הסיפור מתחיל עוד אי אלו שנים קודם לכן, דווקא כשלא היתה תשובה. ולמה לא היתה תשובה? בוודאי תשאלו, ואשיב לכם כי באותן שנים המזכירה של המושב היתה נוהגת לטלפן אל בתי החברי במהלך שעות הבוקר של יום העבודה, ולהודיע להם הודעות חשובות בנוגע לניהול חיי המושב והמשק החקלאי. ישיבה שנקבעה, אסיפה שנדחתה, ביקור צפוי של מדריך חקלאי ודברים מעין אלו.
ברור שכאן אני צריכה לשוב ולהזכיר לצעירים שבין קוראיי, שבאותה תקופה אפילו לא חלמו על מכשיר שנקרא "טלפון נייד", ובטח לא "חכם". בכל הבתים בכפר הותקנו לא הרבה שנים קודם לכן טלפונים של "דואר ישראל", או "משרד התקשורת" (אם תתעקשו) שמספרם התחיל בספרות ,66 והמשיך בעוד שלוש ספרות, שפעם, זכרתי את כולן בעל-פה, למרות שהיה דף טלפונים מודפס של הכפר, מסודר על-פי סדר המשקים בעיגול.
כשזאב- אישי ואני רכשנו את משקנו בנהלל, באנו אל קהילה בה במרבית המשקים התגוררו שלושה דורות של בני המשפחה, ולמרביתן, היה קו טלפון אחד. במרבית המשקים נמצא תמיד מי שיענה לצלצול הממושך והרועם, יקבל את הודעותיה של המזכירה, ירשום אותן בעט על פתק שתמיד היה מוכן על יד מכשיר הטלפון, ויעביר את ההודעה לבן המשפחה בו מדובר, את המידע.
אצלנו, באופן מעט יוצא דופן, היינו רק שנינו. היות ובמהלך שעות היום והעבודה, אני הייתי בבית -הספר האזורי בו לימדתי, וזאב שעבד במשק, לא היה קרוב אל מכשיר הטלפון שעמד בבית בקומה השנייה, התלוננה המזכירה שוב ושוב שאין אצלנו תשובה, וקשה להעביר אלינו הודעות.
טיכסנו עצה, והחלטנו למשוך חוט טלפון מאולתר מן הבית אל "הרפת" , אותו מבנה בטון ישן, חזק וקטן בעל גג רעפים "מרסליים" אדומים, ודלת עץ גדולה וכבדה שעמד בחצרנו, כמו בכל החצרות האחרות במושב. שמו כפי שבוודאי הבנתם, ניתן לו כי בעברו הרחוק עמדו וחיו בו פרות.
אצלנו, מהרגע הראשון הוא שימש כמחסן לכלי- עבודה, דשנים, זרעים, ברגים, סולמות, שאריות של צבעים, חומרי דלק, חוטי ברזל, צינורות, קרשים וחומרים נוספים כמו שרק מחסן של חקלאי בנהלל יכול להכיל . גגו הישן והנאמן נתן מפלט בטוח מפני גשם שוטף בחורף, או משמש קופחת בצהרי יום קיץ חם. באחת מפינותיו זאב בנה מלוחות עץ משומשים שולחן, עליו הוצבו מלחציים, כמו בכל שאר הרפתות בכפר. מעל השולחן נתלו כלי עבודה "עדינים" כפטישים, מברגים, מברגות, מפתחות, חוטי חשמל וברזל, ושאר אוצרות. על פינתו הפנימית של השולחן, צמוד לשוקת הפרות הישנה הועמד אחר כבוד טלפון החוגה שחובר לכבל המאולתר על הקו של הבית. עצמת הצלצול של המכשיר הועברה למצב מקסימלי, וכאשר התקשרה מזכירת המושב במהלך היום, היה מנסר הצלצול את חצר המשק השקטה. זאב, אישי שלא היה במחסן בדרך כלל, היה שומע אותו מחצר העגלים, או מדיר הכבשים, וממהר להגיע בריצה, ועונה אם לא לאותו סט צלצולים, אז לזה שהיה בא לא הרבה זמן אחריו, וככה, ניתנה תשובה, לא רק לקריאותיה של המזכירה, אלא לסיטואציה כולה.
עברו חלפו להן לא מעט שנים. השתנו להם הסדרים והזמנים, ואולי אפילו כבר היינו מצוידים בטלפונים נישאים, ובאחד מימות השבוע, כשרצינו לנוח את מנוחת הצהריים, והנה דפיקה מהססת על דלת הבית. אישי קם לראות מי הוא זה שמחפש אותנו בשעה כזו, מתוך ידיעה ברורה שזה לא יכול להיות מישהו מהמושב, שכן בשעות המנוחה של חקלאים, בין שתיים לארבע, רק זר גמור יכול לדפוק בדלת. הנחנו שנינו שתוך רגע זאב יברר מה רצונו, וירחיק אותו משנתנו המתוקה , וגם יגיד לו שאנחנו לא מעוניינים לתרום ל"ישיבה" מרוחקת, או לקנות ציור שמן מקורי עם חתימת האמן, או לתת תרומה לחרשים או לעיוורים, וישוב למיטה.
חולפות כמה דקות, ועוד כמה דקות, ואני מרחוק, שומעת אותו משוחח על יד הדלת עם מישהו, שאינני מצליחה לזהות את קולו, וגם לא לשמוע מה נאמר. סקרנית ודרוכה חיכיתי בחדר לשובו, וכשנכנס שאלתי אותו כמובן :"מי זה היה?"
"לא תאמיני" השיב לי נרגש, וסיפר לי את הסיפור שאני מספרת לכם. כאשר פתח את הדלת, עמד מולו בחור צעיר, לבוש שחורים, שאינו מוכר לו, ואמר: "באתי לבקש ממך סליחה". "כפי הנראה טעית בכתובת" השיב לו אישי, שרצה לשוב למנוחת הצהריים והוסיף כדרכו בנימוס: "לא רק שאינך חייב לי סליחה, אני אפילו לא מכיר אותך". הבחור התנדנד לו מרגל לרגל, כחכח מעט בגרונו ואמר: "לפני הרבה שנים, הייתי תלמיד בפנימייה החקלאית הסמוכה, ועבדתי אצלך במשק". גם זה לא מאוד ריגש את אישי, שכן רבים מהתלמידים עבדו אצלנו במהלך השנים באיסוף פקאנים, קטיף אבוקדו, טיפול בטלאים , ועבודות נוספות במשק. אחדים מהם היו בני- בית, והקשרים איתם נשמרו ונשמרים לאורך שנים, וחלקם עברו חלפו. גם אם הוא כן עבד אצלנו, חשב אישי בראשו, זו לא סיבה מספיק טובה להפריע את מנוחת הצהרים המקודשת. חלפו עוד כמה דקות של שתיקה מנומסת ומביכה ואז אמר הבחור:" במחסן שבחצר שלך, עמד על השולחן מכשיר טלפון" . הנהנן אישי בראשו, נזכר בימים שחלפו ועברו מזמן, והבחור המשיך: "יום אחד, כשלא היית בסביבה, לא עמדתי בפיתוי, ובפני יצר הרע, ועשיתי שיחה לקרוב משפחתי המתגורר מחוץ- לארץ מהטלפון הזה". מופתע עמד אישי מולו, ערני מאי-פעם, והבחור המשיך:" כפי שאתה רואה, נהייתי בעל -תשובה. הרב אמר לי שעליי להתוודות ולהתנקות על כל חטאיי, ולבקש סליחה, לכן באתי לבקש את סליחתך, ולשלם את חובי. האם תמחל לי?" נדהמת מהסיפור והתיאור שאלתי את אישי: "האם אתה זוכר סיפור כזה? או אותו? או לחילופין חשבון טלפון חריג בעשור הקודם?" "לא!" ענה לי. והמשכתי לשאול:" האם מחלת לו?" "בטח" ענה לי: "חלילה לי מלעמוד בדרכו אל התשובה". "האם נקבת בסכום?" הוספתי, יודעת בליבי את התשובה.
מרוב התרגשות, גם אני קיבלת את תשובתו השלמה, ומחלתי לו בליבי אפילו על העובדה שגזל את מנוחת הצהריים הקצרה שלנו יחד. והנה, קיבלתם בעשרת ימי תשובה סיפור שכולו תשובה, שהתחיל בזה שלא היתה תשובה. ככה זה במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים גמורים אינם עומדים.
שנה טובה וחתימה טובה!
*תמונת הטלפון הקווי, בדיוק כמו זה שעמד ב"רפת הישנה" צולמה ב"שוק הפשפשים"
* הרפת הישנה, שינתה את יעודה והפכה עם השנים ל"חדר ההדרכה" של "מרכז המבקרים" של חברת הקוסמטיקה "לבידו" שנמצא במשקנו. הצילום מחזיתה האחורית. כן צילמתי השתקפות בתוך השתקפות של חלון סורגי הברזל האותנטי שלה.
הפוסט פורסם לראשונה, בשינויים קלים בדף ה"פייסבוק" שלי ב 22.9.2020