הטוב, הרע וחופש הבחירה

בשעת בוקר מוקדמת בשבת האחרונה, אחרי שיצאנו ממתחם הבדיקות שבצומת גולני בדרכנו חזרה הביתה, יודעים שיחלפו לפחות 24 שעות עד שתגיע התשובה, אבל יודעים ומרגישים בגוף שהפעם, זה הגיע גם אלינו, התחלנו לחשוב ביחד ולחוד איך מתחילים את השבוע הקרוב. או ליתר דיוק, איך מבטלים את כל מה שתכננו וקבענו להכניס בו.

כשחשבתי על הפוסט שצריך לעלות לאוויר ביום שלישי, שבאותו רגע נראה לי רחוק כאילו הוא נמצא מעבר להרי הקרח ומשעולי הנצח, דמיינתי את עצמי במקרה הטוב ממחזרת פוסט ישן וטוב, ומוסיפה לו כמה מילות הקדמה מלודרמטיות וסוחטות דמעות ממיטת חוליי. אבל ככל שחלפו הימים, ואיתם החום והכאבים, הבנתי שעכשיו זו שעתי הגדולה, שנתיים שאני משחקת, כמו כולם, תופסת עם הוירוס הזה, ועכשיו כשהוא הגיע לפתחי, כמעט צורח באוזניי: "כתבי עלי בבקשה, מידע אישי ", אוותר על ההזדמנות הבלתי חוזרת הזו , או כמו שהוכח, כפי הנראה כן חוזרת, לתעד את גודל הרגע ועוצמתו.

אז הנה לכם פוסט ממיטת חולייה של מאומתת חיובית לקורונה, ואם הפוסט הבשיל לידי פרסום, ואתם קוראים אותו, אז כנראה שמצאתי מספיק כוחות לכתוב אותו. כי אודה על האמת, הכוחות כרגע היא הבעיה העיקרית. אבל לא נראה לי שאני מחדשת משהו למישהו מקוראיי, שכן בימים האחרונים, זה מרגיש כאילו כולם באיזו "מסיבת פיג'מות" אחת גדולה.

וכך, מתוך הרהורי המחלה, והזמן הפנוי בשפע שהיא מספקת לנו, ואני נשבעת לכם, אני כבר כמה ימים בלי חום שגם הוא לא עלה על ה 38 מעלות, וזה לא נכתב ממוחי הקודח, אני משתפת בכמה הרהורים ששבים ומופיעים בהם שני שוטרים. בניגוד לקלישאות, הם לא חשפנים מתחת למדים, אין אחד טוב ואחד רע, ואין גם אחד שקורא ואחר שכותב. שניהם נשמעים לי די רהוטים, בעיקר האחרון שבהם, שכתב לי השבוע הודעת טקסט ארוכה ומשתפכת בשלוש שפות, שאם אני לא ארשה לו לעקוב אחרי באמצעים אלקטרוניים, הוא יתכבד ויבוא לבקר אותי במיטת חוליי. מאז אני מקפידה כל בוקר כשאני יוצאת מהמקלחת לשוב וללבוש את הפיג'מה היפה שלי, ולהמתין לבואו, משגרת לו בשלוש שפות את ברכת "וולכאם, ברוך הבא ומרחבא", ומקווה שכשהוא יגיע, לא אפול לי שוב, בחוסר נימוס הנובע מהמצב כמובן,  לאחת מהפוגות הנמנום והחלומות שלי . שבאחת מהן עלתה לה דמותו של השוטר השני, זה שהעביר לנו כשהיינו בתיכון הרצאה מלומדת, בלי המחשות , מלווה בדוגמאות ובהסברים .

בית- הספר התיכון הקיבוצי בו למדתי, היה מוסד חינוכי באמת ובתמים, שבריאותנו ורווחתנו האישית והנפשית, היו נר לרגליו ועיקר משנתו החינוכית. לא היה נושא ערכי שלא טופל בו. הנושאים הבאמת חשובים, או אם תרצו, הנושאים שברומו של עולם, טופלו בקומתו השלישית של אחד הבניינים, "האודיטריום הגדול", שחלונותיו הצרים הרבים צפו אל נופו הנפלא של העמק ומרחביו.

כשרצו לגוון לנו את לימודי ההיסטוריה המשמימים בסרט קולנוע המתייחס לתקופה, הקפידו לעשות צנזורה עם אצבעות ידו של המורה המקרין על העדשה , כדי שלא נראה את החיבוק או רחמנא ליצלן את הנשיקה.  כחשבו שהגענו לגיל ואנחנו צריכים חינוך מיני, הביאו יועצת ייקית עתיקה, שדיברה איתנו לא על המיניות והתשוקה, אלא על תקופת הינקות הקומפלקסים והיניקה. כשהיה לנו מורה מתחזה ששבר לנו את האמון ואת הלב, הביאו פסיכולוג כדי שיסביר לנו מה נשבר בנו, ומתי יתוקן. וכחששו שנתחיל להשתמש בסמים הביאו הרצאה של קצין משטרה, שלא רק שהסביר כמה זה רע ומסוכן, אלא העביר בין כולם "סוליית חשיש" (ככה נקרא אז החומר המסריח שנראה לי כמו פלסטלינה שהתבלגנו והתערבבו לה הצבעים).

אני יודעת באמת ובתמים, שהם דאגו לנו. כמו שאני יודעת שגם כיום, כשמזהירים ומפחידים אותנו כבר שנתיים תמימות ברציפות מפני הוירוס הנורא, ועושים הכל כדי להגן עלינו, הם שוכחים שהדבר הכי לא חכם שהם עושים, זה לנסות ולפעמים גם להצליח, לקחת לנו את חופש המחשבה וזכות הבחירה.

לא רק שאני יודעת שהמחנכים שלנו רצו בטובתנו. גם אני הייתי לימים מחנכת באותו בית- ספר ממש. אני יודעת שכאשר ערכנו בשיחות הכנה לדיונים בנושאים חשובים כאלו ואחרים ביקשתי, בואו נציג את הנתונים, נפרוס את האפשרויות, וניתן את זכות הבחירה. אחרת איננו מחנכים, אלא תעמולנים בשירות או בחסות השררה.

באחד מלילות הקורונה נזכרתי שבאותו אודיטריום, שהיה כאמור במרומי הקומה השלישית והיתה לו רק דלת כניסה אחת בסוף גרם מדרגות הבטון, עמדו מספר שנים בפינת החדר עוגני ברזל גדולים עליהם היו מגולגלים חבלים ארוכים ועבים , שאם חלילה תתרחש התקפת מחבלים, והם יחליטו להגיע דווקא לכינוסי החינוך השכבתיים שלנו, נוכל למקם אותם על החלונות, ולגלוש לנו דרכם כמו "סופרמנים" קטנים במהירות למטה. (אני בטוחה שקוראיי הצעירים לא מסוגלים לקלוט, וקוראיי הוותיקים מעדיפים לשכוח, את האווירה בה גדלנו, בעקבות הטבח הנורא שהתרחש בבית- הספר במעלות. החשש, הפחד וההערכות היו אמיתיים מול סיכונים קיימים ואפשריים).

לשמחתי הרבה, או אם נדייק, מול פחדיי הרבים, מעולם לא נדרשנו להצלה מעין זו, וגם לא תרגלו איתנו את  תרגילי ההיחלצות הללו.  אם תרצו, בשפה בה אני כותבת את כל הפוסט הזה, הם היו שם, אפילו נסכו בנו תחושת ביטחון, ולנו נשארה זכות הבחירה.

אז מה אני מנסה להגיד, אם לא ירדתם עד עכשיו לעומקם של דבריי, וחשבתם שאני סתם מעלה זיכרונות נעורים . אני יכולה להעיד על עצמי, שמעולם לא עישנתי ג'וינט, לפחות לא באופן אקטיבי. אבל התרשמתי לאורך השנים שהפער בין מה שהסביר אז בנעוריי, קצין המשטרה, לבין התוצאה האפשרית המתקבלת הוא מעט מוגזם, אם אנסח את זה בלשון עדינה. ואתם יודעים מה, ושהילדים לא ישמעו, גם התנסיתי מאז אי אלו פעמים בקיום יחסי-מין,  למרות ההפחדות של הייקית הגרומה, זה לא כזה נורא. אני גם יודעת שבאמת ובתמים עתידנו היה חשוב להם, ויקר בעיניהם. כמו שאני יודעת שבחינוך, כמו באמון, לטוב ולרע התוצאות לא נמדדות בטווח קצר, אלא לטווח ארוך.

לפני מספר שנים, פגשתי בשרותי הנשים בשדה- התעופה אמא אחת חכמה. היא עמדה עם שתי בנותיה שהיו בראשית גיל העשרה שלהן לפני טיסה משפחתית לחו"ל . הצעירה שבהן לא טסה קודם לכן מעולם, בעוד הבוגרת כבר היתה אחרי טיסה וטיול בחו"ל. הצעירה הסתכלה מבוהלת אל אחותה הגדולה, מבקשת מעט סעד לפני ההתמודדות עם הפחד הגדול מפני הלא נודע, חווית הטיסה. הבוגרת מצידה, משכה את רגעי התהילה שלה, בתור היודעת, הבוגרת, המנוסה, או סתם השלימה איזה חשבון קטן עם אחותה הקטנה . ואז האם פנתה בשקט לגדולה ואמרה לה:" תראי, עוד שעה לערך, אחותך כבר תהיה אחרי הטיסה הראשונה בחייה, יהיו לה כבר הניסיון, ההתגברות וההבנות שלה, היא לא תצטרך יותר את הידע והניסיון שלך. אבל עכשיו, זו שעתך הגדולה מולה. את קובעת את הרלוונטיות שלך ושל עצתך עבורה להמשך החיים".

אז אם עוד צריך תרגום. אני כבר אחרי הפי. סי. אר. החיובי שלי. אם תרצו, אני כבר אחרי היומיים הקשים, וגם כאן, בואו נדייק, שלושה או ארבעה כדורי אקמול ברגעים הנכונים עשו את העבודה. אז אל תהלכו עליי אימים. ואני יודעת, יש הרבה וריאנטים, והיו מקרים.

תשלחו שוטר, אם אתם רוצים, אפילו שניים, ואם רק יהיה לי כוח, כי אני די חלשה עכשיו, אתם יודעים בגלל הקורונה, אני אפתח שולחן למשטרת ישראל כולה, ואם במקרה מישהו מהם ירצה לשבת לגלגל לעצמו ג'וינט אצלי על המרפסת, אני לא אגיד לו מילה רעה, אבל תשאירו לי בבקשה את זכות הבחירה.

ושנהיה כולנו בריאים וחזקים!

אני יודעת שיש וריאנטים שונים, ושאנשים חלו, ואף נפטרו בייסורים ובבדידות כואבת מהמחלה (כולל במשפחה הקרובה ובקהילה) .אני מודה ומברכת על מזלנו הטוב שככה פגשנו אותה, ומתפללת שרק ימשיך ככה .

אנחנו , אם שאלתם מרגישים ממש טוב, כשעייפים נחים, משלימים שעות שיחה וצפייה בסרטים, מידי פעם גם מעט עובדים. עטופים בחום, בדאגה טיפול ואהבה של חברים, שכנים ובני משפחה וקהילה מסורים. לא רק שאנחנו לא צריכים כלום, אלא הדפנו בנימוס כמה סירי מרק מהבילים רגע  לפני שיצאו לדרך, (אולי אזדקק להם אם בכל זאת יבואו לבקר כל השוטרים) ומחכים להיות שוב בריאים ובעיקר חזקים.

התמונה המשמחת של הפרחים הטריים שהגיעו הנה ביום הראשון עם נזיד עדשים מהביל וטעמים משכרים (שנזכרתי לצלם כשהסיר כבר היה חצי ריק) . תודה!