אזרחית ותיקה

זה נשמע לי קצת מצחיק שאני בכלל כותבת את הפוסט הזה, אבל עובדה, הנה אני כותבת אותו. אולי עצם העובדה שאני משתפת וחולקת אתכם את הסיפור, יעזור לי להבין מה פשר הכרטיס המוזר הזה שמונח על שולחני, ומנסה לחייך אלי, בעוד אני מצדי מזכה אותו בחיוך משונה ובמבט קצת עקום.

בתקופה האחרונה מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, חלו שיבושים בחלוקת הדואר במושב, והוא לא מגיע מידי יום לתאים, אלא אחת לכמה ימים מתאספת לה ערימה מכובדת. היות שכהורים טובים ומסורים אנחנו ממשיכים לקבל לא רק את הדואר שלנו אלא גם את המכתבים והחבילות מסין של הילדים שלנו שכבר מזמן גדלו, בגרו, יפו ועפו מן הקן, ולעיתים גם את של בני זוגם.

באחד מימי השבוע החולף הניח אישי היקר את ערימת דברי הדואר על שולחן העבודה שלי והתחלתי לפתוח לאיטי את המכתבים, ממיינת מה לזה ומה לזה. כאן המקום לשוב ולהזכיר , לטובת הסיפור כמובן, שאישי ואני בני אותו גיל (בגילנו, ארבעים יום הפרש זה כבר לא נחשב) , בני אותו שנתון (ילידי 1959) , ואם תתעקשו, או אם נדייק בפרטים,  גם בני אותה כיתה ( מכיתה ז' ועד סוף י"ב באותה כיתה ב"העמק המערבי" יפעת). כך שלמעט העובדה שהוא הספיק להיוולד ביבשת אחרת ולעלות לארץ בגיל 10, אנחנו עושים את מרבית הדברים בחיינו די במקביל. כך היה עם היציאה ל"שנת השירות", עם הגיוס לצבא, ואפילו עם מסלול הקצונה (לא סימטרי, אבל מקביל) ובאורח לא פלאי ואפילו די מסונכרן כך גם התחתנו באותו גיל, וכך גם עשינו את המעבר להורות וכל השאר.

בגיל ארבעים למשל, היינו שנינו סטודנטים. הוא למשפטים ואני סטודנטית לתואר שני. התחלנו להרגיש כל אחד לחוד, וגם שנינו ביחד, שהעיניים שלנו לא חדות כשהיו בעבר. כשדיברנו על זה, ואמרתי לו שאני חושבת שאני צריכה לערוך בדיקה אצל רופא עיניים, הוא אמר לי שגם הוא מרגיש שהוא צריך, וסיכמנו שכאשר אני אקבע תור עבורי, אקבע גם לו. כשהגיע המועד השארנו את בן הזקונים בן השנתיים תחת השגחת אחותו הבכורה, שהיתה נערה צעירה, ויצאנו יחד ל"בילוי זוגי" במרפאה שבמגדל העמק. הרופא בדק אותנו, לא ביחד, אלא כל אחד לחוד, והתנסח מולנו בעדינות: "תראו" אמר: "העיניים בסדר, אבל הגעתם לגיל, ומשום שאתם סטודנטים, ומאמצים אותם לא מעט, ואחרי הכל אתם כבר בני ארבעים, ולא הולכים ונעשים יותר צעירים, אני ממליץ על משקפיים לקריאה". לפני שהמשכנו מתאוששים מההלם, לנצל את התנופה ואת ערב הבילוי המשותף, לכיוון חנות האופטיקה בקניון באלונים שזה מקרוב נפתח, אוחזים את המרשמים בידינו, התקשרנו הביתה להגיד לבת, השמרטפית  שאנחנו נוסעים יחד לעשות משקפיים. לאחר רגע ארוך של שתיקה מעברו השני של הקו , הבת שהתפוצצה מצחוק אמרה: "אבא ואמא, אתם נשמעים ממש כמו זוג זקנים, עוד רגע תגידו שאתם נותנים ידיים והולכים ביחד לבית האבות", צחקנו בחזרה, אחרי הכל, מה כבר יכולנו לעשות, או לענות, והמשכנו כדי לבחור מסגרות ולהתאים עדשות. 

אחרי שבוע, כשהגיעו המשקפיים החדשים, נסענו נרגשים להביא אותם מהחנות. בלילה כשנשכבנו לבסוף במיטתנו הזוגית, כל אחד קורא את ספריו ומאמריו, הסתכלתי לעברו של האיש המצחיק שהרכיב משקפיים על עיניו, ששכב לצידי, מבינה שהוא מגניב לעברי מבט מלוכסן  מידי פעם, וצוחק באותה מידה על הממושקפת שנחה לצידו. "אין מה לעשות", אמרנו לרגע כשהצטלבו המבטים המזוגגים: "אנחנו בני אותו גיל, והגענו לגיל", וככה זה, אני אמנם אשה והוא גבר, אבל מרבית הדברים קורים במקביל.

גם את יום הולדת שישים חגגנו ביחד. במקום שאני אערוך מסיבה גדולה לכבודו, ואחרי ארבעים יום הוא יחגוג לכבודי, התכבדנו וחגגנו לעצמנו ביחד.

ואז, השבוע, בלי שום אזהרה מראש, או התראה, הבירוקרטיה הממשלתית הזו הרימה את ראשה, והנחיתה לי על השולחן דואר רשמי. בהתחלה , ואולי בגלל איזה מנגנון הדחקה שבטח תזהו בי, ולא חלילה בגלל הגיל, חשבתי שזה אולי כרטיס אשראי חדש של אחד הילדים שהגיע, או אולי רשיון נהיגה או תעודת מתחסן, או סתם מתארגן של מישהו מהם, אבל לא….הופתעתי לגלות שזו לא רק תעודת אזרח ותיק, אלא שגם שמי שלי מתנוסס עליה.

בירוקרטיה יקרה, הגזמת קצת , לא? אני אזרחית ותיקה? אני שעד היום עוד לא נסגרתי על עצמי מה בדיוק אעשה כשאהיה גדולה. אני שעוד מפחדת מכלבים כמו בגיל שמונה, ומפחדת ללכת לבד בחושך, אני "אזרחית ותיקה?" ואני לא יודעת אפילו אם זה ממש משנה לך, אבל התחלתי ממש השבוע עוד קריירה חדשה.

והכי כואב לי, אם אנחנו כבר מדברות בגילוי לב, שפתאום את מפלה? מה עם זה שלצידי? את חושבת שהוא נשאר בן 17 ורק אני הזדקנתי? ודווקא עכשיו אחרי שהגעתי לגילי המופלג, פתאום החלטת לעשות בינינו "צדק חלוקתי"? את לא חושבת שזה קצת מעליב, ככה, אחרי הכל לאשה בגילי?

כשהבנתי שאין כאן טעות, וכרטיס הפלסטיק הזה הוא ממש בשבילי, הופתעתי לגלות שהוא גם מביא לי, כמעט ב"הפוכה"  את השם של הסבא שלי. זה באמת, מעולם לא קרה לי. מילא ששמו של אבי המנוח מלווה אותי על כל מסמך או טיפול רפואי לאורך כל השנים, אבל סבא? מעולם הוא לא ליווה אותי. אני זו שהייתי מתלווה אליו כשאסף ביצים בלול, או בהקפות בבית -הכנסת כילדה בשמחת תורה. קצת לפני שהתגייסתי ליוויתי אותו לדרכו האחרונה. לא הצלחתי לרדת לעומקה של  הכוונה. ההסבר הכי טוב שהסברתי לעצמי, זה שאם הם מדברים על אזרחית ותיקה, כבר סבתא בפני עצמה, הם מצאו דרך להגיד לי בדרך מעט מתוחכמת : "את זקנה", תגידי בירוקרטיה, יש לך את זה ביותר מעליב? ואם את דווקא נותנת כבוד לנשים, למה לא הבאת לי בעצם את סבתא, מה היה מזיק לך לרשום על הכרטיס הזה את שמה? אחרי שהבנתי שכבר צרפו אותי למחזור של סבא וסבתא, ושמחתי שטוב שלא אמרו באותה הזדמנות שהנה אני גם נאספת  אל אבותיי, הבנתי שעכשיו נותרתי רק אני לגורלי, כי אישי, בן- גילי, נשאר לטעמה של הבירוקרטיה עלם חמודות, ויצטרף אלי ואל הזכות הגדולה רק בעוד שנים אחדות,  החלטתי מובסת לבדוק מה בכל זאת מקנה לי התעודה המרשימה הזו.

הבנתי שהרבה היא לא תיתן לי, למעט הוזלות בתחבורה הציבורית שאני לא צורכת בדרך כלל, ומרבית נסיעותיי הן ממילא אתו, הצעיר הזה, ברכב המשותף. או אולי הנחה במחיר כרטיסי הקולנוע לסרטים ישראליים בחלק מהאולמות בחלק מהזמן, ואולי לעוד אי אלו הצגות של מספר תיאטראות , ואני שואלת את עצמי, וגם אתכם:" נו, אחרי שכבר עברתי את גיל 62, לא הגעתי לרגע שסוף כל סוף, הגבר שלצידי יזמין אותי להצגה או לסרט על חשבונו?" ואילו עכשיו מה בדיוק תהיה הסיטואציה שיוציא את הארנק, אני אעצור אותו ואגיד לו בפרץ של עצמאות מתפרצת, המאפיינת נשים ישישות או קשישות בגילי המופלג: "לא צריכה שתזמין אותי, אני משלמת על עצמי" ואשלוף את כרטיס הישישה שלי אל מול פניו המשתאות , בלי יכולת להזמין אותו, ואזכה ב 50% הנחה לסרטים ישראליים בבתי קולנוע מסוימים, מה שלא התרחש בשני העשורים שחלפו, מאז הייתי לפני שנתיים בת שישים, והקורונה פרצה לחיינו בסערה.

תראו, כבר מזמן, כשעוד הייתי ילדה רכה ,ולא "אזרחית ותיקה"  ,לימדו אותי שאם נותנים לך קח, ואם מרביצים לך תברח. אז היות שנתנו לי, אני לוקחת. גם לימדו אותי שכשנותנים לך מתנה, קודם כל אומרים יפה תודה, אז אני אומרת מאוד יפה "תודה", ורק מוסיפה אם אפשר שאלה קטנה, האם זה באמת המקום להתחיל בו את הצדק או התיקון והאפליה המתמשכת בין גברים לנשים?