לפני לא מעט שנים, כשעוד הייתי צעירה ונמרצת, ואולי גם מלאת אמביציות, עשיתי מעשה.
אמנם לא הייתי נמרצת כמו הצעירים המעטים , שקמו בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת- הימים, והקימו בעשר אצבעות ישובים חדשים על קרקעות חשופות ולא נושבות, באזורים השונים של הארץ שנפתחה לפניהם-לפנינו, עם הרבה אמונה בצדקת המעשה והדרך וחזון. בחלק מהמקומות ועם הזמן, גם בגיבוי ועידוד ממשלתי.
אני כאמור, לא הייתי נמרצת כמותם, אבל הייתי מספיק נמרצת כדי לסיים בסערה את לימודי ה"תואר השני" שלי באוניברסיטה (אליהם יצאתי בגיל מאוחר) ולחשוב שהנה הגיע הזמן לכתוב "דוקטורט".
לרצות לכתוב דוקטורט, וגם להתקבל ללימודים, זה חשוב, אבל לא העיקר. צריך גם לזכות במנחה טוב, ולשמחתי זכיתי בפרופסור יואב גלבר. אבל בעיקר צריך לדייק ולבחור נושא. הנושא שבחרתי אז, וכמו שאני מבינה עוד יותר טוב כיום, לא נבחר סתם, ונשא את השם היפה: "ההתיישבות שקמה בעקבות מלחמת ששת הימים" (והתייחסה לעשור הראשון שלאחר המלחמה, עד "המהפך הפוליטי", תקופת שלטון הליכוד והקמת ההתנחלויות). מאחר שסיימתי "תואר שני" במסלול ללא "תזה", התחלתי בכתיבת עבודה הנקראת "שוות תזה", ב"חוג ללימודי ארץ- ישראל" שאמורה להשתלב ולהיות חלק או פרק מהדוקטורט השלם.
למרות שהקמת ההתיישבות המושבית ריתקה אותי, מסיבות טכניות לחלוטין הנובעות מזמינות חומרים בארכיונים, התחלתי בבחינת אחת מהתנועות המיישבות, תנועת "הקיבוץ המאוחד" והקיבוצים שהקימה בבקעה הירדן, ברמת הגולן ובסיני. לאחר כשנתיים של מחקר מרתק שכלל שעות של חיפושים קדחתניים בארכיון ב"אפעל ובספריית האוניברסיטה, קריאה של חומרים רבים ומפגשים עם אנשים מרשימים שעשו את ראשית ההתיישבות בשטח, הוצאתי תחת ידיי עבודה המכילה קרוב למאתיים עמודים, הנושאת את השם: "התגובות ב'קיבוץ המאוחד' לאפשרויות ההתיישבות שנפתחו בעקבות מלחמת ששת הימים". לאחר סיומה הגענו לכמה מסקנות. המסקנה המרכזית היתה שמבחינתי, נושא המחקר מוצה. לא הרגשתי סקרנות נוספת או עניין לבדוק מה היה התהליך, או מה תרמו התנועות המיישבות האחרות להקמת התיישבות זו.
מכאן החל תהליך בחירה של נושא חדש לדוקטורט במקביל להשלמת כל הלימודים הפורמליים לקראתו. בחרתי נרגשת בנושא חדש שחשבתיו למעניין, ולאחר שנתיים נוספות של קריאה אינטנסיבית, איסוף חומרים וגיבוש רעיונות, נפרדנו. גם אני והדמות בה בחרתי לעסוק, וגם אני והמנחה שלי, שנסע לחו"ל, ולמרות אמצעי התקשורת המרחק עשה את שלו. בדיעבד, לעת עתה וכפי הנראה לעולם, נפרדתי גם מחלום הדוקטורט.
קריירה אקדמית כאמור לא צמחה לה משם, אבל אין סוף הבנות ותובנות צמחו להן בשפע. אם ממש הסתקרנתם, ואתם רוצים לדעת מה המסקנות אליהם הגעתי במחקרי, או שתמצאו את העבודה מונחת מאובקת על אחד המדפים בו מונחות "עבודות הגמר לתואר שני" בספריה באוניברסיטת חיפה, או שתבקשו ממני את את העותק שנמצא אצלי לקריאה, או שתבקשו ממני, כמו שעושה מידי פעם סטודנט שמתעניין בנושא, שאספר לכם, ואעשה זאת בשמחה.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה דווקא עכשיו? לא כדי להשוויץ חלילה, או לבשר לכם שחזרתי לכתיבה אקדמית במקום כתיבת הבלוג, שלו הייתי ממשיכה בה , אולי כלל לא היה נולד, אלא כדי לקשר אתכם לחוויה מיוחדת בה זכיתי בחג הפסח השנה.
הוזמנו לחגוג את החג עם בני משפחתנו החדשים, בהם זכינו רק השנה- "המחותנים", הנמנים על חברי ובוני קיבוץ קלי"ה. קיבוץ יפה, מלבלב ופורח שקם ממש באותה תקופה בה עסק מחקרי, רק לא על -ידי תנועת "הקיבוץ המאוחד", אלא על- ידי תנועה התיישבותית אחרת: "איחוד הקבוצות והקיבוצים". ולכן למרות מחקרי המעמיק, אין לי עליו כל "ידע קודם" הכולל עיקרי אידיאולוגיה ושמות מנהיגים, פרוטוקולים עם דיונים ארכניים, והחלטות ועקרונות של ועידות התנועה בקשר לשאלת ההתיישבות בשטחים. יש לי רק התבוננות נקייה על "היש" ועל מה שזכינו לראות ולפגוש באותה פיסת גן- עדן פורחת באמצע המדבר, ליד ים- המלח.
וכמה שזה מרגש, גם זה לא נושא הפוסט, אלא הדרך אותה עברנו מביתנו בנהלל שבעמק לק"ליה. אני מניחה שמעל עשור לא נסענו בדרך הזו. מאז החלת "יריחו תחילה" כל פעם, כשעלה הרעיון או הצורך לנסוע בה, מיד המצאתי תירוץ כזה או אחר, חוששת שאיזה פלשתינאי חמוש יקפוץ לעברנו, כמעט כאילו שאנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת "גנדי" והמרדפים.
הצרוף של ערב החג, האביב שבחוץ, המפגש הצפוי עם בני המשפחה, הצימר שמחכה לנו בסוף הדרך, והמחשבה על העמוס הצפוי בכבישים במרכז הארץ, גרמו לי לא רק להציע שניסע בדרך הירוקה והיפיפייה הזו, אלא גם להתיישב בביטחון מאחורי ההגה.
במשך שנים רבות, היה זה הנתיב הקבוע בו היינו נוסעים כדי לבקר בירושלים, או לטיולים בדרום הארץ, אילת או סיני. עם המשפחה, עם החברים, או עם בית- הספר והתנועה. אז, הכרתי כל קיעור וקימור של הדרך הזו ,שנקראה פשוט "דרך הבקעה" להבדיל מ"דרך הגדה" או "דרך הארץ". היום, היא נקראת כפי שמעיד שלט גדול בפתחה "דרך גנדי". משמרת את זיכרון אותה תקופת מרדפים שהתרחשה לצידה, ואת דמותו של האלוף רחבעם זאבי "גנדי", שכל כך מזוהה איתה. אולי זה באמת המקום היחידי הנכון להזכיר את דמותו. (אם כי בכתבות התחקיר שהתפרסמו לאחר מותו הסתבר שגם שם, לא כל מעשיו היו על פי "רוח צה"ל", או "הקוד האתי", שלמרות שטרם נכתב אז, היה ברור וידוע לכל).
כמו שכתבתי בראשית דבריי, בחירתי בנושא המחקר לא היתה סתמית, כפי שהבנתי בהבנה עמוקה של ה"בדיעבד". לא הרבה זמן לאחר סיומה של "מלחמת ששת- הימים", אבי גוייס למספר שנים לתפקיד, במה שנקרא אז בטון אפוף חשיבות ומסתורין "משרד הביטחון". הוא החל ללבוש מדי דקרון בהירים ללא דרגות, חגר אקדח על מותניו העבים, שהלכו והתעבו. נהג במכוניתשכורה ולבנה מדגם "פולקסוואגן-חיפושית" . והיה חוזר הביתה לביקור קצר באמצע השבוע, ולחופשה בסופו. בביקוריו היה מביא איתו פירות מיוחדים מהדוכנים שלצד כביש הכניסה ליריחו. בונבוניירת שוקולדים של "סילבנה" עם נירות אריזה צבעוניים נוצצים ושקד בתוכם. ריח שונה של סיגריות "פאריד", וניחוחות אחרים של עשייה חשובה. את כל השבוע העביר בין משרדו שביריחו לצד ה"ממשל" (כפי שנקרא מבנה "הממשל הצבאי") ,ה"גשר" כפי שכינה את "גשר אלנבי" בו בילה שעות רבות במהלך יומו, וחדרו אליו היה מגיע ללון במלון "אמבסדור" שבירושלים המזרחית.
בכל אחת מחופשותיי כילדה מבית- הספר, או בכל הזדמנות אחרת שרק התאפשרה שחיכיתי לה רבות, הייתי מתלווה אליו למסעות אלו. היינו נוסעים במרחבי ה"בקעה" כבתוך ביתנו, שומעת ממנו סיפורים על כל בית, אבן, עץ ,חמור ושדה לצד הדרך. יודעת שביריחו גם יעצור באחד הדוכנים, אלה שהתנוססו עליהם בקבוקים עם מדבקות ושמות משונים וזרים, וגם יקנה לי לימונדה קרה ומתוקה.
הפעם, לא הכרתי את קימורי הדרך. נוסעת בתוך מראות ששנים לא ראיתי. נהנית לגלות מחדש את פיתוליה של הדרך, ולערוך מסע בחבל ארץ שהוא חלק מזיכרונות הילדות שלי. מסע שיש בו כאן ועכשיו, עם הרבה זיכרונות מהעבר וגעגוע לפעם, על החלקים הטובים שהיו בו. מסע בין הילדה לסבתא, מסע בין הידע האקדמי למציאות בשטח.
חשתי קצת בארץ, בכל זאת מידי פעם בצבצו להם לצד הדרך שלטים בעברית, או ישובים הנושאים שם עברי , וקצת בחו"ל, רואה נופי בראשית עם הרים כבירים וכפרים מעבר לירדן. מלפני ומולי נוסעות מכוניות עם לוחיות זיהוי אחרות, לבנות. ובכל המרחב הירוק הזה, כמעט על כל גבעה רעננה, יושבת לה משפחה פלשתינאית רחבה, לפיקניק המעלה עשן מנגלים לבן
קצת אחרי מעבר "הבקעה" חשתי באופיו המשתנה של תוואי הכביש. אמרתי לאישי שישב לצידי, כאילו שאנחנו נמצאים בארץ אחרת: " בארץ אין כבישים כאלו". והבנתי שבאמת אין בארץ כבישים ראשיים כאלו. כביש ראשי, שהתוואי שלו אינו חצוב או מיושר וממולא, אלא הדרך מתאימה את עצמה לקימוריו של הטבע, ולא להפך. פגשתי תמרורים ממבחר התמרורים הישראליים, שכבר מזמן לא פגשתי בכבישי הארץ כמו: "האט-סיבוב מסוכן", או: "עקומה חדה ימינה", או: "השאר בהילוך נמוך" הצופה איזו ירידה תלולה.
לא הרבה זמן לאחר מכן, גם הרדיו שהיה מכוון על התחנות הישראליות, התחיל להשמיע לו בליל של קולות ולחנים משונים, ולא נותר לי אלא להתחיל לשיר ולבדר את עצמי ואת אישי ב"שרשרת שירי הבקעה" שהומצאו אף הן באותם שנים רחוקות : "אי -שם בבקעה, עוד יושב לו ישוב ששומר על הקו", או את: "האיש מהבקעה" או את: "מרדף" וגם את: "אלף זמר ועוד זמר" (אתם יודעים, לא באמת שרתי, אבל זה טוב בשביל הסיפור) חושבת לעצמי, כמו שהעליתי גם במחקרי, שגם בעת כתיבתם של השירים , או בניית הישובים, מה גדול היה הפער בין הפאתוס והאתוס, לבין המציאות בשטח, אבל למה לקלקל פוסט טוב ונוף מרהיב עם עובדות, מציאות ומחקרים?
תמונות:
תמונה 3 -צילום של אבא. בה אני מצולמת על הגשר, עם מפקד הגשר. מאחורי ניצב על משמרתו בחגור מלא חייל בן נהלל, ששרת באותה עת בגשר, וזכה לתמונה למזכרת. תסתכלו לרגע, ועוד רגע בתמונה, ותחשבו, מה שאני חשבתי כששיבצתי אותה בפוסט- האין זו הגרסה הנשית ל"שרוליק" של "דוש"? רק שלא יתחיל לגביה ויכוח כמו שהתחיל לאחרונה על תמונת הצנחנים בכותל לאחר שחרורו.
שאר התמונות צולמו במהלך החג בקיבוץ קלי"ה, במטע התמרים,בחממות ובדרכים שמחוץ לקיבוץ
