בת ירושלים

השבוע (ביום א')  נערכתי מבעוד מועד לכתוב את הפוסט השבועי לכבוד "יום ירושלים" (שיחול ביום ב')  כדי לפרסם אותו בבלוג שמופץ ביום ג'. כמו שזה מרגיש עכשיו, מאוד קשה יהיה למצוא את המיקוד הנכון בתוך הנושא, כשהמציאות נעה מצד לצד כמו ענבל בפעמונה של אחת הכנסיות בעין -כרם, אל מול תמונות של כסאות פלסטיק עפים בשיח- ג'ארח, אלות מונפות, אבנים מושלכות  ורימוני הלם מתפוצצים.

בצר לי, החלטתי לעשות מה שעושים אנשים חכמים במצבים מורכבים מעין אלו, ולחזור לעבר, להתמקד במקורות, ובמקרה הזה ממש, נאחזתי בקברי אבות, או ליתר דיוק בקבר אמי.

אמי מלכה וולף ז"ל נולדה בירושלים, להוריה ריבי ורינה בביוף לא הרבה זמן לאחר שהגיעו ארצה מבוכרה, בדרך מורכבת מפותלת וארוכה. כאשר לפני כחמש שנים נאספה לבית עולמה, ברור היה לנו, ארבעת בנותיה, שיש דבר אחד שחייב להיכתב על מצבתה, והוא "בת ירושלים".

אמא הגיעה לנהלל כנערה בת 19 לאחר שנישאה לאבא, מוטיק, הנהללי המבוגר ממנה בכעשר שנים. היא השתלבה יפה בנוף הכפר ומצאה בו את מקומה, אבל השאירה בירושלים את משפחתה, זיכרונות נעוריה ונוף ילדותה.

לאחר הניצחון המרשים במלחמת ששת -הימים, ואיחודה של ירושלים, "יום ירושלים" הפך ליום חג, בו דיברו וסיפרו בשבחיה של זו העיר, וכתרו כתרים ועטרות לשכונותיה השונות. כך יצא שיום ירושלים הפך קצת ליומה של אמא מלכה, שגדלה בשכונת-הבוכרים. אמא שידעה להתנסח יפה, ולדבר בפני קהל שומעים מכל גיל, היתה נענית בשמחה להזמנות הרבות שקיבלה והיתה עוברת בין כיתות בית -הספר, בו עבדה שנים כמזכירה, לבושה במיטב בגדיה, ומספרת על ילדותה בירושלים.  

אני, ששמעתי לא פעם אחת, וגם לא פעמיים את סיפוריה, הייתי מרותקת כל פעם ופעם, כאילו היא מספרת לי את הסיפור בפעם הראשונה. במצוקתי, נזכרתי שאי- שם במדפים העליונים, יש לי קלסר הקרוי "נוסטלגיה" או "משפחה" ובו מילים שכתבה. אלו מילים שנשאה בפני הציבור בכפר בערב שנערך במועדון הוותיקים לכבוד "יום ירושלים" , ואחר-כך העלתה על הכתב כדי שיפורסמו ב"עלון הכפר".

אני שמחה להביא כאן, כמות שהם,  את דבריה של אמא שידעה להתבטא יפה מאוד בכתב (אני חייבת לה הרבה מיכולת הכתיבה והביטוי שלי)

אוסיף ואומר שבמהלך לימודיי לתואר השני חקרתי לא מעט אודות יהדות בוכרה, תוך התייחסות ספציפית ללאומיותם של יהודי בוכרה, עם כוונה לנסות ולהצליב בין הסיפורים המרגשים והנוגעים של אמא לעובדות ההיסטוריות, ואם מישהו רק ירצה, אשמח לשתף אותו במסקנותיי, אבל הפעם, הבמה לבת ירושלים.

זיכרונות לבת ירושלים  (ספרה מלכה בערב ירושלים במוצ"ש)

ביקשו אותי לספר כירושלמית על ירושלים, ביום ירושלים. על ירושלים אפשר לספר הרבה, ומהרבה זוויות, אני בחרתי לספר על ירושלים הקרובה ביותר לליבי, על שכונת הבוכרים בה נולדתי וגדלתי עד שהגעתי לנהלל.

בהתחלה, הרשמים שלי כילדה בתוך השכונה. אופי השכונה בה אני גדלתי היה שונה למשל מאופי שכונות אחרות שהזדמן לי לראות.

היה שוני בסגנון הבניה, בלב העיר היו בתים רבי קומות, עם מעליות וחדרי מדרגות ספוני שיש, כרחביה למשל. והיו גם שכונות, שהרחובות היו צרים והבתים כאילו מגובבים האחד על השני, כמאה שערים והנחלאות. והיתה גם השכונה שלנו, שונה, אחרת, החצרות גדולות ורחבות, הבניין בנוי אבן ירושלמית חזקה, לעיתים לבנה, לעיתים ורדרדה. כשהחדרים-חדרי המגורים מקיפים את החצר המרכזית שהיתה מרוצפת ובה גם היה מרכז החיים של דרי אותו בית.

בור גדול באמצע החצר עם משאבה-לשאיבת המים. וכל חצר כזו מוקפת בגן גדול עם עצי פרי ונוי. והרחובות שונים אף הם, רחבים, רחבים מאוד. אז לא הבנתי ולא ידעתי את ההיסטוריה של השכונה וכן את פרשת עלייתם של יהודי בוכרה לארץ-ישראל. הדבר היה כה מובן מאליו לסובבים אותי, שאיש לא טרח להסביר לי.

לימים, כשגדלתי הבינותי.

שכונת הבוכרים נוסדה ב -1871, כלומר לפני קצת יותר ממאה שנה. היא בין השכונות המוסדרות הראשונות שנבנתה בירושלים מחוץ לחומות. הכמיהה לציון והרצון לחיות ולמות בארץ הקודש הביא את יהודי בוכרה לעליה לארץ ישראל.

מצבם הכלכלי בבוכרה היה איתן ביותר. יהדות זו דמתה במשאביה הכספיים אז ליהדות ארצות הברית כיום. אחרי שבאו הראשונים ותרו את הארץ, החליטו לקנות כברת אדמה גדולה לבניין השכונה למשפחות שיבואו בהתחלה ולהכין בתים גם לאלה שיבואו אחריהם. אולם התנאי שהציבו לעצמם היה לבנות שכונה לתפארת, וכהגדרתם:" על אופן ערי אירופה החשובות וגם סדר ואופני הבניינים כנהוג באירופה למען תהיה להוד ולתפארת לירושלים בזה נקרא שמה רחובות". ובאמת, מהלכה למעשה האדמה נקנתה מידי השלטון התורכי ששלט אז בארץ, על-ידי הועד המארגן והחלקות נמכרו לידי המשפחות. מכאן הרחובות הרחבים והבתים הגדולים. נבנו גם בתים רגילים להשכרה, לאלה שידם אינה משגת לבנות בית משלהם.

ראוי לציון מיוחד, הארמון. בנין אבן על שתי קומות גדול מאוד, שהכינוי "ארמון" דבק בו בשל יופיו הרב. בניין זה נבנה על -ידי גביר בוכרי, אלישע יהודיוף שמו, שבנה אותו לקראת בואו של המשיח. הוא האמין שהמשיח יבוא בירושלים וכדאי להכין בית לכבודו. מבנה זה הכיל כ-50 חדרים שהיו ממוקמים משני הצדדים כשפרוזדור רחב מאוד, ברוחב חדר קישר ביניהם, בכל אחד היה אח בנוי בקיר, והכל מרוצף באריחים שובי עין. המבנה גם הכיל אולם ענק לאירועים מיוחדים.

לימים הפך מבנה זה לבית-ספר "שפיצר" ובו למדו בנות בלבד מהשכונה והסביבה כולה. המהנדסים וכן בעלי המלאכה המיומנים לעבודות המיוחדות וכמובן חומר הבניה, כאריחי חרסינה וכו' הובאו מחוץ לארץ.

העדה הבוכרית קיימה בראשית ההתיישבות בארץ גם אורח חיים מפואר ועשיר. חיי הקהילה היו מאורגנים להפליא, כשהדאגה לחלש היתה במרכז מאווייה.

החתונות של בני העדה נחוגו ברוב עם והדר, והכיבוד היה כיד המלך. הדבר היה ניכר גם בתלבושות ובגינונים.

דגש מיוחד היה לצד הדתי. נבנו בתי כנסת יפים, כבית הכנסת הגדול, וכן בתי כנסת קטנים יותר, אך לא פחות מפוארים של משפחות בודדות. לנו, למשפחה שלנו למשל, יש עד היום בית כנסת של המשפחה שחברה יחד עם משפחה אחרת שנקרא "בביוף-ישכרוף" , ועד היום הוא מוחזק בעזרת כספי המשפחות, ומקיימים שם תפילה. אלא שאוכלוסיית המתפללים שונה-בוכרים יש כיום בשכונה מתי מעט, ואלו מבני העדה ששומרים קשר אליה, גרים בשכונות אחרות, ורק באים בימי שבת וחג להתפלל בבתי הכנסת שלה.

כל הבנייה ואורח החיים הזה התאפשרו הודות להזרמת הכספים שהמשיכה להגיע מבוכרה לארץ-ישראל על-ידי בני המשפחה שנשארו שם בחלקם והמשיכו בעסקי המשפחה.

אולם-עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה ומהפכת אוקטובר שמו קץ להזרמת הכספים וכמובן שרכושם של היהודים שם הולאם.

כתוצאה מכך-

השכונה נותרה בנויה לתפארת באין  אפשרות כלל להחזיק אותה כיאות, ובאין מקורות פרנסה לחיות. התחיל מרוץ שני, קשה מאוד, של תושבי השכונה-לתור אחר מקורות פרנסה כדי להמשיך ולחיות.

בתקופה זו נולדתי אני, ותמיד תמיד חשתי שאין חיי היום-יום מעידים ולו במשהו על חיי העבר, איש לא אמר-אבל כך חשתי.

והדבר האופייני ביותר הוא ששאלתי את אימי יום אחד מדוע יש במרפסת הבית הרחבה שולחן ענק מעץ, למה שימש שולחן זה? כי אני מעולם לא ראיתי שישבו לידו, והיא אמרה: "כן, היו ימים שסבא וכל בניו ובנותיו נכדיו וניניו -ישבו גם ישבו סביבו וצר היה המקום מהכיל את כולם".

תמונות:

התמונה הפותחת (ומספר 7) , תמונת החתונה, היא חתונתם של הוריו של יוסי בביוף (בן דוד של אימי) שנתן בטובו את התמונה לטובת הפוסט. אמו "דודה חנה" היתה אהובה מאוד על אמי, ואני זוכרת כילדה את הביקורים בביתם. הצילום נערך בשכונת הבוכרים בירושלים, בביתו של סבא שמעון, שהיה אביו של סבי, ריבי. אני מציעה לכם להגדיל את התמונה, ולהתבונן על כל אחד מהפרטים המופיעים בה, שוב ושוב ושוב.

תמונה 2-אני עם הורי מצולמים על רקע הכותל המערבי, לאחר המלחמה.

תמונה 3-אמא עם חברותיה לצוות (נחמה תמיר וחוה יפה) באחת מכיתות בית הספר היסודי בנהלל.

תמונה 4-חצר אופיינית בשכונת הבוכרים (מתוך "ויקיפדיה"). אני עוד זכיתי לבקר עם הורי בחצר בה גדלה אמי, לפני שהחצר נהרסה ונבנה בית על המקום בו עמדה.

תמונה 5-שער חוברת מסמך התקנות של השכונה שהוקמה-רחובות. (מתוך "ויקיפדיה")

תמונה 6-"הארמון" מבט מהחזית. בו היה בית הספר "שפיצר" בו למדה אמי. לפני גיוסי לצה"ל, ערכתי עם אמא סיור במקום, שרק עליו, אפשר לכתוב פוסט בפני עצמו.

תמונות 8,9- בית הכנסת ייששכרוף-בבאיוף. בית הכנסת המשפחתי. התמונות ניתנו על ידי משפחתו של גבאי בית הכנסת-פנחס שלמה בביוף ז"ל, שנפטר בפסח האחרון. אני משתתפת בצער האובדן, ומודה על התמונות

תודה גדולה לאוהד שלום, שהוא גם בנה של בת- דודתי האהובה רינה, אבל בעיקר בן -ברית יקר בכל חיפושי, מחקריי ולימודי ברזיה של העדה הבוכרית. תודה אוהד, תבורך.