אני מניחה שיש כמה מבין קוראיי ,שיזקפו גבה נוכח הכותרת המעט מוזרה, או אולי אפילו חתרנית הזו:" חול- המועד של יום כיפור? " יכולתי אולי גם לבחור לקרוא למה שאני רוצה להגיד בשם: "ב' דכיפור" או "איסרו-חג של כיפור" או כל שם אחר הנושא את אותה משמעות, שכוונתו הכלל ישראלית ברורה מאוד.
במהלך 47 השנים האחרונות, בכפר בו גדלתי אני חיה, נהלל. ובעוד בהרבה בתים וקהילות אחרות ברחבי הארץ, כאשר מבצבצים להם שלושה כוכבים בשמים, נשמעת תקיעת השופר, מסתיים לו הצום, ונגמר יום- הכיפורים, נשמעת אנחת רווחה קלה, שהנה הסתיים ועבר לו בשלום היום הקדוש ביותר של העם היהודי, תוך תקווה שנחתמנו לחיים.
אך בו ברגע ממש מתחיל לו החלק השני של יום- כיפור, או ה"חג השני", אם תרצו, שהוא יום קדוש לא פחות. יום בו האבל ,המועקה ותחושת האובדן והצער על הנופלים במלחמה הנוראה ההיא, ועל כל מה שיצרה מאז בחיי המדינה והעם, נופלים על כולנו.
בהיותי ילדה צעירה, המורה או הגננת אמרו, שהמהדרין, תוקעים יתד ראשונה לסוכה כבר במוצאי -כיפור. כך היה גם אצלנו, בכפר החילוני שלנו. היינו חוזרים מביתם של סבא וסבתא, ממייסדי הכפר שיחגוג השנה את יום הולדתו המאה , אליהם היינו הולכים לאחר שמיעת תקיעת השופר בבית- הכנסת כדי לשבור את הצום, על השולחן עם המפה הלבנה, עליו ערכה סבתא כל טוב טרם צאתה. אבא היה ממהר ומקים את שלד הסוכה, שמיום ליום עד כניסת חג הסוכות לבשה סכך וקישוטים.
כך היה כל שנה עד אותה שנה, בה בשתיים בצהרים הופרה השלווה, והחלה המלחמה. במוצאי כיפור לא היתה סוכה אלא "האפלה" והמולת הכנת מקלטים. הכפר התמלא באוטובוסים שסבבו בעיגול, אוספים ומרוקנים אט אט את הכפר מגבריו, שנשלחו לחזית. למרות שלא היה אז איש צעיר, גם אבי היה בן המגויסים. הוא נשאר כחצי שנה במילואים, מציין במעמקי סיני ו"ארץ גושן" לא רק את חג הסוכות, אלא גם את הדלקת נרות החנוכה. לא היה קל או פשוט להבין או לקבל את המציאות ושגרת החירום החדשה שצנחה עלינו. אבל הייתי ברת -מזל, אבא שלי שב לבסוף, ובשנה שאחרי, שוב נקבעה יתד ראשונה לסוכה במוצאי -כיפור, ביתר כוונה, ולמשך עוד שנים רבות.
רבים לא שבו מהמלחמה ההיא. הכפר הקטן והעגול שלנו איבד במהלכה שבעה מבניו. לא מעטים מלוחמיו חזרו פצועים ומצולקים בגופם ובנפשם, סוחבים את כאבם בשקט לאורך שנים.
אחד הדברים שהתברכנו בו, ושעזר לעבור את התקופות הקשות, הוא הקהילה, והסולידריות שלה ברגעים אלו, ובכל השנים שלאחריה. כבר נאמר ,נכתב ואף צולם, כיצד מתמודדת הקהילה עם הכאב בשקט מופתי, כובשת את בכיה. [סרטה של ציפי ביידר-"בנהלל לא בוכים"-שהוקרן בערוץ 10]
כל שנה, כשנערכת האזכרה המשותפת, לא רק ביום- הזיכרון, אלא גם יום לאחר כיפור, כמו שהיתה צריכה להיערך ממש היום, אלמלא הקורונה, התבוננתי בבני המשפחות, ובעיקר בהורים שהפכו באחת לשכולים. עומדים בטקס בבית- העלמין, שורה ראשונה לשכול, מתייצבים באהבה נוכח קברי יקיריהם, מוקפים בבני משפחתם המתרחבת והחסרה, ומנסים לשמור על זקיפות קומתם, על שפיותם ועל הטעם לחייהם.
במהלך העשור האחרון הבחנתי, בלב כואב בהזדקנותם ובמותם של הורים אלו, נעלמים לאט לאט מהנוף ומהטקס, כבר רק אחד מזוג, או בכלל לא. פה נוסף מקל הליכה, כאן הגב כפוף קצת יותר, ושם מטפלת פיליפינית חביבה תומכת ומוליכה.
השנה, השתנו סדרי עולם, הקורונה טרפה את הקלפים. ביום- הזיכרון, כשהבינו פרנסי הקהילה שלא נוכל לקיים את הטקסים במתכונתם הקבועה והמסורתית, יצרו טקס חדש מדהים בעוצמתו, בו כל משפחה עמדה בחזית ביתה והמשק שלה. והעיגול שלנו, שכבר ראה ושמע כמעט את הכל, שמע את הטקס מועבר ממערכת הגברה שהונפה בלב הכפר, וראה את תושביו מרכינים ראשם עם הדגלים בצפירה.
ממש היום אחר- הצהרים, לא התקיים הטקס המשותף של המושב לנופלי מלחמת יום -כיפור. זו לא הפגנה, וגם לא תפילה. ההנחיות מאפשרות רק לבני משפחה מדרגה ראשונה לקחת חלק, וזה מובן. אנחנו מאוד רוצים להיות איתם, אבל לא פורעי חוק וסדר. שכן הטקס הזה, הוא חלק ממחזור הדם של כולנו, והביטוי המובהק ביותר של ערבות הדדית, שכל -כך חסרה ונדרשת היום. תתפלאו לשמוע , שאפילו המקומות בהם אנחנו מתייצבים ועומדים במהלך הטקס, כמעט קבועים.
גם אני לצערי חלק ממשפחה שכולה, אחיה הצעיר של אימי נהרג במהלך פעילות מבצעית כלוחם ב"סיירת גולני" כמה חודשים לאחר סיום מלחמת ששת- הימים, ונקבר בהר -הרצל בירושלים. ביום הנפילה אנו מתכנסים סביב קברו. היות שכבר בעת נפילתו היה יתום מהוריו, לא היו לו הורים שכולים, אבל אחיו ואחיותיו השכולים, הורינו, שגם הם כבר אינם בין החיים, שאבו את הכוח ונחמה מאותו קומץ חברים שתמיד היו שם. גם אנחנו, האחייניות תופסות את אותם חברים מתחנות חייו השונות, כחלק מהמשפחה הרחבה שלנו. הם תמיד שם, לעולם לא מכזיבים. האהבה והזיכרון שהם מביאים איתם, עוזרים לנו ונותנים כוח לעבור את היום הקשה הזה. אני לא יודעת אם עוד כחודשיים, כשיגיע מועד האזכרה של ראובן ז"ל, נוכל להתכנס כולנו, אני מאוד מקווה שכן.
כשאני חושבת על האזכרה שנערכה היום בנהלל, כואב לי שלא יכולתי לקחת בה חלק, או להיות איתם. לכן אני בעצם כותבת, משפחות יקרות, אני אתכם! עם כל אחד ואחת מכם, בדיוק בדרך בה אני אתכם כל שנה. לוחצת את ידו של זה לחיצה אמיצה, מחבקת את זאת חיבוק חזק, מתבוננת ושולחת כוחות מרחוק, ומנידה בראשי לזו מבעד לעדשות הכהות של משקפי השמש שלי.
אתם יודעים, החיים ממשיכים, וגם אנחנו, ונעבור גם את זה, ועוד נתפלל, ואולי גם נתקהל, ואפילו נפגין, אבל במסגרת מה שכואב לי עכשיו, כואב לי שיש דברים שלא נוכל לתקן. לאותם הורים שכולים, המעטים ששרדו, החול בשעון החיים הולך ואוזל, אולי בשנה הבאה הם כבר לא יהיו איתנו, ולא נוכל להעניק להם את התמיכה הדוממת והצנועה שלנו.
אז בני משפחתם הקרובים, חבקו אותם חזק מכולנו, ותגידו להם בבקשה "ליבנו אתכם!"
הפוסט נכתב בתקופת הקורונה ומגבלותיה ועלה לראשונה, בשינויים קלים בדף "הפייסבוק" שלי ב 30.9.2020
בעבר כתבתי שני פוסטים נוספים המספרים על חווית מלחמת יום- כיפור וההתמודדות איתה בקהילת נהלל. האחד בקריצה הומוריסטית "סבוטז'ה בזמן מלחמה", והשני "עיר מקלט" המרחיב על החוויה הקשה וההתארגנות הקהילתית בכפר
התמונה המובילה-הדגלים המורכנים ליד חצר ביתנו ביום הזיכרון בנהלל, בתקופת הקורונה.
תמונה עיגול נהלל-מבט על. (אשמח לתת קרדיט לצלם המוכשר, רק אינני יודעת מיהו)
חברתי ואני בטקס יום- הזיכרון בבית- העלמין, בשנה רגילה