השבוע, בעודי טרודה בכל מיני מחשבות והגיגים תוך כדי נהיגה הביתה מן העבודה, ראיתי שבצומת בעפולה צצה לה חנוכייה לתפארת. החנוכייה קשורה בשרשרת ברזל אל העמוד, עם שלט המבהיר לכל אחד, שחב"ד עומדים מאחוריה. ואתם יודעים, איך אצלי המחשבות מתגלגלות.
בבוקר נתתי שיעור לתלמידיי ,שמדבר על צמיחת התנועות הלאומיות, ואני משייטת במחשבותיי בין הדתי ללאומי, ובין עבר להווה, ומהרהרת מעט על העתיד.
נזכרת איך בילדותי חנוכה היה אחד החגים ה"שווים". על גגו הרם והנישא של בית העם, התנוססה דרך קבע חנוכיית ברזל. בימי החג הודלקו בקנייה כל נורות החשמל.
ב"גן של רותי" ,גן הילדים שלי, נערכה באחד מערבי החג מסיבה יפה, בה הדליקו וברכו על החנוכייה הגדולה שהוצאה מממחסן הגן. שרנו את כל השירים, גרשנו עם רקיעה ברגל את כל היוונים, וגם את החושך עם "סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור! ", הבנים צעדו עם כובעי מכבים גזורים לתפארת מקרטון, וחרבות מעץ שנבנו על "שולחן הנגרות" ,צבועים בצבע שמן מוזהב. הבנות עם חצאי אשכוליות מרוקנות בידיהן, שמולאו בחול לח ובתוכו נר, בבגד ריתמיקה שחור עם גרביונים צבעוניים, רוקדות ריקוד חושך או אור. על החלונות היו תמונות קולאז' של נרות, כדים וסביבונים מבריסטול שחור והרבה ניר צלופן צבעוני. ושיאה של המסיבה היה כשסביבון הפלא הענקי, שחיכה בשקט כל המסיבה על התקרה , ירד באטיות אל מרכז החדר, על ידי "יהודה של רותי", נושא שקיות ממתקים קטנות שחולקו לנו בסופה של המסיבה. בימים שלפני המסיבה בנינו חנוכיות מתבניות ביצים שנצבעו אף הן בצבע שמן מוכסף אותן הבאנו הביתה, ויצקנו וגלגלנו נרות משוועה צבעונית.
הכפר כולו היה מתכנס למסיבה גדולה בבית- העם, עם תחרות חנוכיות נושאת פרסים, כשהפרס הראשון היה בדרך כלל כרטיס כניסה חינם לסרט קולנוע בנהלל. שרים שרשרת שירי חנוכה ומרעימים בשירת : "אנו נושאים לפידים, בלילות אפלים זורחים השבילים מתחת רגלינו….. נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!"
גם בביתם של סבא וסבתא שלי היתה שמחה גדולה. סבא פנחס נולד בחנוכה, ולכן תמיד היתה הדלקת נרות גדולה משפחתית ומשותפת עם כל בני-הדודים, עם ארוחת ערב שכללה חביתות, "לטקס" (לביבות תפוחי-אדמה) , לחם שחור עם הרבה שמנת וסלט ירקות. "דמי החנוכה" שסבתא היתה מחלקת לכול הנכדים באהבה , היו קרמבואים ומטבעות משוקולד, והאושר היה גדול.
כנערה, כבר הייתי יוצאת ל"טיולי חנוכה" של התנועה ("בני המושבים"), מגיעים לכל פינות הארץ וקצותיה. צועדים ארבעה ימים מאומצים בגשם, בקור ,בבוץ ובערפל. ישנים בשקי שינה בכיתות בית- ספר או מאהל מאולתר, ומקפידים כל ערב להדליק את הנרות, לשיר את כל השירים, לברך את מתתיהו, המכבים, ואת כל מי שאפשר, ומקווים שנעלי ההליכה יתייבשו עד ההשכמה מוקדם מאוד בבוקר.
הסופגניות של פעם, היו פשוטות. האימהות היו מכינות אותן מבצק כזה או אחר. עם שמנת או עם לבן. אני לא מדברת או משווה לאלו שיש כיום בשוק, אבל גם המהודרות של אז, השמנות, המלאות, עם קצת ריבה אדומה תעשייתית שהוכנסה עם מזרק לתוכם היו יקרות המציאות. האופציה של להזמין סופגניות מקונדיטוריה למסיבת החנוכה, או לקנות בחנות יוקרתית פשוט לא היתה.
כאשר הייתי ב"שנת שירות" וערכנו לחניכים מסיבת חנוכה. יום שלם טרחנו על הכנת הסופגניות בקומונה, משתמשים בקערות הפלסטיק הגדולות ("פיילות") ששימשו אותנו בימים רגילים לכביסת בגדינו, מלאות בבצק תפוח משמרים שאיים להשתלט על הדירה כולה, מטגנים במטבח הקטן עם שמן שהיה ההקצבה שלנו לשמונת השבועות הבאים. נס החנוכה היה שהצלחנו להגיע למסיבה בזמן, וגם להביא אתנו סופגניות. אמנם מריחים קצת, או קצת הרבה מטיגון עמוק.
כשנישאתי, חג החנוכה רק השתפר. היות שנישאתי לבן התפוצה האמריקאית, צורך החיים של יהודי גולת ארה"ב להתמודד עם חג המולד הנוצרי, הביא לא רק למפגש משפחתי נעים, אלא גם למתן מתנה קטנה ויפה כל יום מימי החג לילדים, כך בעלי גדל כילד, וכך עשינו אנחנו לילדינו. מתנה אחת גדולה, והרבה מתנות קטנות. הגדולה היתה בדרך כלל עוד קלטת של אחד מסרטי "וולט דיסני", והקטנות היו גרביים , ממתקים וכל מיני הפתעות קטנות. כולם נותנים לכולם בכיף ובשמחה גדולה. כיף לקנות, כיף להכין, לעטוף, לשים סרטים צבעוניים, לכתוב ברכות מרגשות, ובעיקר, להדביק עליהן הרבה מטבעות משוקולד.
אני מסבירה לתלמידי כל שנה, כמו גם לעצמי שהאופן בו חגגו את חנוכה בילדותי היה מותאם בדיוק לשלבי התפתחותה של תנועה לאומית. למצוא את הגיבורים הלאומיים בעבר, ולהעצים את זהותם. וגם לאחר השגת המטרה-הקמת המדינה הלאומית, להמשיך בביטויי הלאומיות, המאחדים והמשלהבים.
אתם יודעים, גם לדת, אין לי התנגדות כלל, כל עוד הגבולות מאוד ברורים. הדלקת הנרות תמיד מלווה בברכה, אנחנו נהנים לראותם בלבד, ולמגינת ליבם של בני משפחתי, אני גם מקפידה על שירת שני הבתים הראשונים של "מעוז צור" בזיוף אחיד ומסורתי כל שנה ,עם המנצח, המנבח והמזבח.
גם לשומרי המסורת, ואפילו לדתיים, אין לי התנגדות. תמיד היו לי דודים דתיים, וידענו להתנהל כמשפחה. גם במשפחתנו שלנו, יש חרדים. ואנחנו יודעים לתת להם ולאורח חייהם את הכבוד המלא. כשבנותיי היו קטנות, והיו מתמרמרות כשהייתי מלבישה להן את הגרביונים תחת השמלה כשנסענו לדודים בירושלים, הייתי אומרת להן שאני מבינה אותן, אבל מוסיפה ש: "לא היינו רוצות לפגוע לבני ובנות הדודים בשידוכים העתידיים, וצריך להתלבש בהתאם. והאמת, זה כנראה הצליח, כי באמת, השידוכים שמצאו, מוצאים חן בעיני, וגם מה שיותר חשוב, בעיניהם. גם אני "התחפשתי" בהתאם. לאחת השמחות המשפחתיות הראשונות קניתי "חצאית שחורה לאירועים חרדיים", והיא נשלפת מהארון לפני כל אירוע. היא תמיד מעלה צחוק על "הדודה שומרת המסורת", שבאופן מסורתי באה תמיד לבושה באותה חצאית, ועם זה, זוכה להוקרת בנות המשפחה על שהיא מכבדת אותם ואת מנהגיהם.
האמת, גם את אנשי חב"ד אני מכבדת. יפה ומחמם את הלב מנהגם להדליק חנוכייה בכל יישוב וצומת, על כל גבעה רמה, ותחת כל עץ רענן, בכל מזג- אויר, ולהרבות באור והפצתו.
ואחרי כל היופי הזה, מה בכל זאת אני רוצה להגיד?
בואו נמשיך לכבד אחד את השני, ואת המרחב הפרטי של זולתו.
לפני מספר שנים, כאשר היינו בביתנו בערב נר ראשון של חנוכה, לאחר שהדלקנו את הנרות, שרנו את הברכות ,זייפנו את "מעוז צור", אכלנו את הסופגניות, אולי אפילו סובבנו סביבונים, והנה נשמעה דפיקה בדלת. ניגשתי לפתוח, והנה, עומד לו יהודי. אתם יודעים, כמו באגדות, עם זקן ארוך ולבן. כאן נגמרות האגדות, ומתחילה המציאות. לבוש בחולצה לבנה, כובע שחור וחליפה שחורה. היהודי הגיש לי חבילת נרות ואמר: "הבאתי לך נרות חנוכה להדליק". האמת, מרגש, רק שאת נרות החנוכה שלי, קניתי לפני יותר משבועיים ב"סופר", כשנפרס שם "שולחן החג" למרות שכבר היו בבית כמה חצאי חבילות שיספיקו לשמונה חגים נוספים לפחות. "תודה" אמרתי לו: "כבר הדלקנו", (ולא על משקל, "כבר הדלקנו במשרד", אלא באמת ובצמים , הנרות מנצנצים מולנו מאדן חלון המטבח ) וברכתי אותו כמו שנהוג לברך יהודי שעושה מצווה: "תזכה למצוות!" מתוך כוונה שיעזוב וילך. והוא נשאר נטוע על מקומו, ממאן ללכת. "מאיפה הגעת הנה?" שאלתי, והוא השיב: "אני מתגורר במושב". "איפה?" שאלתי תמהה, שכן באותה עת, באמת הכרתי את כל מי שחי בכפר, והוא נקב בשמם של בעלי המשק בו הוא שוכר דירה. לימים הסבירו לי מביני עניין שגם אם אמר למשכיר שהוא שוכר דירה למגורים, מבחינתו הוא בפועל "בית חב"ד" בנהלל. וכך, המשיך האיש, בדרך שהפכה לפחות ב"נועם" : "בטח לא בירכת על הדלקת הנרות, קחי את הנייר הזה", ששלף משקית הניילון שלו, "יש כאן את הברכה הנכונה" . "תודה!" השבתי לו, "דווקא ברכנו, יש לנו את הברכה (וגם על גב חבילת הנרות)", והוספתי בנימוס שהפך לקצת יותר קולני: "תזכה למצוות!" וניסיתי לסגור את דלת הבית, אחרי הכל, בחנוכה קצת קר. הדלת לא נסגרה, שכן כף רגלו שנדחפה לרווח חסמה אותה מלהיסגר. "אז קחי את הנייר הזה" הוא הוסיף והוציא משקית הקסם שלו עיתון/ירחון/מידעון "תקראי כשיש לך זמן, זה חשוב!" "תודה רבה!" שאגתי לעברו, "אין צורך!" והוספתי: "תזכה למצוות!" בקול ובטון שהיה מניס את הרומאים והיוונים גם יחד, לו היו מתקרבים לביתי, ואולי אפילו את הכשדים.
אתם יודעים, את החושך לא מגרשים במקלות ואבנים, אלא על ידי הפצת אור!
חג אורים שמח!
____________________________________
השיר "אנו נושאים לפידים" נכתב על ידי אהרן זאב
תמונה 1-החנוכייה של חב"ד בצומת נהלל
תמונה 2-ארכיון נהלל, בתודה לשרה'לה אבידב, ילידי שנתון 1955-במסיבת חנוכה של בית הספר, באולם ההתעמלות (כיום מבנה הספרייה)
תמונה 3-בית העם, בלי החנוכייה על גגו. מי יודע איפה החנוכייה ההיא?
תמונה 5-הדודה שומרת המסורת עם החצאית המסורתית, באירוע חרדי
אשמח אם מי שיש בידיו תמונות של מסיבות החנוכה מהגן של רותי, מבית העם, או צילום המנורה על גג בית העם, יעלה אותן בתגובות לפוסט, לטובתו ולטובת ההיסטוריה המקומית
תמונה 6-סביבונים, כפי שצולמו ב"חצר האחורית" בציפורי
הפוסט הופיע במקור ב"סלונה" ב 4.12.18 בשינויים קלים.