טוב, אז יש לי היום יום הולדת!

הפוסט נכתב במקור ופורסם ב"סלונה" לפני ארבע שנים, ב- 15.7.2018.כשעוד היינו צעירים ויפים, בני 59. הוא עבר מספר התאמות, והנה הוא לפניכם.

לכל מי שנבהל מהכותרת, ומרגיש שאולי פספס משהו, או מי שחלילה מיהר לעשות "לייק" לפוסט מתוך חשש שהתבלבל, או רק רצה "לצאת בסדר" , ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות, אל תרגישו לא נוח, מקסימום התחושה תעזור לכם להתחבר עוד יותר טוב למסופר בפוסט, או למבוכה שאחזה בי, אבל למה להקדים את המאוחר? נתקדם לאט לאט עם הסיפור, ובסוף נגיע לסופו המתוק.

בסך הכל ציטטתי  כאן שורה משיר בשם "תפילת יום הולדת" של חוה אלברשטיין ששמעתי בילדותי שאומר כך:" טוב, אז יש לי היום יום הולדת! טוב אז מה אם שכח, אז מה יש? בכל שתי דקות אישה נולדת, בכל שתי דקות נולד איש, טיפש!  כשהייתי ילדה, לא הבנתי מה הסיפור של השיר. אך במהלך חיי הבוגרים , קרה לא פעם שהתאכזבתי ונעלבתי מברכת יום הולדת שלא הגיעה, או מצאתי את עצמי מנחמת את מי שמחכה עד כלות לברכה שלא מגיעה.

ברכת יום הולדת  מאהוב או מחבר, מהורה, מילד, מאח או אחות שבוששה להגיע. כן, זה קרה לכולנו, לפעמים משכחה פשוטה, ולפעמים משכחה "מורכבת" . כמה שזה כואב לקבל שפע ברכות נפלאות ומשמחות מכל הארץ והעולם, ולספור דווקא את אלו שלא הגיעו. אבל הפעם הסיפור שלי , הוא על ברכת יום הולדת שכן קיבלתי, ובגדול, והיא זו שגרמה לי ללא מעט מבוכה, אם כי היא בהחלט הגיעה לי, גם הברכה, וגם המבוכה.

לפני לא הרבה שנים עברתי מספר שנים קשות,  בהן בעיקר התביישתי על פשעים שמעולם לא פשעתי, וחטאים שמעולם לא חטאתי. זה כאב בגוף וגם בנפש. וכך בבוקר יום ההולדת שלי, שהיא תמיד ב -24 לאוגוסט (והנה נתתי הזדמנות לכל מי שלרגע הרגיש מבולבל, את המועד המדויק. ולמי שלא ידע, את ההזדמנות לדעת ולזכור, כי זה ממש בקרוב כאן) . זאב-אישי תמיד זוכר, כי זה במקרה (ממש יצא במקרה) גם יום הנישואים שלנו, מה שמבטיח שלא ישכח, כי זה שני המועדים ביחד, אז גם הסיכון בשכחה גובר, וגם הצמצום מאפשר…

אז קמתי בבוקרו של ה- 24 לאוגוסט ההוא, וחשבתי איך בכל זאת נחגוג ונציין את היום, כי כבר הבנתי שחגיגות בחיים צריך לדעת לייצר, בניגוד לעצב שמגיע בעצמו, ובמקום לצאת  לבילוי כלשהו, הגעתי אל רופאת המשפחה לטפל בעוד כאב. אמרתי בחיוך מנחם לזאב, תוך כדי ניסיון לנחם את עצמי : "זה לא נורא, לפעמים יום הולדת זה רק תאריך על הלוח , עוד נחגוג!" אבל  אתם יודעים איך זה בחיים, הימים חולפים, כמעט שנה עוברת, ואני קמה בוקר אחד, ורואה שהנה הגיע בוקרו של ה-24 ליולי, מה שאומר, שבפעם הבאה כשיהיה 24 לחודש, זה יהיה באוגוסט, וזו כבר תהיה יום הולדתי הבאה, ואת הקודמת טרם חגגנו.

טלפנתי אליו למשרד ואמרתי לו בקול מתוק:  "אתה זוכר שאמרנו אז שנחגוג בהמשך , אז צריכים לעשות את זה היום, אחרת, כבר לא נחגוג אותה."  "הכל טוב ויפה" הוא אמר לי," אפילו אשמח מאוד , אלא שיש לי רצף של פגישות וישיבות חשובות עד השעה תשע בערב, ורק אז נוכל לצאת". "אין בעיה"  השבתי:" העיקר הכוונה, נחגוג היום בקטנה, ועוד חודש, נחגוג בגדול".

 מאז שהעיר הגדולה התקרבה אל העמק בצעדי ענק , בדמות הקניון ברמת -ישי, זה נעשה פשוט, עד עשר הכל פתוח, כך שיש לנו שעה. התחלנו להסתובב מהר, לפני שהכל ייסגר, והוא הציע לקנות לי זר פרחים. "עזוב", אמרתי לו: "בקטנה". הוא התעקש, והתפשרנו  על ורד אחת אדומה. כשנכנסנו לחנות כלי -בית שטרם נסגרה, וקניתי הביתה כמה מגבות מטבח שרציתי מזמן , שאלה המוכרת: "לך? או לארוז למתנה?", השבתי: "זה אמנם מתנה לי, אבל אין צורך שתארזי",  אתם יודעים, ככה זה בקטנה.

אחרי שסגרנו את כל החנויות, נכנסו לבית- הקפה "לנדוור", שהוא הכי תל-אביב בעמק, ותכף תשמעו עד כמה, והזמנו מתוך התפריט ארוחת- ערב קטנה. סיימנו את הארוחה והרגשתי ממש מאושרת , הנה חגגתי בקטנה, העיקר הכוונה, ולא פספסתי את היום הולדת ההיא. "לא" הוא אמר לי: "עכשיו את צריכה לבחור קינוח, יום הולדת אמרנו" לאחר שידולים רבים, הסכמתי לבסוף שנחלוק קינוח, והוא בשלו:  "עכשיו אני מבקש שישימו עליו גם זיקוק , יום הולדת זה יום הולדת!" נחוש, אמרנו?  "טוב" אמרתי, בלית ברירה, יהיה זיקוק קטן על העוגה, לא נורא, אני אעמוד בזה. אמרתי, ולא הבנתי מה הבאתי על עצמי.

אתם יודעים, ממש כמו בתל- אביב, וממש לא כמו בעמק שהכרתי, פתאום נעשה קצת חושך בבית- הקפה. לרגע חששתי לשלומה של מערכת החשמל, אחר- כך נפסקה גם המוזיקה הרגילה, ובין רגע  התנגן במערכת ההגברה של המסעדה כולה שיר יום הולדת עליז וקופצני. אבוי לי, אבל זה לא נגמר רק בזה. תוך רגע ארבעה או חמישה מלצרים רקדו ופיזזו לעברי עם פרוסת העוגה, שעליה התנוסס  הזיקוק, ושרו לכבודי: "הפי בירסדיי טו יו". אז כבר לא ידעתי איפה להניח את עצמי. ותהיתי איך עוצרים את הסיפור הזה. מה כבר רציתי? למה הסכמתי? ולאן נפלתי?

אתם חושבים שבזה נגמרה החגיגה? מה פתאום! בחורה חביבה מנהלל, שאנחנו בדרך-כלל ביחסי ידידות,  אומרות יפה "שלום" ברחוב, כשיוצא להתראות פעם בחצי שנה . נכון, גרנו תקופה מסוימת בשכנות, גידלנו ילד או שניים באותה קבוצת גיל, ישבה אף היא באותו ערב באותו בית-קפה עם כמה חברות,  "קפצה על החגיגה", ניגשה לשולחני, התרגשה איתי, נישקה, חיבקה ובירכה. לא רק היא ניגשה, גם לקוח עבר של בעלי שנכח שם ניגש, ומישהי שלמדה איתי פעם בעבר, חייכה בחביבות לעומתי . המוזיקה כאמור קולנית, כל הסועדים במסעדה מתבוננים בי ומצטרפים לשירה,  ואני חושבת בליבי , מה יותר נכון לעשות עכשיו , לזרום ולחייך, או לעצור ולתת "הסברים ודיוקים היסטוריים לא רלוונטיים" . אתם יודעים, בגילי המתקדם, חודש לכאן או לכאן, זה לא ממש משנה. ולך תצעק את זה מבעד למוזיקה הרועשת. בקיצור, הבנתם. כמו שאמרתי מזמן לילדי, כשאתה מתחיל עם שקר, אין לך מושג לאן הוא יכול להוביל אותך. הכי פשוט, זה באמת, להגיד את האמת.

כחודש לאחר מכן, כמה ימים לאחר מועד הולדתי האמיתי, יצא לנו לשבת סביב שולחן אחד בחתונה בכפר. חברה משותפת ניגשה לברך אותי בקול רם לכבוד יום ההולדת, ואני לוחשת  לה:  "ששש….אל תברכי בקול רם כי ההיא בטוחה שזה היה לפני חודש…"  וסיפרתי לה בשקט את כל הסיפור.  מספר חודשים לאחר מכן, יצא שעמדנו שלושתנו ושוחחנו באחד האירועים וכפר, החלטתי שזהו רגע האמת להתוודות. לשמחתי מיד זכיתי לצחוק גדול, ולעוד חיבוק ונשיקה של מזל- טוב.

עברו שנה או שנתיים, הגענו לגיל 59 (זאב תמיד מגיע קצת יותר מחודש לפני) ויומיים לפני המועד , הוא נפל ושבר את ידו, וזה כאב. בתוספת העובדה שהבן שלנו שעוד היה אז בצבא, נשאר שבת, ממש לא היה לנו מצב רוח לחגיגות. אז שוב, הצעתי לזאב שנציין ככה "בקטנה", בעיר הגדולה, רמת- ישי, והפעם ב"אווה ובתיה"(כשעוד היו שם). הוא לא הסכים בשום אופן לשתף פעולה עם רצוני בזיקוק קטן על המאפה, למרות שקרצתי למלצרית כמה פעמים. הוא כנראה זכר לאן יכול להתפתח סיפור שמתחיל עם זיקוק אחד קטן…

לאחר מספר ימים, תוך שהתרגלנו ותרגלנו את "שגרת הגבס", וגם הילדים כולם הגיעו הביתה לשבת, חגגנו בשמחה עם כל המשפחה. כי כמו שאמרנו: לפעמים, התאריך הוא רק תאריך.

__________________________________

והעוגה בתמונה , היא  "עוקץ הדבורה"- עוגת ההשווצות שלי, שתמיד מצליחה. ומי שרוצה מתכון, או הנחיות, שרק תפנה בפרטי, ותקבל.