הרבה שנים לימדתי בבית- הספר ה"עמק המערבי" בקיבוץ יפעת, את מה שנקרא "ציונות". אז זה היה השם המקובל על ידי התלמידים ל"היסטוריה של עם ישראל". בימים ההיסטוריים ההם, כשההיסטוריה עוד היתה מקצוע נחשב ו"עכשווי", התלמידים למדו ונבחנו גם בהיסטוריה כללית, וגם על היסטוריה של עם ישראל.
מאוד אהבתי את המקצוע שלי. הייתי עומדת בכיתה שמעל המקלט החדש , צופה בעין אחת על נוף העמק הנשקף מהחלונות, ובשנייה מתבוננת על תלמידי החושבים והכותבים. מדברת ומרביצה תורה בהתלהבות האופיינית לי, ופתאום אמרתי: "ביקור, סאדאת, זוכרים?" ,בהתייחס למשהו שאותו כבר אינני זוכרת. תלמידי הסתכלו עלי בחזרה בעיניים שאומרות: "לא, ממש לא..". ואני המשכתי מתעקשת: "בשנת 1977, ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אתם לא זוכרים?" האמיץ שבהם הישיר אליי מבט ואמר לי: "מירב, אנחנו רק נולדנו ב 1978, אז אנחנו לא ממש זוכרים מה היה ב 1977". באותו רגע ממש, הבנתי שאני לא המורה ה"קולית" והצעירה להיסטוריה, כמו שרציתי לחשוב על עצמי, אלא ההיסטוריה בכבודה ובעצמה. האמת חשתי את מלוא האחריות והכובד על כתפי, לא רק הרצל, בלפור ויהודה המכבי הם ההיסטוריה, אלא מעתה גם סאדאת ואני. הפכתי באחת להיות לא רק מורה, אלא "איש עדות" ו"מושג היסטורי" ,שלא לומר "מוצג ארכיוני". מייד לקחתי את תפקידי בכבוד הראוי לו, בעיקר כדי להחזיר לעצמי את כבודי הכמעט אבוד, את נעורי שחלפו להם, ואולי לזכות בכמה נקודות זכות , אמרתי להם, שכאשר סאדאת נחת בארץ, אני הייתי ב"שנת שרות".
את ביקור סאדאת ראיתי, לא לבד, אלא עם כל הקומונה שלי, על השטיח בסלון של משפחת בר-מוחא, השכנים שלנו. את שנת השרות עשיתי ב"גרעין עודד", שבמקורו, לפני שהפך לחלק מתנועת הנוער של "בני המושבים", התחיל כגרעינים בעיירות פיתוח.
כאשר הגענו לעיירה שלנו, שלומי, קיבלנו הרבה הוראות, חוקים והסברים על הכל מהגרעין שקדם לנו, במסגרת מה שקרוי "חפיפה". הם סיפרו לנו את מי אנחנו אוהבים, את מי פחות, למי מותר לבוא אלינו ומתי. מי יכול לעזור לנו ואיפה, מי טוב לגרעין, מי רע לגרעין, מי המאהבת של מי במוסדות העיירה, מי מחובר בקשרי משפחה עם מי. בקיצור כל כללי העשה ואל תעשה להתנהלות נכונה בעיירה. עמדו לרשותנו שלוש דירות, שתיים בקומה העליונה של השיכון, והן היו דירות השינה, שהוגדרו כפרטיות לחלוטין ואסורות למבקרים. ואחת בקומה מתחתיה, שהיתה דירת האוכל, הבישול, האירוח ופעילות הגרעין, וגם צמודה לשכנים, משפחת בר-מוחא, זוג צעיר עם תינוק קטן . הכללים לגביהם היו שיש לשמור על "שלום קר", זאת-אומרת להתנהל בשכנות טובה, להיות נחמדים, מנומסים, אבל לשמור על הפרדה ברורה. בספר החוקים (ליתר דיוק מחברת) לא היו הוראות למקרה שבו יפרוץ שלום פתאומי או עולמי, וסאדאת יגיע לביקור.
הקומונה שלנו היתה צנועה מאוד, ומאובזרת בפשטות נזירית. את הכביסה סחבנו איתנו הביתה כשיצאנו אחת לשבועיים. שיחות טלפון חשובות לענייני עבודה בלבד, היינו עושים מטלפון החוגה הנעול ב"בית הנוער" ,לאחר דברי חנופה רבים לאחראית, לשם השגת המפתח. אוכל היינו קונים אחת לשבוע באחד מקיבוצי הסביבה, ואחרי שלושה ימים לערך נשארנו די רעבים. בקיצור בחיינו הצנועים על המילה טלוויזיה אפילו אי אפשר היה לחלום. והנה, סאדאת בכבודו ובעצמו אמור להגיע, או אולי חוליית מחסלים כמו שחשש מוטה גור, וגם אנחנו רצינו להיצמד כמו כל עם ישראל למסך. אפילו ביטלנו את העבודה באותו אחר צהרים, והתיישבנו כלאחר כבוד, באחוות לוחמים של בוא השלום על רצפת הסלון הקטן של משפחת בר- מוחא. שלום שלום, אבל יש גבולות.
הקומונה הקטנה שלנו, חמש בנות ושני בנים, בבר המארח, שולה רעייתו והתינוק הקטן, שלא מבין את פשר הביקור הממלכתי, שלנו, ואת עוצם הרגע, ובוכה. כולנו יחד מסתכלים על המסך ומבינים, שהנה זה קורה. ובאמת, כמה שהכושר המילולי שלי מפותח, להסביר לילדים את הרגע הזה קשה מאוד.
אחרי ההבנה שהנה, זה התרחש באמת, אנחנו, בנות הגרעין היינו בעיקר עסוקות להגיד לבנים שהם "אכלו אותה", וזה שדחו את הגיוס בשנה לטובת "שנת השרות", כנראה כבר יבטל להם את הצבא וחלומות הסיירת לחלוטין. אין ספק שברגעים האלו, בסלון הזה, שרר שלום חם מאוד , ונוצרו הרבה תנאים לדו-קיום.
אז איפה אתם הייתם לפני ארבעים שנה כאשר סאדאת הגיע לארץ?
אני כאמור הייתי בסלון של משפחת בר- מוחא משלומי על השטיח.
______________________________________________-
- התמונה בכותרת- לחיצת היד ההיסטורית בין ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) לנשיא מצרים אנואר סאדאת, בטקס ממלכתי שנערך בנמל התעופה בן גוריון, 19 בנובמבר 1977. צלם: משה מילנר, לע"מ
- הפוסט פורסם לראשונה ב 21.11.2017 ב"סלונה" בשינויים קלים