שמתי לב במהלך הכתיבה, שכאשר הייתי ילדה, והיו לי הרבה שאלות ומחשבות, היתה לי דרך משלי כדי לנסות להבין את העולם.
אחד הדברים שעניין אותי למשל, זה שכאשר היו אומרים ברדיו: "אפילו זקני צפת לא זוכרים גשם/שלג כזה" תהיתי בליבי מי הם אותם זקני צפת? איך בדיוק שואלים אותם? מה מיוחד בזיכרון שלהם? בני כמה הם? למה הם מומחים רק למזג -האוויר? כמה הם זקנים? בקיצור, מלא שאלות.
גם בתיכון, כשדיברו אתנו פעם ראשונה על "הפרוטוקולים של זקני ציון", ניסיתי להבין, לא רק למי יש אינטרס להמציא את זה, אלא מי זה הזקנים האלה? איך קובעים, מי נמנה על זקני ציון? הבנתם, המון שאלות.
עם השנים, ניסיתי לא רק לתת לעצמי את התשובות, אלא להסביר אותם גם לקרובים לי, ולכל מי ששאל. אולי זה באמת השלב שבו הופכים להיות -"זקני".
לפני שבוע, הבנתי שהפכתי קצת ל"זקני נהלל". אבל לפני זה, גילוי נאות. אמנם, אחגוג השבוע 59, וזה אפילו עוד לא 60. בנפשי, אני מרגישה צעירה מאי פעם, שלא לומר ילדונת. בסדר, יש לי על העור, ולא רק עליו כמה "סימני גיל" אבל אני מרגישה כמו נערה צעירה.
ובכל זאת איך יודעים? בואו ואספר לכם. לפני כשבוע, פנתה אלי תום, שאני לא יכולה לסרב לה, וביקשה להביא כמה ילדים נחמדים לביתי, במסגרת "קייטנת הורים", ושאני אספר להם. כשהם נכנסו, וידעתי שלפני הם היו אצל חוזקה בן ה-94, שהוא בהחלט מ"זקני הכפר", למרות שגם הוא "נער נצחי", וממני הם הולכים לראות חליבה. אמרתי לה, מסתבר שהפכתי ליעד למבקרים, במסגרת הסיבוב שעושים למתיירים בנהלל. אולי מעתה, בכלל "מרכז המבקרים" במשק 9, הופך להיות אני?
תשובתה של תום היתה מאוד ברורה, והנה, קיבלתי קריטריון, הפכת לסבתא. ומעבר לזה, את כותבת בלוג, שהוא כולו זיכרונות מ"נהלל של פעם" והרבה סיפורים, בטח יהיה לילדים מעניין, מה גם שהם הכינו שאלות, ואני איתם.
לא היה לי הרבה זמן להתכונן, אבל החלטתי שאתמודד עם הבעיה בעזרת סיפורים, והנושא, איך לא? "זקני נהלל". או ליתר דיוק, על הסבים שלהם או של הוריהם. וכך נכדתו של גידי יפה, שמעה איך גידי לימד אותי מתמטיקה בתיכון ביפעת. נכדו של אסא פז, שמע ממני איך קבוצת הגיל שלי (מה שמכונה "הכיתה") , עשתה בכיתה ח' גיוס בפרדס האשכוליות שלו, כדי לממן את סיוד וצביעת המקלט הגדול של בית -הספר, כדי להפכו למועדון שלנו. דרך הגיוס הזה למדנו, וכנראה גם לימדנו הלכה למעשה, את ההבדלים בין עבודה ב"קבלנות" או עבודה "לפי שעה", מרימים אשכוליות מהרצפה לתוך המכלים (כבר הבנתם איך הוא שילם לנו) וגולשים עם הזמן למלחמת הטחת אשכוליות חזקות מהעצים אחד בשני. למזלנו, וכאן אני מדברת בעיקר על הבנות הקטנות והחלשות, היינו מצוידות בנשק "יום הדין", גני, בת כיתתי, שידעה לחקות הכל, עשתה קולות של טרקטור, והמחשבה של הבנים, שהנה אסא מתקרב על ה"פיאט" הכתום שלו, החזירה אותנו לשעה קלה למלאכת הקטיף.
לנור סיפרתי לא רק על הסבים של אמא שלה, אלא גם על הסבים של אבא שלה, מגניגר, מה שהפך אותי אולי לאחת מ"זקנות העמק" בכלל. לרביעי בחבורה, סיפרתי קצת על עברה של המשפחה שבביתה הם גרים. כשסיפרתי להם, אחרי ששאלו, איך היינו מעבירים "קשר" לפני פעולה בתנועה, הפכתי באחת לזקני הכפר. (ולמי שסקרן, או שכח. מבטיחה לכם שעוד אספר על זה בפוסט נפרד).
כשהייתי מורה צעירה, החלו המסעות לפולין. בתחילה, לא היתה נוסעת השכבה כולה ,אלא רק משלחת נבחרת שעברה הכנה קפדנית. כששבו, עברו בכיתות, וסיפרו את רשמי מסעם. תמיד היה מגיע הרגע בסיפור, בו תארו איך פגשו אחד מזקני הכפר או העיירה, ושאלו אותו על עברה היהודי , וכך הגיעו אל בית עם סממן יהודי כלשהו, או שמעו משהו על מישהו. הרבה פעמים, כמה "זלוטי" היו מיטיבים את הסיפור, ועם השנים, נוספו "זלוטים" וגם סיפורים. שוב תהיתי, מי הם אותם זקנים? ומה הם אותם סיפורים?
שני מקרים שקרו לי השבוע, מבלי שיצאתי מביתי, גרמו לי לשוב והרהר בהם, ולחשוב שאולי לא הכל בצע כסף, אלא באמת, רצון טוב. אחרי הכל, אנשים שמחפשים את עברם, כל- כך רוצים למצוא אותו.
הראשון, באחד הימים, בשעת אחה"צ ,זאב התקשר אלי מהמשרד. בשעות הללו הוא בדרך כלל די בודד במרכז הכפר, וכל מיני דברים מגיעים אליו. הפעם הגיעה משפחה אמריקאית, שזו, בכלל הנקודה הרגישה שלו. קרובי משפחה של אחת המשפחות שחיו פעם בכפר (למקומיים-אלזה מאסטרו) , והיו רוצים לראות את הבית בו התגוררה. תוך רגע הסברתי לו איפה היה ביתם הראשון, איפה היה הבית השני, מי גר שם עכשיו, מי יכולה לספר עליהם, מה יש בארכיון, ומה אלזה כתבה. אחרי שהסברתי את כל זה בספיקר של הנייד, שאלתי את האמריקאית החביבה, האם בני משפחתה שלחו חבילות בגדים לארץ. "בטח" היא אמרה לי, "סבתא שלי היתה מארגנת ושולחת חבילות" . "אז תשמעי" אמרתי לה: "אמא שלי, עבדה עם קרוב משפחתך, ו'זכיתי' לקבל דברים מהחבילות". "האמת", אמרתי לה: " די שנאתי את זה, זה לא תמיד היה הטעם שלי, ותמיד זה היה על חשבון משהו חדש וקנוי במיוחד בשבילי, אבל תודה רבה". את המשך הסיור, זאב המשיך ועשה איתם במסירות. ואני חשבתי לעצמי איך היתה נראית חווית הביקור בנהלל שלהם, לו לא היה לי הידע החיוני הזה?
אבל כנראה, כדי להימנות על "זקני" זה לא הספיק, במקרה השני, זה בא לפתחי. לא לדלתי, אלא לחלוני. אלא ממש לפתחי. חלון הסטודיו שלי, צופה על מדרגות הכניסה לקומה שמעלי. נכנסתי כדי לארגן על השולחן תצוגת בדים כדי לצלם ללקוחה, וראיתי דרך החלון הסגור את שכנתי, עם אורחת בת גילה, מספר ילדים, ואיש מבוגר אחד . כזה "משלנו", זקוף, חולצת טריקו, סנדלים, מכנסיים קצרים, והנהנתי בראשי לשלום. הם עלו למעלה, אני המשכתי בשגרה שלי, וכשחזרתי לסטודיו פעם נוספת אחרי מספר דקות, ראיתי את האיש בחלון. אני בנעימות המזגן, והוא מסמן לי בעדינות מבחוץ שהוא רוצה לדבר איתי. פתחתי את החלון, ואחרי כמה מילות נימוסין, הבחור בין ה-88 אומר לי: " גרתי פעם בנהלל", והוסיף : "אשתי עבדה בנהלל, היא היתה מורה לחשבון" ואמר לי את שמה. ניסיתי ללמוד מקטעי סיפורו איפה בדיוק גרו, באיזה מבתי הספר לימדה, מתי זה היה, קרוב לאיזה בריכה גרו, איפה בדיוק היתה הגינה שהקים וטיפח. הוא מספר, ואני מתשאלת. כל- כך רוצה להגיד לו , בשבילו כמובן, שאני מכירה, או יודעת, ולא מצליחים להתחבר לי כל הפרטים לכדי תמונה שלמה. אז עבר בי ההרהור, שגם אם לא היה נותן לי כמה "זלוטי", אני מבינה למה לפעמים יימצא מי שירצה להשלים לתייר הנרגש תמונות ותשובות לגבי עברו הרחוק.
"טוב" הוא אמר לי, כשאנחנו רגע לפני פרידה, וסיפר איך הסיע בשמחה את נכדתו וילדיה הבוקר הנה. עוד הוסיף שהוא פנסיונר של "חברת חשמל", שהיה עוזב קיבוץ כאשר באו לנהלל, שלא היה להם הרבה, ולאט בנו את עצמם בחיפה, וגם היום הוא נהנה ממה שהחברה מציעה לעובדיה, ואז פתאום נפל לי האסימון. "האם שמך הפרטי הוא כינוי? " שאלתי. "בטח" הוא ענה לי, "קיצור של שם המשפחה", וחזר על השם. "אז תשמע", אמרתי לו: "כילדה בכיתה ג' או ד' עשיתי עם חברותיי מהשכונה, סיבוב בקבינת המשאית שלך, כאשר החליפו בנהלל את עמודי החשמל מעץ לבטון". "נכון" הוא אמר לי: "באמת הייתי פה. למרות שעבדתי בחיפה, הושאלתי למחוז עפולה למשך שבועיים לצורך ביצוע הפרויקט". אני זוכרת אמרתי לו, איך שוחחת איתנו, הילדים, אז זו היתה אטרקציה רצינית. הורי התרגשו מאוד מנוכחותך בכפר, ובאו לפגוש אותך. אני הבת של מוטיק ומלכה וולף. הם סיפרו לי שהייתם שכנים, אתם התגוררתם בצריף הירוק (שכבר מזמן נהרס) , כשאני עוד הייתי תינוקת. ישבתם יחד בערבי הקיץ, אכלתם תירסים ואבטיחים וסיפרתם סיפורים. שנינו התרגשנו מאוד. הוא נעצב כששמע שהם אינם בחיים. הרי אבא היה כל- כך חזק ונמרץ, אמר לי, ומיד ראה גם את הדמיון ביני לבין אמא "החביבונת". התחלנו לדבר על אנשים, חוויות וזיכרונות שלו מנהלל של אז. הוא טלפן נרגש לרעייתו, ואמר לה: "את יודעת עם מי אני מדבר ממש עכשיו?" . נו, מה אגיד לכם, מזל שנפל עלי. הוא שאמרתי, אחת מזקני הכפר.
לקראת ערב, הגיעה הנכדה שלו עם המארחת, מחזיקה צנצנת בידה. "סבא התקשר", היא אמרה, "הוא כל כך נרגש, וביקש שאביא לך את צנצנת החומוס הביתי שהכין והבאתי איתי". נו, אתם רואים, לא ביקשתי "זלוטי" או "יורו", זה היה ממש מהלב, ואפילו קבלתי מתנה כל כך מרגשת וטעימה, שעלתה על השולחן המשפחתי בשבת, עם הסיפור, שאותו כמובן, שאותו אני מגישה גם לכם באהבה.
_______________________
התמונות:
זקנות הכפר-"הבבושקות" (או המטריושקות) בדוכן לתיירים בבודפשט.
הצריף הירוק-ציור של האמנית סמדר כץ, בת נהלל, שצויר ב93. הציור נרכש ע"י אפרת גבאי, חברתי ושכנתי, הוא תלוי בביתה, וצולם באדיבותה לכבוד הפוסט. פעם, זה היה הנוף מול ביתה, עד שנהרסו שני הצריפים הירוקים, ונבנה ביתה של משפחת ממן. בצריף זה התגוררו חברי הישן/חדש ובני משפחתו, בצמידות לבית הורי.