של מי את?

יכולתי לכתוב המון דברים על השבוע שחלף. יכולתי לתאר את חגיגת השבועות היפה והמרגשת תמיד של נהלל, שנערכה בשדות.

יכולתי לספר על משלחת הנשים מאן- הארבור, קהילה בארה"ב שנהלל מאמצת כבר יותר מעשור. או על שתי האורחות שזכיתי לארח, ועל כל המפגשים המרגשים איתן, ובזכותם גם ביננו. מין נקודת מבט להתבונן על הטוב שבנו, ולהציגו, כמו שעושים כשבאים אורחים.

ובכל זאת, בחרתי לדבר על משהו אחר, שהתרחש דווקא ב"שוק האיכרים" שפתח את ימי החגיגות בנהלל. כמו שצפיתי מראש , היתה זו "חגיגה קהילתית" במיטבה. הגענו לדשא של "בית- העם", שעומד לעבור בקרוב שיפוץ והתחדשות, אחרי שנים של עמידה ב"בדידות מזהרת" בליבו של הכפר. הקהל היה בעיקרו מקומי, גם אם חלקו כבר לא מוכר . מכירות לא היו הצד החזק של היריד הזה, אם כי אינני מתלוננת. המפגשים הבין -אישיים היו מרגשים. שמחתי לפגוש לא מעט מהצעירים, בני הדור הרביעי,  שחייכו אלי ואמרו לי שהם קוראים את הבלוג בקביעות. הוספתם לי עוד פרצופים לחשוב עליהם כאשר אני חושבת ומכוונת את כתיבתי אל ה"קורא האלמוני" . אבל רציתי לספר לכם על משהו אחר. אחרי שהתמקמתי ופרשתי את תוצרתי, שמתי לי את הכיסא לפני שולחן התצוגה. זה נראה לי יותר הגיוני, למה לי לשבת מאחורי השולחן, ולהתאמץ לחבק את כל מי שאפגוש בזרועות ארוכות? התיישבתי לפניו, צופה את פני הבאות, והבאים.

והנה הגיע ובא מולי אחד מבני הדור השני. הם היו הראשונים להגיע, זקופים ויפים. אבל בכל זאת, אם נתבונן היטב, ההליכה איטית, הם נעזרים במקל הליכה והגיל קרוב לתשעים. לעיתים מטפלת זרה מנסה לתמוך מאחור, ולעיתים, הם לא תמיד כאן ועכשיו במילים ובמחשבות. אחד מהם התקרב לעברי, חייכתי אליו בכבוד ובנימוס, כמו שלמדנו בילדותנו בנהלל. הוא שמח לקראתי, ושאל : "של מי את?" כל מי שהיה בנהלל יותר מיום אחד במהלך 97 שנותיה, יודע שחוץ מהשמנת שלה, אין משפט יותר נהללי מזה. צחקתי יחד איתו שזה משפט של גרבר. גרבר, היה מאנשי הדור הראשון. בילדותנו, היה עומד אחר -הצהרים על יד הכניסה למשקו, וכל מי שעבר זכה לשאלה:  "ילד, של מי אתה?" ואוי לו לילד, שלא נתן לגרבר הסבר מפורט ומדויק. מיד קיבלתי מבן- שיחי סיפור "עדכני" על גרבר. כיצד התנהג בהפגנה שנערכה בעפולה, לא מזמן, כנגד השלטון הבריטי ומדיניות ה"ספר הלבן" [מדובר על 1939..] והתחלות של עוד כמה סיפורים מעניינים עליו.

 אחד ה"רווחים"  של בת נהלל שנישאה, וחיה בכפר, עוד בעידן שנשים לא שמרו את שם נעוריהן, שפה בכפר, שם נעוריה נשמר לעד, בטח בשאלות מהסוג הזה. מיד שתפתי פעולה, ועניתי כמו שמקובל: מירב וולף. ומיד הגיעה השאלה הבאה: אז מי במשק? אמרתי לו שאני במשק עם גולדוין, שעמד לצדי (ואנחנו רק 35 שנה במשק משלנו..) אבל למה לבלבל בעובדות. הבנתי מיד מה הוא רוצה לדעת, הוא רצה לדעת מי נמצא במשק וולף, שעל פי הסיפורים המשפחתיים, הרו אותי בו, אך מעולם לא חייתי בו. התחלתי להסביר לו מי מהילדים של מי מהאחים של אבי נמצא במשק, תוך הזכרת שמותיהם של אבי, אחיו ואחיותיו ,תוך הבעת צער שלו וגם שלי על כל אחד מהם שכבר לא נמצא בין החיים, למרות שהם צעירים ממנו.

ואז הוא ניסה להיזכר בשמה של סבתי.  "קראו לסבתא טניה או טוניה?"  הוא ניסה את מזלו, ואני הזכרתי לו בעדינות, דובה . כן, דובה וולף הוא אומר לי, משתתק ומהרהר, ואני מקומית, יודעת בדיוק מה עובר לו בראש. האמת, נראה לי שגם אתם יודעים, אבל מנועים להגיד, בטח לא לי, כי ככה זה בנהלל.  ובכל זאת זה יוצא. הוא אומר לי: "אני מנסה להיזכר מה היתה הבדיחה על סבתא שלך". עכשיו עמדו בפני שתי ברירות.

האחת- להגיד לו בנימוס שאין לי מושג, כי אתה לא אמור לדעת מה הבדיחה שכל הכפר מספר על סבתא שלך, ואיך היא מתחברת אליך.

והשנייה- להיות מנומסת לאדם מבוגר מהכפר, להקל עליו, ולספר לו מה הבדיחה על סבתא שלי, שרצה לספר לי. בעודי חוככת בדעתי, ונותנת לכם זמן לחשוב מה אתם הייתם עושים במקומי, או האם אתם יודעים מהי הבדיחה על סבתא שלכם, או על הסבתא שלי? , הוא אומר לי:" בני הדור הראשון, היו טיפוסים אחד אחד, ועל כל אחד מהם יש סיפור".

במשיכת זמן טקטית, שאלתי אותו אם הוא מכיר את כל הסיפורים, והוא אמר שהוא מכיר וזוכר את הסיפור על כל אחד מהם. הבנתי שזה יגיע, מה גם שרציתי להספיק ולהתפנות לשאר הקהל ב"שוק האיכרים", אחרי הכל, באתי לעבוד…אז חייכתי בעדינות, ואמרתי לו: "מה רע ב…..?". הנהללים, שמכירים את הסיפור/בדיחה, מחייכים ואומרים בליבם: "הא, אז היא יודעת?" מה שהיא לא היתה אמורה לדעת. כי אף אחד לא אמור לדעת מה מספרים בכפר על המשפחה שלו. בני המשפחה שלי, כולל כמה מבני הדודים שלי, שבדרך כלל קוראים את הבלוג, לא יודעים את הבדיחה…או שאני לא יודעת שהם יודעים.

האמת, זה מיד מחבר אותי לספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה" שמספר שם בהרחבה את הסיפורים שהילכו בכפר על הסבתא שלו, ואת העובדה שהוא יודע אותם, וגם כתב אותם. וכמו שאמרתי לאחד מדודיו לאחר קריאת הספר, הוא סיפר את הסיפורים ששמעתי במיטב שיחות הרכילות על המשפחה שלהם, ואף הגדיל והעמיק בתיאורים. ומצד שני, בכל כך הרבה אהבה לאותה סבתא. והאמת, בבדיחה על סבתא שלי, שזכיתי לשמוע ברגעים של גילוי לב ופתיחות, או חוסר רגישות מצד חברים שונים בכפר, לאורך הרבה שנים, רק אהבתי אותה יותר. לו הייתי אני באותה סיטואציה, אני מניחה שהייתי נוהגת בדיוק כמו סבתא שלי, כי ככה נוהגת אם שאוהבת את ילדיה. ובאמת, " מה רע ב….?" ,אני מצאתי בה הרבה טוב. היא היתה לי דודה נהדרת.

אז בטח עכשיו, בני הדור הרביעי שקוראים את הפוסט ,ואני יודעת שהם קוראים, כי הם גילו לי את זה ב"שוק האיכרים", יפתחו שיחה בבית על "מה היה הסיפור שהילך בכפר על דובה וולף?"  בני המשפחה שירצו, ויבקשו יפה, אולי ישמעו ממני את הסיפור, ומן הסתם, יאהבו את סבתא יותר.

אז על מה ולמה אני בכל זאת כל- כך גאה בעצמי? ראשית, כתבתי פוסט שלם על הסיפור (הטיפשי) בלי לספר אותו. שנית– אם הסופר מאיר שלו עשה מזה ספר, ובמחשבה שנייה, בעצם עוד אחד….אולי גם לי ייצא מזה משהו. אבל ברצינות, זה שהצלחתי להתאפק, ולא לספר לאותו חבר מה הסיפורים שמסתובבים בכפר גם על אמא שלו, וגם על אבא שלו. אחרי הכל, לימדו אותנו לתת כבוד למבוגרים.

ככה זה, יש סולידריות בקהילה שלנו . תארו לעצמכם שכל אחד היה מספר לכל אחד אחר, מה אומרים על סבא וסבתא שלו, או על ראשית המשפחה שלו בכפר במשך כמעט מאה השנים האחרונות….מיד היינו מתפרקים.

____________________________________

תמונת המייסדים, הופקה באדיבות תנועת המושבים ובשיתוף ארכיון נהלל.   למעט תמונת הדוכן שלי מ"שוק האיכרים", כל שאר התמונות צולמו ע"י עופר אבידב מנהלל, שמתעד במסירות  במשך שנים רבות את החגים והאירועים בכפר. הרוקדות בחצאיות הלבנות הן בנות נהלל היפות עם "שחקניות החיזוק" נשות המשלחת האמריקאית מאן- הארבור.

__________________________________

הפוסט פורסם במקור , ובשינויים קלים ב"סלונה" ב 22.5.2018