נהלל, המושב שהוא ביתי טולטל מן היסוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא רק בשל טילי ה"פרוג" ששוגרו מסוריה ופגעו במספר מקומות ברחבי העמק, והרעידו את אמות הסיפים, גם של מקלטי הבטון החדישים שאך הסתיימה בנייתם, אלא בעיקר בשל מספר החללים הרב ששכל , שבעה מבניו נפלו במהלך המלחמה הנוראה ההיא.
כתבתי את הפוסט הזה במקורו ב-3/10/2017 והדרך היחידה בה יכולתי אז להתמודד עם הזיכרון המר היתה בעזרת שימוש בהרבה הומור, לכן זהו סיפור מחויך ואפילו מצחיק בעיניים של בוגרת שהיתה אז נערה צעירה, על צד אחד של התארגנות החרום בכפר. בהמשך כתבתי גם פוסט מאוד רציני על אותה חוויה קשה, ואתם מוזמנים לקרוא בו-עיר מקלט. אבל כאן התמקדתי באותה חוויה מצחיקה, אפילו מצחיקה מאוד במהלך המלחמה.
במרכז נהלל ניצבים זקופים וצמודים שני מגדלי מים. האחד, נבנה בשנת תרפ"ד, הוא בעל צורה נאה, וכבר זכה לתהילת עולם בספרו של מאיר שלו "רומן רוסי". השני, ניצב לא רחוק ממנו. הוא גדול יותר חסר צורה מיוחדת ואפילו אם נודה על האמת, די מכוער. הוא מצויד בסולם מתכתי הצמוד לאחוריו, ושרידי ברזלים (מה שקרוי "קוצים") מבצבצים בראשו. והמגדל המכוער הזה הוא גיבור סיפורנו, שהנה הוא עומד לקבל את עשר שניות התהילה שלו . אבל לא לבד, לצדו מככבות שתי נערות -חברתי האהובה והאמיצה אורלי , ואני.
במהלך הניסיון להחזיר את הכפר לשגרה ,או לפחות ל"שגרת חרום", שכן מרבית הגברים היו בשירות מילואים ארוך, הכפר נוהל על ידי בני הדור השני, שועלי קרבות ותיקים, שכבר ידעו וגם ניצחו מלחמה או שתיים, והפעם נשארו בעורף, או בחזית שבבית.
יום אחד יצאה פקודה ברורה מ"המזכירות" ,שקבעה נחרצות, שבעוד בני הנוער הבוגרים ימשיך לשבת בתורנות במזכירות המושב במהלך השעות שלאחר פעילות המשרד, ויקבלו הודעות או יפעילו את האזעקות. אנחנו, בני "הנוער הצעיר" , צריכים לערוך בשעות אחר הצהריים תצפיות על שדות המושב מראשו של המגדל, שהיה גבוה מאוד. ההסבר שניתן לכך היה כי יש צורך לראות שחלילה השכנים לא מבעירים את השדות, ואנחנו צריכים להיות הצופים על המגדל. גם בהבנתי ההיסטורית והצבאית המצומצמת אז, בהתחשב בעובדה שהייתי נערה בכיתה ט', זה נראה לי משהו שהופעל לאחרונה בימי "חומה ומגדל" (מאורעות 1936-1939) אבל מי אני שאגיד משהו, כשכולם מגויסים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, ואם זה מה שהועד קבע…
העבירו לנו "קשר" וקבעו מי עולה ומתי. אני לא זוכרת אם הבנים שובצו בזוגות או יחידים, אבל אנחנו, הבנות שובצנו בזוגות. האמת, פחדתי נורא. פחדתי בכלל, ובטח לעלות על המגדל. אבל סמכתי על זה שאורלי בחורה אמיצה ורצינית, וכנראה גם על חסדי שמיים. התייצבנו אחר -הצהרים מעט לפני השעה היעודה ,בחיל ורעדה ,על יד המגדל מתכוננות למשימה. אורלי אמרה שהיא תעיז לעלות. אני אמרתי שאולי. על דבר אחד הסכמנו, שאי אפשר שנעביר את שלושת השעות, שמה למעלה על המגדל, ללא מעט צידה שתמתיק לנו את המשמרת . הלכנו לצרכנייה הסמוכה להצטייד. קנינו שני גביעי "פריגורט" בטעם תות (גירסה פרמיטיבית, קדומה ונחותה של ה"פרילי") ואיזה "וופלות". היינו בנות 14, לא יותר מ-3 מטר לאורך ביחד…אבל הפנמנו את העובדה שהצבא צועד על קיבתו.
שוב התקרבנו אל המגדל והבנו שלא נוכל לטפס עליו עם הצידה בידינו , שכן צריך לאחוז טוב טוב בסולם, כדי לפלס את דרכנו למעלה לאורך הקיר החשוף. התחלנו לתכנן איך נביא גם את המצרכים איתנו למעלה. שקיות עוד לא היו אז חופשי בצרכנייה, אבל מצאנו "ברוס" [ארגז של תנובה מפסי עץ קל וחוטי ברזל] זרוק, שנראה לנו שיתאים למשימה, וגם יעמוד בה.
עכשיו רק צריך היה למצוא חבל כדי לחבר ל"ברוס". בנהלל של אז ,לא היתה בעיה למצוא חבל. תמיד היה זרוק או מונח בסביבה "חבל חבילות" שחור ומשומש [חוטי פלסטיק שארזו בהם את חבילות הקש הקטנות]. סרקנו את מרכז הכפר, ומצאנו מספר חבלים , קשרנו היטב אחד לשני, עד שנראה לנו שיש לנו חבל באורך הנדרש. אינני זוכרת אם קודם ניהלנו חשיבה ובנינו תוכנית, או לא חשבנו וקודם פעלנו. בכל אופן החבל נקשר לאבן גדולה מצידו האחד, צידו השני היה אחוז בידיה של אורלי, שעשתה תנועת סיבוב נמרצת שלא היתה מביישת אף "קאובוי" בסרטי "המערב הפרוע", שראינו לא אחת בבית-העם הסמוך, והשליכה את החבל אל- על. החבל עלה גם עלה, ואחר כך גם ירד, לא לפני שליפף והסתבך בחוטי החשמל שצמודים למגדל. ותוך רגע קרו מספר דברים:
א . נבהלנו נורא.
ב. נעשה שקט מפחיד בכל מרכז הכפר, "מכון התערובת" שעבד קודם לכן במלוא המרץ והרעש, החריש.
ג. האורות שראינו קודם מחלון הצרכנייה- כבו.
ד. החבל המתלפף על חוטי החשמל ייצר סדרת פיצוצים, ראינו אורות ושמענו קולות.
אם לא די בכך, עד מהרה הגיעו למקום שני חברים מבוגרים ודרוכים, רכובים בדהרה על "הטנדר של המים". האחד נקרא אז בהומור המקומי "מהנדס הכפר", משום ששלט בכל המערכות המתוחכמות בכפר. השני היה האיש הטכני, שטיפל בכל ענייני המים וחשמל בכפר. ברגע שראו אותנו עומדות שם מבוהלות עם ה"ברוס" וקצה החבל ביד ,התחילו לצעוק עלינו. בעיקר אני זוכרת אחד מהם שואג לעברנו: "סבוטז'ה בזמן מלחמה", "זה סבוטז'ה בזמן מלחמה". לא ממש הבנתי אז את המילים, אבל הבנתי שזה כנראה משהו ממש רע. לך תסביר להם שבסך הכל רצינו שיהיה לנו איזה "פריגורט" למעלה…
אני לא זוכרת איך ומתי חזר החשמל לכפר באותו ערב, אני גם לא זוכרת איך ומתי נפסקו הצעקות, או מה עלה בגורלם של ה"ברוס" והממתקים, או בגורל המשימה כולה. אני רק יודעת שעל המגדל ההוא מעולם לא עליתי, לא אז, ולא מאז. נכון למען הדיוק ההסטורי, שגם אף שדה לא נשרף.
אז מה שנותר לברר, זה האם אחרי 44 שנים, כבר יש התיישנות או מחילה על "סבוטז'ה בזמן מלחמה".