא רק עמדה, אלא עמדה ממש מול בית הכנסת ועד שלא יצרו את ההגבהה המלאכותית, התקיים לאורך שנים דו- קיום מעניין בין השניים, בשבת בבוקר, אלה היו הולכים להתפלל, ואלו היו באים לשכשך במים.

לא רק המפגש הבלתי נמנע עם המתפללים היה החיסרון ביום השבת, אלא בעיקר היותם של המים הכי קרים. היום זה עשוי להישמע לכם מצחיק, ואולי אווילי, ובטח ובטח לא כלכלי, אבל הבריכה היתה פתוחה למעשה רק ארבעה ימים בשבוע, משבת עד יום שלישי. בשבת בבוקר, המים היו בהירים, צלולים וקרים. לעומת זאת, ביום שלישי, אם אשתמש במושג מתחום הייננות, הם היו עכורים, חמימים, עפיצים ונפיצים...לא היה סוג או זן של ירוקת שלא צף ושייט בהם, ולא היו צפרדע, קרפדה או ראשן שלא מצאו בה את משכנם, מקרקרים את קרקורם הנוגה בכל רחבי הכפר ביום, ובעיקר בלילה. וכן, לא היה פיפי שלא פושפש בהם. כל- כך עכורים היו המים, ולכן היה זה יום היום המועדף למשחק ה"קדרים באים", ב"שערים" שפארו את שני קצותיה של הבריכה. ביום זה, באמת לא יכולת לראות כלום וניתן היה לצלול ולהתחמק בקלות.

ה"שערים", כמו הירוקת ,חצי מעומקה של הבריכה, (שבימי שיאה, הגובה תחת המקפצה היה 3 מטר) וריצפת הבטון החלקלקה (בעיקר ב"קטנים" על יד פתח כניסת המים מהצינור הרחב) , אבדו כאשר עברה הבריכה שיפוץ לפני כ-40 שנה, כדי לעמוד בתקן או סטנדרט כלשהו. אם אני זוכרת נכון, אז גם עקרו את ספסלי הפלסטיק הצהובים והכתומים שהיו נטועים ברחבי העיגול, ל"רילוקיישן" סביב הבריכה.

התקן בילדותנו היה מאוד ברור. כמו מעיין נובע במרכז הכפר, לא "מדורת השבט", אלא "מקררת הכפר". אם כי, בהתחשב בקירוי שמעולם לא היה בה, או תכשירי ההגנה שמעולם לא נמרחנו בהם, היינו באופן קבוע "שרופים", או "מתקלפים" כל הקיץ. מקלפים בעדינות כמו נשל של נחש את שכבת העור היבש על-גבי שכבת העור המתחדש. התכשיר היחידי בו כן השתמשנו בנעורינו, היה שמן שיזוף ("שמן אגוזים" קראו לו) אבל מטרתו לא היתה להרגיע או להגן על העור, אלא למשוך את השמש אלינו, שנהיה קצת יותר שזופים ושרופים. לכן, התכשיר היחידי שכן עזר במצוקה הגדולה, היה "לבן" (של תנובה) שנמרח על העור היוקד. כאן נראה לי שאני צריכה לשוב ולהזכיר לצעירים מבין קוראיי, שלא היו אז מזגנים. הבריכה באמת היתה המקום היחידי בו ניתן היה להתקרר מחום הקיץ, והיינו מוכנים "לשלם את המחיר".

אני מסיימת את התיאור ביום שלישי, כי מצבה של הבריכה בשעת הסגירה היה כזה, שלא ראו כלום. למרות הניסיון המוקדם שרכש יונתן צור בנעוריו בדגניה, במי הכנרת, לו היה מישהו טובע, ספק אם ניתן היה לראות אותו כלל. אבל לשמחתנו, בכל שנות עבודתו, באופן כמעט ניסי, אף אחד לא טבע ולא חלה למוות.

יונתן צור היה המציל והמורה לשחייה, של כולנו. משלב את עבודתו במשק המשפחתי עם העבודה בבריכה. עד היום, לעיתים אני מדמיינת שאני רואה אותו יושב עם כובע הקש שלו, על הספסל הצמוד לגדר של מגרש הכדורסל (הקטן) הצמוד לבית- ספר היסודי, מנהל שיחות רמות בגוון המיוחד של קולו, ובעיקר, שורק בשעה אחת את השריקה שמכריזה שהרחצה נסתיימה לבוקר הזה,ותתחדש רק בשעה שלוש אחר הצהרים.  אלו היו השעות הרשמיות בתשע בבוקר שיעורי שחייה, מעשר עשר עד אחת שעות רחצת הבוקר, ומשלוש עד חמש שעות אחר- הצהריים.

מרגע שיונתן היה שורק ,נועל את השער ומתרחק עם הטרקטור שלו, היתה מתחילה "משמרת הצהרים", לה, היו חוקים ותקנים משלה. ראשית הכניסה היתה בטיפוס מעל השער, או מאחת הפירצות ה"רישמיות" בגדר, שאיש מעולם לא טרח לתקן, למעט מזכיר חדש, בתחילת קדנציה. מי שהורשה להיכנס בשעות אלו, היו רק בני -הנוער. גם ההגדרה "נוער", היתה מאוד ברורה. רק אלו שסיימו כיתה ח', והתקבלו לנוער, בטקס השבעה שכיום, בטח היו מדווחים עליו, ולא לטובה, בכל העיתונים. בשעה שלוש, כאשר היה נשמע מרחוק טרטור הטרקטור של יונתן, הבריכה היתה מתרוקנת באחת, וממתינה למתרחצים הרשמיים. אם בשעות הפעילות הרשמיות, היו מקפידים שראשי המתרחצים יהיו בעיקר מעל המים, הרי שבשעות הלא רשמיות  הראשים היה בעיקר תחת המים, כאשר משחקי ההטבעות, היו גולת הכותרת. אני חושבת היום, שלו "הבנים" , היו מבקשים רגע לגעת לנו בגוף, כמו שנגעו במהלך ההטבעות תחת המים, אפשר היה אולי לעשות את זה רגע על "היבשה" ,לפחות היתה נחסכת לנו "הבנות", ההשתנקות ובליעת המים.

לא רק בשעות הצהריים היו חוקים מיוחדים ואחרים בבריכה, גם לשעות הלילה היו חוקים וסיפורים משלהם, אבל עליהן אני לא כותבת, לפחות לא הפעם.

למגינת ליבה של אחת מבנות כיתתי, אביה כיהן תקופות ארוכות כמזכיר הכפר, וכאשר היה קם ממנוחת הצהרים בביתו, כדי לשוב למשרד, היה עובר דרך הבריכה, מצליח להפתיע את הרוחצים, ובדרך כלל  "לוקח אותם בעד האוזן", (שזו כידוע לקיחה מיוחדת). לא סתם, הוא כונה בפיהם "השריף",והיא זכתה לביקורת נוקבות מבני כיתתנו על מנהגו המוזר, להשליט סדר בכפר.

אז כמו שציינתי, הבריכה היתה פתוחה רק עד יום שלישי. אני לא ממש זוכרת מה אנחנו היינו עושים בימים שהיתה סגורה, חוץ מכנראה לספור את הימים וחכות לפתיחתה. אבל אני כן זוכרת מה היו עושים בה. ביום רביעי, היא רוקנה ממימייה , ביום חמישי היא נוקתה וסוידה. אני זוכרת את המרסס הגדול של המושב, בו היו מרססים את המטעים, רתום לפרד של הריסוס, ושני פועלי הריסוס מרססים בסיד בהיר את קירותיה, לקול הערותיו הקולניות של החבר האחראי. אם זכרוני לא מתעתע בי, הפרד עם המרסס היו עומדים בתוך הבריכה הריקה עצמה. כל זה היה מתרחש בשעות הבוקר, כאשר אנחנו היינו צופים ומאזינים על המחזה מחלונות כיתותינו בבית- הספר, שהיה צמוד אליה. מעניין אותי עכשיו איך היה נכנס לשם הפרד? או איך היה יוצא? ביום שישי היו מתחילים למלא אותה שוב במים, ולשבת בבוקר, בהפוך לסיר החמין אצל שומרי השבת, היו מחכים לנו מים צוננים צוננים. כל כך קרים היו, שלא אחת היה אומר מישהו: "אולי שיבואו כבר הילדים הקטנים, כדי שיעשו קצת פיפי ויחממו לנו את המים".

אתם יודעים, בריכה ופיפי, מיד מתקשרים במחשבה למקפצה, והאמת, יש לי לא מעט לספר עליה, אבל אני משאירה משהו להמשך, אחרי הכל יש לנו עונה ארוכה….

__________________________

לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט בגירסתו הראשונה (פורסם במספר שינויים ב"סלונה" תחת הכותרת "בבריכה טובים המים", ב- 28.5.2018) העברתי לנעמה צור, ביתו של יונתן לקריאה מקדימה. היא הזכירה לי מה שכנראה רציתי לשכוח, שהיה סיפור, שהתבסס על מקרה אמיתי…שמירב וולף (זו אני) ראתה נחש צפע שוחה במים באחד השערים

__________________________

בפרסום הראשון של הפוסט , טרם נחשפו מרבית תמונות הבריכה מעיזבונו של שמעון שלוי (שימיק) ז"ל, שנמצאות בארכיון נהלל ומובאות כאן. תודה גדולה לארכיון נהלל שפרסם אותם, ולשרה'לה אבידב הארכיונאית ולעופר שעזרו לי מאוד בחיפוש ואיתור התמונות לפעם הראשונה. גם הצילום שלי (אם במקרה לא זיהיתם את הדוגמנית) נעשה על ידי שלוי ז"ל.