הבוץ הנהללי (גרסת המגפיים)

באחד הימים בחודש האחרון, יצאתי לי בבוקר בדרכי לעבודה. התיישבתי באוטו, החלקתי את השמלה האוורירית על ירכיי, מיקמתי את רגלי הנעולות בסנדלים קלילים על דוושותיה של המכונית, הפעלתי את ה"וויז" שיארח לי לחברה, לא לפני שהתאמתי את עצמת המזגן לחום של חודש אוקטובר, והפלגתי לדרכי בכבישיו הפקוקים של העמק. יש החוצים ימים בעבודתם, ואילו אני חוצה את "בירת העמק". שם לא רק פקקים יש, אלא גם שלטי חוצות. אני עומדת לי באחד הרמזורים, מחכה בתור המזדחל, ומהרהרת עד כמה יהיה לי חם לצאת מהאוטו כשאגיע ליעד.

 למול עיניי ראיתי מודעה גדולה המזמינה אותי לקנות מוצר בהוזלה בחנות קרובה. הבנתי שלמרות שהיא מזמינה אותי בחביבות רבה, אני לא יכולה להיענות להזמנתה, כי אני בדרך לעבודה, אבל היא בהחלט הזמינה אותי להרהור רציני.

בכלל, הפקק הזה על יד הרמזור בעפולה, כבר הוליד כבר כמה פוסטים בבלוג. אחרי הכל, מה כבר אפשר לעשות בהמתנה הזו חוץ מ: או להתעצבן, או להמציא לעצמי איזה סיפור קטן ולהפליג אתו בדמיון ובזיכרון עם חיוך מבודח בהמשך הדרך.

אז מה הציעה לי המודעה?  "מגפיים! לכל המידות והגדלים ב- תשע עשרה ותשעים". ואני, מוחה אגל זעה דמיוני ממצחי ושואלת את עצמי: "מי צריך מגפיים ועוד באמצע הקיץ?" ההיא מה"וויז", אולי שמעה את השאלה, אבל המשיכה בתוקף בשלה, אחרי הכל, מה היא כבר יכולה להגיד לי? אז נאלצתי לתת לעצמי את התשובה, והיא מיהרה לחלחל, בטח שצריך מגפיים!, לא היה פריט חשוב מזה במהלך ילדותי.

נהלל  היא "הכי" בהרבה דברים. אחד הדברים שבהם היתה ללא ספק "הכי, הכי" באותן שנים, הוא הבוץ בחורף. יש בוץ, ויש הבוץ של נהלל. אותו בוץ שהופיע בסרטו המפורסם של הבמאי פרלוב, שנעשה לכבוד חג הארבעים,[ סרט חג הארבעים ]וכפי שלמדתי מהסיפורים, עורר תרעומת בקרב החברים. בעוד דגניה צולמה על מדשאותיה המוריקות, ובציוץ הציפורים, נהלל צולמה בשחור לבן, עם הרבה שחור, עננים כבדים ובוץ.

כולנו היינו מצטיידים לקראת החורף במגפיים חדשים, אם לרגע מישהו מתבלבל, לא מעור, אלא כאלה מגומי, שחורים. לנו הילדים קנו אותם ב"אוטו נעליים". היה סוחר חיפאי זריז ונמרץ, "מרדכי של הנעלים" היה שמו, שהיה מגיעה עם ה"פולקסווגן" המסחרית הכחולה שלו בשעות הצהרים בימי שלישי, לאחר שהיה סוגר את חנותו בעיר. פותח בתנופה את הדלת הצדדית וחושף חנות שלמה מלאה קופסאות. מניח על האדמה הבוצית כמה קרטונים משוטחים, בכל זאת, צריך גם למדוד. בכל אחת מהשכונות, היתה לו עמדת מכירה קבועה, וכולם היו מתכנסים סביבו. מה שביקשו והיה במלאי, הוציא מהאוטו. מה שחסר, רשם לו בפנקס, והביא בפעם הבאה. בשכונת ילדותי, הוא היה חונה תחת הברושים בכניסה למשק שפירא, ומיד היה מתכנס סביב האוטו פרלמנט רציני.

כל השכונה היתה שותפה לתהליך הקניה. מרדכי והשכנות היו צובטים היטב את קצה הרגל, לראות אם המידה טובה, והיינו חוזרים הביתה, לא רק עם מגפי הגומי השחורים של ה"מגפר" בקופסת הקרטון הגדולה, ששימשה בסיס לכל מיני עבודות יצירה, אלא גם עם זוג "נעלי בית" חדשות. אי אפשר זה ללא זה. המגפיים היו כדי להסתובב בחוץ, בפצ'קה הבוצית של נהלל, ואילו נעלי הבית לשהות בפנים. ב"גנון של שרה" ,וב"גן של רותי", היו לנו תאי עץ קטנים, עליהם היה כתוב שמנו, ובהם שכנו נעלי הבית "של הגן". לבית- הספר כבר היינו הולכים עם נעלי הבית בשקית בד, כמו "תיק אוכל" או סתם ככה אחוזות בידיים, או תחובות בכיסי המעיל. בכל מקום בכפר שמכבד את עצמו, היה "חולץ מגפיים", מן מתקן ברזל או עץ פשוט שאפשר לשלוף את המגף מן הרגל , כשבדרך כלל הגרב היתה נמשכת יחד איתה, וצריך היה לשוב ולגרבה.

בכניסה לכל מקום היו מפוזרים כמה שקי יוטה שנלקחו מ"מחסן האספקה" ,מריחים מ"תערובת" ועליהם אפשר היה לבצע את טקס ההחלפה, ולהשאיר את המגפיים, שהיות שהיו זהים ושחורים, לכן היו רושמים בתוכם למעלה באותיות דפוס קטנות את השם.

בטח תשאלו, אז מה היה במקומות הציבוריים? במרפאה (הישנה), חוץ מחולץ המגפיים שעמד בחוץ , היתה בכניסה ערימה של "פנטופלאך", נעלי בית כפכפיות כאלו, מהדגם האהוב על הסבים והסבתות, וכשחיכינו בתור לרופא או לאחות, נעלנו אותן, מדשדשים במנעלים הגדולים בהרבה ממידת רגלינו.

בצרכנייה, אי אפשר היה לשמור על סטריליות כמו במרפאה. לשם נכנסו לא אחת גם עם המגפיים מהרפת. הגשם הראשון היה סימן לפיזורה של הנסורת הטרייה, אותה היו מביאים מהנגרייה של אסף, על פני כל הרצפה. לנסורת היה הריח המיוחד שלה, שעד מהרה התערבב בה ריח ומראה הבוץ, ומתישהו  בסיום עונת השלוליות, היו אוספים את כולה, ומגלים שיש מתחת גם רצפה.

חברה ששהתה ביפן תקופת מה, סיפרה לי עד כמה מקפידים שם על עניין החלפת הנעליים בשל טומאת הרחוב, ואיך גם הסבלים שהעלו מקרר חדש לביתה, לא התבלבלו, ועם כל הכובד, לא דילגו על אף החלפה. לא רק בזה דמינו ליפן. אותה חברה סיפרה לי שהילדים צועדים שם "רגלי" לבית -הספר, ומסתדרים בקרנות הרחוב לפי הגובה או הגיל, וצועדים בסך. את ילדנו שלנו בנהלל, כולנו הסענו ברכב לבית -הספר, מקפידים לעצור איפה שאין בוץ או שלולית. אנחנו, כילדים, נראינו כמו היפנים, רק הקריטריונים להיררכית הסדר היו מעט שונים.

היינו הולכים בבוקר בשיירה ארוכה של ילדים, משכונה ד' ומשכונה ה' ועולים בינות לטרקטורים שנסעו למחלבה, ופיזרו את הבוץ מהחצרות והרפתות בצורה שוויונית, ממש לפי העקרונות, על כל פיסת כביש. היינו נעולים במגפיים שחורים, עם נעלי הבית ביד. היות ששכונה ה' נודעה גם אז בגברבריה החסונים והחזקים, נתנו להם, ליתר ביטחון להתקדם ראשונים, תופסות מרחק ביטחון, משתרכות מאחור באותו המסלול.

המסלול הישר והפשוט, כלל תחנות חובה שבהן נבדקו טיב המגפיים ועמידותם. אחת מהן היתה שוקת השטיפה שלפני מגורי הסמינר. שם עמדה שוקת בטון מיוחדת לניקוי מגפיים, בכל זאת, למדו שם גם בנות מהעיר, ולך תיכנס לחדר האוכל עם בוץ, או לחילופין, תפזר נסורת על כל הרצפה . השוקת מולאה על ידי צינור גומי במים נקיים, ולצידה נקשרו מספר מברשות בעלות ידית עץ ומברשת נוקשה, שנועדו לניקוי וקרצוף המגפיים. לא אחת, ניסיון ניקוי של החבורה שם, הסתיים בקצת מים שחלחלו לתוך המגף והגרב של אחד הילדים לפחות.

התחנה הבאה היתה השלולית הגדולה מול "בית הארחה" של ליכט, בפנייה ל"סמטת המורים".  שם תמיד היתה שלולית ענק, בה ניתן היה לבדוק ביסודיות לא רק את עמידות וטיב המגפיים, אלא את הברק שלהן לאחר הטבילה, את עמידותו של תיק האוכל ביחס לאורך השרוך, או את מקומך ב"שרשרת המזון", ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את טוטי. בסוף, גם היינו מגיעים לבית הספר.

כשעברנו ל"חטיבת הביניים" ביפעת כבר הפסקנו עם המגפיים, בכל זאת, לא נעים היה לבוא ולהראות כמו "מוז'קים מהקולחוז", ואיך נעלה איתם לאוטובוס ההסעה הצהוב?  או איך ניסחב ליפעת עם נעלי- בית?

אבל אחר- הצהריים ובשכונה, המגפיים נשארו אביזר יוקרתי, שבלעדיו אי -אפשר היה להתקיים. בטח כשדובר בעבודה במשק או כל מה שהתרחש מקו העיגול אל תוך החצרות.

עם השנים, כבר הופיעו פה ושם מגפיים אדומים, או בכל מיני צבעים ודגמים. גם מרדכי וה"פולקסווגאן"  הכחול הפסיקו להגיע. הרבה כבישים נסללו, וגם דרכים בין החצרות. חלק מהביצות ושלוליות הענק יובשו, בעיקר כשנעשתה תוכנית ניקוז מקפת בכפר, ואיתה הצטמצמו גם שלוליות הקבע בשכונה ד', אך גם נלקח התענוג לבדוק מה גובה המים בתעלה שהקיפה את העיגול, לערוך ניסיונות להשטת דוברות מקרשים ומדלתות עץ ישנות שנמצאו בחצרות, או לחקור באופן לא מדעי את חיי הצפרדעים והראשנים.

אבל אתם יודעים "עוד נותרו ביצות לייבש".

ושוב, בטח יהיו כמה מבין קוראיי, שיגידו:  היי, גם אצלנו זה היה ככה, ושוב אני שבה ואומרת לכם, גם בזה, כמו בנהלל אין!

כשנישאתי ועברתי להתגורר בקיבוץ שכן, ועוד היה חורף, וירד גשם. חשבתי בליבי, מה יהיה? אין לי מגפיים שחורים, להפתעתי גיליתי תופעת טבע נדירה. יורד גשם, ומערכת הניקוז המקומית פשוט קולטת אותו, ולכן,ניתן ללכת עם מגפיים , לא השחורים האלו מגומי, אלא להתגנדר ולהתהדר במגפי עור או זמש.

וזהו, הפקק ברמזור השתחרר, ויצא אחלה סיפור חורפי ליום קיצי. עכשיו רק נשאר לצפות שגם יתחיל החורף באמת, וגם ירד גשם.

___________________________

תודה מיוחדת לחברתי לצוות ההוראה בעבר, נאוה אדלשטיין, שעזרה לי להבין למה אני צריכה לכתוב "מגפיים שחורים", למרות שלי בילדות, היו "מגפיים שחורות".

תודה לשרה'לה אבידב, מארכיון נהלל, על התמונות שמיטיבות לשקף את האווירה ואת הבוץ. ולעופר אבידב, שתמיד מצלם את התמונות הנכונות, ותמיד נחלץ למצוא עוד תמונה, עוד יותר טובה.

תודה לחברתי מאז ולעולם, אפרת גבאי על התמונות ועל כל השנים שדשדשנו יחד בבוץ.

תמונה 1 -הברושים לפני הכניסה למשק שפירא, שם היה מתמקם ה"אוטו נעליים" של מרדכי.

תמונה 2-חולץ המגפיים מהעץ (שהעבירה לי אפרת , אחרי שקראה את טיוטת הפוסט) מי האמין שעוד נשארו כאלו?

תמונה 3-מארכיון נהלל-צילום של יום חורפי על יד הצרכנייה, עם משאית עם פרי הדר (בתיבות, לא במיכלים) בדרך לשיווקה.

תמונה 4-הוכחת אמינות. צילום של בני הדור החמישי ילדי "גן תמר" עם המגפיים בבוץ. המגפיים התחדשו, הבוץ נשאר ישן .(צילום: עופר אבידב)

התמונה המובילה (ו-5) -מארכיון נהלל-אלברט הדוור עם הזמרת שולה חן בת הכפר , חמושים במגפיים, על יד משק 34, משקפים את רוח התקופה.

___________________________

הפוסט שעבר מעט שינויים והתאמות, הופיע במקור תחת הכותרת "מי מדד בשעלו מים?" ב"סלונה" ב 12/11/2018