מעלית, קוד וצידנית

גם אם הפתיח הזה נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה, הוא לא. אם כי הסיפור שיבוא בעקבותיו די משעשע. בעיקר כשאני מצליחה להתרחק מעט מההתרחשות עצמה, ומהמקום המרכזי שנטלתי בה, ולהבין עד כמה הסיטואציה מצחיקה, ובואו נודה על האמת, יכולה לקרות לכל אחד, בטח בימים הללו של "חום יולי- אוגוסט", או כש"עכבר הכפר"-במקרה הזה אני, יוצא לבקר בעיר הגדולה, בטח כשהוא מצויד בצידנית גדולה.

האמת שהרבה לפני שנפגוש את המעלית עצמה, מתחיל העניין העירוני הזה, שבכניסה לכל בית משותף שמכבד את עצמו, מותקנת דלת בלי חדירה לזרים ועוברי אורח, המותרת אך רק לדיירי הבניין ואורחיהם. לא רק דלת סגורה ואטומה היטב, אלא דלת שלצידה לוח מקשים שעליהם צריך להקיש את קומבינציית המספרים הנכונה, כדי שאפשר יהיה להיכנס. אני חושבת שמיותר לציין, ש"אצלנו בנהלל" זה ממש לא ככה…

יצא לי במהלך השנים האחרונות לעבור לא אחת עם אחת מבנותיי אי אלו דירות במרחב האורבני הגדול שנקרא "גוש דן". למרות שהדירות שונות החוויה דומה באופייה. אני מגיעה לבניין מתוך כוונה להיכנס לדירה, ואפילו מצוידת במפתח הנכון. רגע לפני ההגעה אל היעד הנכסף אחרי הדרך המתמשכת, אני לא תמיד בדיוק יודעת איך לעשות כך, שאחרי כל ההקשות הללו על כל המקשים, או לפחות על אלו הנדרשים, הדלת תיפתח עבורי, מבלי שבסוף אצטרך להפריע לבתי בעבודתה, או להזעיק אותה לדירה, כדי שאוכל להיכנס. בדרך כלל, עד שאני כבר מצליחה להבין הכל ולהקיש כהלכה, מתחלפת הדירה, ולך תלמד את הכל מהתחלה.

השבוע, שוב עברה אחת מהן לדירה חדשה. אל תתלהבו, לא ממש חדשה, אפילו די ישנה, אבל חדשה בעבורה, וחשבנו שזה יהיה נחמד אם נהיה הורים טובים ונבוא להגיש קצת עזרה.

יום קודם לכן נעמדתי במטבח שבביתי ובישלתי הרבה אוכל טוב. באותו בוקר זאב- אישי ארז את כולו בצידנית גדולה, ויצאנו לדרכנו לעיר הגדולה. כמו תמיד, אם אנחנו כבר נוסעים העירה, אנחנו משלבים את זה באיזה עניין שקשור לעבודה, וכך משהתקרבנו לבניין, אותו ראה זאב ערב קודם, כשביקר לרגע בדירה החדשה שבקומה השלישית , לאחר שעזר לסייד ולסתום חורים בדירה הישנה, וסחב עוד אי אלו קרטונים וארגזים, הוא הראה לי את הבניין, ואמר לי שכעת הוא ממשיך לפגישה עסקית ומתלבט מה בעצם עושים עם הצידנית. בפרץ חברמני (לא לגמרי ברור) אמרתי לו:" אל תדאג, אני כבר אקח אותה למעלה" חושבת על כל האוכל שבה, שמאוד ראוי לו מקרר אמיתי. הרמתי את הצידנית, נופפתי לו לשלום, וחשבתי מה בעצם עשיתי לעצמי עם כל הכובד הזה. קלטתי שלא רק שכבד לי, אלא אני שוב עומדת מול דלת קומבינציה שכזו.

"טוב", אמרתי לעצמי, הפעם אני עולה "כמו גדולה" היישר אל הדירה, לא רוצה להפריע לבתי שיושבת ו"עובדת מהבית" מול המחשב הנישא והטלפון הנייד ומנהלת ממלכה גדולה. אבל עם כל הרצון הטוב, אין לי מושג איך עוברים את מחסום הקוד. "יופי" אמרתי לעצמי למראה אשה מבוגרת שעמדה לצאת מהבניין. הנה, היא רק תפתח את הדלת לצאת, ואני החזקתי את הדלת ונכנסתי בעדה, עם הצידנית הכבדה על זרועי, כמעט כמו סל האוכל של כפה אדומה. עוד רגע אלחץ על כפתור המעלית, ובן רגע אהיה בקומה שלישית. ידעתי מהשיחות שקדמו לשכירת הדירה שהמעלית קטנה, כמו המעליות שהותקנו בחדרי מדרגות קטנים וישנים, כשדיירי הבניין התבגרו, אבל הייתי חדורת ביטחון שהיא תעשה את העבודה, ואני אוכל להניח את הצידנית הכבדה, ולהשיב את נפשי

נעמדתי בביטחון רב מול המעלית, וראיתי שלא רק שאין כפתור, אלא שיש חור אליו צריך להכניס מפתח. לזה לא ציפיתי. עמדתי נבוכה והבנתי שאו שאני עולה עכשיו שלוש קומות ברגל עם הצידנית על המדרגות, או שאני מפריעה לילדה, או שאני מחכה לנס. משהנס בושש לבוא, ניסיתי להתקשר אל הילדה, אבל הייתי ב"שיחות ממתינות", אחרי הכל, הילדה עובדת.

אבל מסתבר שאין ניסים, אבל יש אלוהים, ואותה שכנה שאפשרה לי להיכנס לבניין, חזרה אליו, ולמרות גילה המבוגר תיקתקה קלות את הקוד, והנה היא בפנים, לצדי מול דלת המעלית. "יופי" אמרתי לעצמי, "עכשיו אני איתה, תוך דקה אני והצידנית בארץ המובטחת" או לפחות בדירה.

"לאן?" היא שאלה אותי, ועניתי בנימוס: "לקומה שלישית", "למי?" היא שאלה, והשבתי נרגשת:" אל הבת שלי, הם חדשים בבניין, אתמול הם עברו הנה, ובאתי לעזור להם" היא הסתכלה עלי בצורה מעט עקומה, ואמרה לי בפסקנות :"לא יכול להיות", מיד השבתי לה:" מה זאת אומרת לא יכול להיות? אישי היה פה אמש, הוא אמר לי שזה כאן, וזה כאן". הבנתי שהיא ממש לא מקבלת את גרסתי, והוספתי: "תראי, זה בסדר, כבר סימסתי לבת שלי, עוד רגע היא תרד אלי, ונעלה יחד למעלה". "לא" היא אמרה לי: "המעלית פה היא לא לשימושו של כל אחד, הדיירים לא נהנים ממנה (וכנראה גם לא אימהות של דיירות) רק הוותיקים בבניין יכולים להשתמש בה". "תשמעי", אמרתי לה, מגייסת את כל חושיי האימהיים, ואם תרצו גם הסוציאל-חברתיים: "אין מצב שהיא לא משתמשת במעלית, היא בהריון מתקדם". התחלתי להבין שמשהו בתסריט משתבש. מילא שהיא בהריון, אבל לא רחוק היום שגם תהיה עגלה עם תינוק, על זה התבססה תוכנית השכירות . עוד הבנתי שלא ברור למה נקלעתי, אבל הרגשתי שבלשון המעטה אני לא משפרת את היחסים העתידיים של בתי בבניין, לא עם האחראית על "ועד הבית", או לפחות עם השכנה הכי מעצבת והכי מעודכנת ושולטת במתרחש."  לרגע, הרהרתי ביני לבין עצמי שאולי אני בעצם לא במקום הנכון, אבל למה למהר למסקנות מטופשות. המשכתי לחייך לעצמי מול הסיטואציה, מחכה שהבת שלי תתפנה לרגע, ותראה את שכתבתי לה,  שאני נורא מתנצלת, אבל היות שאני לא מצליחה לעלות, אני מבקשת שתרד למטה במעלית ותבוא לאסוף אותי.

ואז אגב הכנסת המפתח מצרור המפתחות שלה אל חור המנעול שלצד דלת המעלית, אותה גברת נכבדה לא רק שלא הזמינה אותי לחלוק עמה את המסע למעלה במעלית שנפתחה, אלא אמרה לי כשרגלה האחת כבר בתוכה :"אני גרה בקומה שלישית, אף אחד לא עבר הנה".  "טוב" אמרתי לעצמי, הסיטואציה בהחלט נעשית מעט מוזרה, אבל מה היא מבינה, עוד רגע הרי הבת שלי תגיע ותאסוף אותי לדירה.

אך נסגרה דלת המעלית, והבת שלי התקשרה תמהה: "אמא, איפה את?" "איפה אני?" הגבתי מבולבלת: "איפה את?" והיא אומרת לי: "אמא, הבנתי שהסתבכת, לא רציתי לקטוע את העבודה והשיחות, אז ירדתי למטה שלוש קומות במדרגות, לא ראיתי אותך בפתח הבניין, לא בפנים ולא בחוץ, אז חזרתי לדירה, שלוש קומות ברגל במדרגות". "תשמעי" אמרתי לה, מעט שמחה, בעיקר כי הבנתי שלפחות ה"קלפטע" ההיא, שהרסתי איתה את יחסי השכנות העתידיים, לא תהיה השכנה. "אני במקום הנכון, אבל כנראה שזה לא המקום"

נו, כבר הבנתם מה קרה? הקשבתי להנחייתו של הזאב, שהגיע לדירה אמש, עמוס קרטונים עד מעל הראש, וטעה כשהנחה אותי בבית אחד (כי בינינו כולם נראים אותו דבר) ואני כבר שדרגתי את הטעות לכדי יצירת אומנות. עצובה שבתי נאלצה לעלות ולרדת את כל הקומות לשווא, ושמחה וקלת לב שכך כנראה נפתרה התעלומה וגם שנפטרנו מהשכנה, נשרכתי לבניין הסמוך עם הצידנית הכבדה, חושבת מי בכלל צריך את כל האוכל הזה , ומה הוא בכלל צריך את כל הלקוחות האלו , ולמה התנדבתי, ולמה הקשבתי.

 את הדלת לבניין הנכון כבר פתחה לי הבת מתוך דירתה, וגיליתי שמחה שכאן המעלית שווה לכל דייר, ותוך רגע הייתי בביתה.

בשמחה הייתי כותבת שביליתי עם הבת שלי, אבל אם נדייק, לא רק שלא בילינו, אלא גם היינו צריכות להסדיר את הנשימה, וגם עבדנו קשה, לפרוק לא רק את תכולת הצידנית לתוך המקרר, אלא את כל ארגזי הכלים והבגדים, מנסות למצוא להם מקומות בדירה חדשה.

לאחר שעתיים או שלוש שעות צלצל מכשיר טלפון של הבת, ואישי- זאב היה על הקו. "אני לא מצליח להיכנס" אמר: "מה הקוד?" . "איפה אתה?" שאלתי והוספתי : "איפה שהורדת אותי ואמרת לי להיכנס?" "כן" הוא השיב לי בביטחון מלא. "תשמע" אמרתי לו: "אם תפגוש את השכנה ההיא מהקומה השלישית, שהיא בטח גם מ'ועד הבית', ואולי גם מ'ועד הקהילה', תתחמק ממנה, ותכחיש כל קשר. אבל אנחנו נמצאות בבניין השכן".

ועכשיו, לפחות אחד מכם ,קוראיי הנאמנים, ששאל מופתע למה בעצם בשבוע שעבר לא היה פוסט חדש בבלוג, גם אתה וגם אתם, יודעים את התשובה, עמדתי לי עם צידנית ביד, מול הדלת הלא נכונה, בלי קוד ובלי מפתח למעלית האקסקלוסיבית ועזרתי לעבור דירה.

עכשיו אתם מן הסתם גם מבינים למה אני, כמעט כמו דובר צה"ל, לא אמרתי את שם העיר, והתחבאתי אחרי "גוש דן", לא בגלל הפרטיות של הילדה, אלא מה חסר לי זה שהפוסט הזה יגיע לאוזניה של שכנה, הלא נכונה.

---

תמונת הצידנית-מתוך מרמלדה מרקט

תמונת הקודן מתוך אתר עודד אלקטרוניקה

תמונת המעלית-מתוך דף פרסומי למעליות פנים .