קול קורא

היום, כשהתיישבתי לכתוב, רציתי לכתוב על כל מיני נושאים אחרים, אך כשהתיישבתי מול המחשב הבנתי שבעצם היתה תפנית בעלילה. תפנית כזו שמחייבת אותי לצאת עם ה"קול קורא" שלי, ולהניח אותו ממש כאן, ועכשיו. מן הסתם תשאלו "מה היה התפנית שהכתיבה את השינוי הרדיקלי הזה?" אתם יודעים שגם אם לא תשאלו, אני ששה לשתף אתכם, ומיד אעשה זאת. אומר רק למי שמתלבט אם להמשיך לקרוא, שהפעם הפוסט קשור גם לפרנסה, וגם להיסטוריה. אז בואו נתחיל רגע עם הפרנסה, ואז נגלוש באלגנטיות לתוך ההיסטוריה.

"הקול קורא של מירב"

אני שבה ומציעה את שירותיי כמורה פרטית להיסטוריה, לטובת כל אותם תלמידי תיכון, שצריכים או להגיש עבודה לתיקון ציון לסיום כיתה י', או להתכונן לקראת המבחן המסכם על כל החומר של כיתה י' שייערך בתחילת שנת הלימודים (בתיכון בנהלל) או בכל תיכון אחר בעמק. אני מלמדת היסטוריה לקראת בחינות הבגרות כארבעים שנה, מתוכן ב- 15 השנים האחרונות אך ורק במסגרות אישיות ופרטיות. יותר משאני אוהבת היסטוריה ובעלת תארים בתחום, אני אוהבת לסייע לתלמידים שהמפגש עם לימודי ההיסטוריה קשה להם מסיבה כזו או אחרת. אני עוזרת בהבנת החומר, בהשלמת חומר, מלמדת כתיבת עבודות, הכנה למבחנים, ניתוח קטעי מקור, התארגנות עם הזמן, התארגנות עם ידע רב, טכניקות לשיפור הזיכרון, וכל אסטרטגיה אחרת שתעזור לכם להוציא מעצמכם את המיטב, ולהגיע להצלחה .(יש שלל תעודות והמלצות למי שזקוק, ויבקש). השיעורים מתקיימים בביתי בנהלל (או ב"זום" ברוח התקופה) על כוס מים או קפה, שוקולד או תמרים. מוזמנים ליצור איתי קשר כבר עכשיו, כדי שלא נתעורר ברגע האחרון, ונגיד : "חבל שלא היה לנו מספיק זמן", זה תהליך שמחייב זמן והפנמה. דברו איתי 052-3490952 .מירב

עכשיו, אחרי שסגרנו את הפינה של הפרנסה, אפשר לעבור להיסטוריה. רק להגיד במילה שהיום הגיעה אלי הסנונית הראשונה, ויצאה בחיוך רחב, ובתחושה שזה אפשרי. אני יודעת שיש תלמידים רבים שזקוקים לעזרה, ואשמח אם תשתפו אותם במידע הזה, ותאפשרו להם להגיע אלי בזמן, ובלי לחץ.

אז הנה, תורה של ההיסטוריה, בדרך כלל, כאשר מי שמתעניין בהיסטוריה, שומע את הצרוף "קול קורא" הוא יודע שמדובר באותו "קול קורא", או ליתר דיוק מכתב, או איגרת, ששלח יוסף ויתקין, אז מורה במושבה כפר- תבור, הרבה לפני שהפך בעצמו לשם של כפר, והמריץ את הצעירים היהודים בגולה למהר ולעלות לארץ-ישראל, לא כי קל בה, אלא כי זה הדבר הנכון לעשותו באותה עת לתפיסתו. קריאתו, בתוספת אי אלו גורמים אחרים, הביאה לגל העלייה הגדול והמשמעותי של "העלייה השנייה" לארץ- ישראל. והנה, כאן אני מקשרת לכם בין ההיסטוריה לפרנסה, או בין ויתקין לביני (עם כל הצניעות המתבקשת). אני כידוע לכל, מורה להיסטוריה, ומרבית "נכסיי האקדמיים" מושקעים בתחום הזה (תואר ראשון אחד, ושניים שניים) . אני מאוד אוהבת ללמד, ועם השנים, פיתחתי עוד תחום מומחיות, שאין לי עליו שום תעודה, או תואר והוא "קריאת תלמידים". כי התלמידים באמת, הרבה יותר מעניינים מכל מקצוע אחר. (תלמידים ותלמידות, שהם קודם כל אנשים צעירים ) למדתי שדרך אהבתי זו לאנשים, אני יכולה לעזור להם בדברים שהם חששו מלכתחילה שהם נשגבים מבינתם, בעיקר אם זה בתחומי הידע שלי.

אז כאשר אני אומרת לתלמידים, שהם תמיד בני- נוער צעירים, בני שש-עשרה ,שבע עשרה שאחד מגורמי "העלייה השנייה" היה ה"קול קורא" של ויתקין, ורואה את מבע העיניים שלהם, שאומר לי בפועל: "מירב, מה- את רוצה ממני, אני לא מבין כלום, וגם לא נראה לי שזה ממש מעניין אותי" אני מנסה לחפש דוגמה מוחשית מחיי היום- יום שלהם (שהיא בדרך כלל גם שונה משלי) ואומרת "פוסט". ויתקין כתב פוסט. אני לא יורדת לפרטים ולרזולוציות אם זה היה ב"פייסבוק" רב- המלל, או ב"אינסטגרם" (אינסטוש) רב- התמונות, או אפילו ב"טויטר" מוגבל המילים והציוצים, אבל ההבנה נופלת. אחרי שהיא נופלת, וההתנגדות מוסרת, אפשר לקרוא את המסמך גם אם שפתו העברית לא ברורה, להבין איך שוגר לרוסיה ובאילו אמצעי תחבורה, כמה זמן ארכה דרכו, כיצד הוא התקבל, איך ואיפה הוא הוקרא, , אילו חוגים קראו אותו,, וכיצד הוא הניע צעירים יהודים לפעולה אקטיבית, שפרושה עלייה לארץ, ולא רק לעשות "לייק" או "שר" ("שיתוף").

האמת שבאותו רגע אני מקבלת "ביג לייק ", ועוברת את המחסום הראשוני שהציבו בפניי, או בפני עצמם, כאשר הם באים לרכוש ידע בהיסטוריה. אתם יודעים, כמה שהיסטוריה מעניינת, זה לא מתמטיקה או אנגלית, ומי בא ללמוד היסטוריה, ועוד בשיעור פרטי? רק מי שההיסטוריה גרמה או גורמת לו צרות במציאות. במילים אחרות, מי שצריך לתקן ציון, להשלים חומר שלא למד או שלא הבין. מי שנכשל במבחן, או המורה בבית- הספר אמר לו ש:"חבל על הזמן". אז הם בדרך-כלל מגיעים אלי, כפופים, שפופים מתנגדים ועצובים. התפקיד שלי, ואודה עם כל הצניעות, ששנותיי הרבות בהוראה, בחיים ובהורות, נתנו לי את הכלים, להחזיר לו את האמון קודם כל בעצמו, לאפשר לו להגיע בטוב אל הבחינה, ועל הדרך, לא כתנאי, לאהוב היסטוריה וליהנות מהתהליך. להפנים שההיסטוריה היא ממש חלק מההווה והחיים, גם אם "היא היתה מזמן", ו"מה זה בכלל קשור לכאן?"

אחרי שהייתי קרוב לעשרים שנה מורה מן המניין בבית- הספר התיכון "העמק המערבי" ביפעת, ועזבתי לטובת כל מיני מחוזות אחרים, חזרתי לפני כעשור להוראה פרטית בלבד בכל מיני מסגרות . הקשיים של הילדים שלכם, הם האתגרים שלי, לא בכל התחומים, אבל בתחומי הדעת שלי (הסטוריה, תנ"ך, אזרחות), מאוד.

אין מאושרת ממני כאשר אני יושבת לשיעור עם תלמיד. אני מאבדת לחלוטין את תחושת הזמן. אלמלא השעון המעורר" שאני מפעילה בתחילת שעור, ומכוונת אותו לשעה בדיוק, אני יכולה להמשיך ללמד ברצף יום שלם, ויעידו תלמידי שתמיד יש לי כמה משפטים חשובים להגיד לפני שאנחנו נפרדים.

זה לא סוד שתקופת הקורונה אתגרה רבים מאתנו בהרבה תחומים. ביום אחד נשארתי ללא תלמידים בכלל. לשמחתי, תחומי העשייה והעניין שלי הם רבים, ויכולתי לשים את מרכז הכובד של העיסוק הפרנסה בתחומים אחרים, אבל אהבתי הגדולה היתה ונשארה ההוראה. לכן, כל פעם שתלמיד מבקש את עזרתי, אני קודם כל מתרגשת, ואתם יודעים, בגילי המתקדם , להרגיש רלוונטית, זו כבר שמחה גדולה.

במהלך תקופת הקורונה כשביקשו את עזרתי בכפר, למספר שיעורי מקרא לקראת בחינות הבגרות, במסגרת התארגנות פנים יישובית (המיח"ם), לא היתה עליזה ממני. לשמחתי הרבה , לא הייתי צריכה לשדל את התלמידים להישאר, התברר לי שהם היו זקוקים לאינטראקציה האנושית-אינטלקטואלית הזו לא פחות ממני.

השבוע כשפנתה אלי אחת האימהות, וביקשה בעבור בתה עזרה בהיסטוריה, הרגשתי שהנה לרגע חוזרת לה הנורמליות, ואיתה, שעתי הגדולה. כשיצאה הבוקר התלמידה מחויכת מביתי, הבנתי שכל הנושאים שרציתי לכתוב עליהם חסרי חשיבות, אני רוצה לנצל את האתר שלי, הבלוג שלי והפוסט שלי, כדי לצאת ב"קול קורא" (עכשיו בטוח כולכם יודעים מה זה) ולהזמין תלמידים שנזקקים לעזרתי למהר ולהגיע. לא לדחות הכל עד תחילת השנה, או החגים, או הקורונה. בואו ללמוד היסטוריה. ומכל מי מהאחרים, שאולי מרגיש צער שהוא לא יכול לבוא וללמוד אצלי בעצמו, אשמח מאוד אם יפיץ את ה"קול קורא" שלי, לטובת כל מי שזה עשוי לעזור לו, ושיקבע איתי בלי קשר, לקפה.

תמונות ההוראה במסגרת המיח"ם במחלבה צולמו על ידי יונתן שפריר. תודה על הצילומים ועל ההזמנה ללמד, ולצעירים המקסימים על הזכות.

התמונה הפותחת, שולחן העבודה שלי, שרק מחכה לתלמיד שיחלוק אותו איתי.