אתרוגים

חלק מקוראיי הוותיקים כבר מכירים את האמירה הנושנה שלי, שלפעמים, הפוסטים שלי כותבים את עצמם.

בחיי שכך היה גם השבוע. תכננתי לכתוב פוסט מחויך על האופן בו אנו , הנשים, קונות וצורכות בשמים בתקופת הקורונה. "אסקפיזם" טוב, שמעלה לשם שינוי קצת ניחוחות טובים.

האמת אפילו הצלחתי להצחיק את עצמי. חושבת איך כשהלכתי להשלים קניית כמה מצרכים חסרים לפני הסגר, פינת ההרחה ב"סופרפארם" במגדל- העמק הרגישה לי כמו ה"דיוטי -פרי" בנתב"ג לפחות, ואיך דיילת היופי המעט מקומטת שעטה עלי כשביקשתי להצטייד באי אלו תרופות מרשם לקראת ההתבצרות בבית, בדרגסטור בקניון באלונים, הרגישה לי לפחות כמו כל דיילות היופי עתירות ה"שיק" בקומת הבשמים ב"גלרי לה פייט" בפריז.

אתם יודעים, אומרים ש"על טעם ועל ריח אפשר להתווכח", אם כי בתקופת הקורונה זה קצת בעייתי, בגלל התסמינים, אבל אני הולכת על בטוח, וחוזרת למקורות, ולא בכדי. ומבטיחה לכם שאני לא הולכת לאתרג אף אחד, למעט את האתרוג עצמו.

ערב לפני החג, נכנסה לה קלות אל תוך מכשיר הטלפון הנייד שלי הודעת "ווטסאפ", מנערה צעירה, או ליתר דיוק צעירה ממני בעשור לערך, בזו הלשון:

"מה שלומך מירב? חזר לי זיכרון ילדות שלוקחים אותנו, כיתה א' בטח, לסבא וסבתא שלך כדי לראות קופסאות מיוחדות של אתרוגים, ואולי גם עץ אתרוג ממש. היה לכם עץ, או רק אתרוגים וקופסאות יפות?"

באחת החזירה אותי שאלתה כיובל שנים אחורה, אל חגי הסוכות של ילדותי. נזכרתי, וכדרכי בקודש, אם כי עכשיו חול- המועד, אני משתפת גם אתכם בזיכרון.

בכפר ילדותי החילוני, נהלל, קיימת מסורת עתיקה ורבת שנים, בה כל משפחה מקימה סוכה לקראת החג . לא "סתם סוכה", שחלקה העליון מחופה בענפים רעננים, אלא סוכה המוקפת מכל ארבעת צדדיה בסכך טרי שנקטף מעצי הדקל הרבים והזקופים שהיו ברחבי המושב ובחצרות הבתים. לא היה בית שלא היה עץ דקל אחד לפחות בחצרו ,עד שהחדקונית (חדקונית הדקל) הרגה כמעט את כולם. הייתי נעמדת לצד אבא ומתבוננת עליו כשהיה מטפס עם הסולם הגבוה, משעין אותו על העץ שבחצר הבית, מנקה תחילה את הענפים השבורים והיבשים, בעזרת משיכות הלוך ושוב במסור היד המשונן. מוריד אט אט את כפות התמרים ומפלס את דרכו אל ליבו של העץ. אז היה מחבר היטב את המסור ב"חוט ברזל" כמובן, למקל ארוך של מטאטא, ומוציא כמעט כמו מיילד חמישה-שישה לולבים בזהירות רבה מליבו של העץ . הלולב השלם, הזקוף והארוך ביותר היה הופך לחלק מ"המינים" ,שהונחו אחר כבוד על מפה לבנה על שולחן קטן בפינת הסוכה, ואילו כל האחרים שימשו ליצירת מחצלות קטנות, שתי וערב, אותן ארגנו, חברותיי ואני במהלך כל ימי החג . כל יום הסוכה היתה מתקשטת קצת יותר, עד שהגשם הראשון, שתמיד ירד בסוכות, שטף את כולם באחת. אז אם מתייחסים גם לענף התמרים הכתום שנתלה לו בסוכה, אחד בלי ריח ועם טעם, כבר נכנס לסוכתנו.

אבל לא רק לולב זקוף היה בסוכותנו החילוניות, צריך גם הדס. ענפי ההדס הריחניים ביותר בכפר היו לצד שביל הכניסה שהוליך לבית- העם, וכך ערב- החג היית נתקל בעוד ועוד אנשים שעושים את "סיבוב המינים" שלהם עם מספריים או מזמרה בידם, על גבי האופניים, ומגיעים לשם, כשזה מייעץ לזה היכן נמצאים המינים הכי טובים בכפר, אתם יודעים גרסה נהללית מהודרת של "שוק ארבעת המינים".

האמת שבאותה התכתבות "ווטסאפ" שהלכה והתפתחה ביננו, והעלתה נשכחות, היא הוסיפה ושאלה אותי:" היה להם גם עץ ערבה, לא?" ובן רגע נזכרתי בעץ הערבה שנשתל בחצר ביתם של סבא וסבתא שלי, לצד הצריף הישן, ששימש את סבתי לכביסה, קצת לפני הלול בו תמיד הייתי מוצאת את סבא, מזמזם לו חרש, אוסף את הביצים שהוטלו ומפזר תערובת לתרנגולות.

דודי אריה, גיבור סיפורנו, היה האחראי גם לאותו עץ ערבה שצמח בחצרם . שנים רבות היה עץ זה, עץ הערבה היחידי במושב (או לפחות היחידי הידוע בציבור) וגם אליו היו מגיעים "מחפשי המינים" לקטוף ענף לסוכתם. כדרכם של עצי ערבה, לא היה בו לא טעם, וגם לא ריח, אבל הוא היה יפה ביותר.

והנה הגענו לאתרוגים. אתרוג כידוע לכם, הוא אוצר יקר. לא כל אחד בכפר יכול היה להשיג או להחזיק אתרוג בסוכתו, ומשום שלא היינו דתיים במיוחד, בלשון המעטה, במרבית הסוכות בכפר, הועמד על אותו שולחן מכובד קטן, לימון גדול וריחני שנקטף מאחד העצים בחצר, וברור היה ברור לכולם שהוא "ממלא מקום" או "חלופי" אם תרצו דווקא ברוח התקופה, נאמן לאתרוג.

לא כך היה בסוכתם של סבא וסבתא שלי, פנחס ודובה וולף זיכרונם לברכה. אחת מבנותיהם, נעמי, נישאה לעלם חמודות יפה תואר אריה בן-דוד, שגם שניהם כבר לצערי זיכרונם לברכה.

אריה היה אגרונום ואנטמולוג מומחה למזיקי הדרים. הוא עבד שנים רבות ב"מועצה לשיווק פרי הדר" וב"תנובה אקספורט", ועמד שנים רבות בקשר מקצועי, וגם אישי, כי הוא היה איש של אנשים, עם מגדלי האתרוגים בישראל, שביקשו את עצותיו בקשייהם בטיפול במזיקים בפרדסיהם.

באותן שנים ענף האתרוגים היה סגור וסודי בניגוד לענפים חקלאיים אחרים, והפרדסים והידע התרכזו בידי מספר חקלאים חרדים, באזור השרון-חדרה וקדימה. בניגוד למצב כיום, בו השוק מוזן מכל מקום ופתוח ורחב לכל דורש, אפילו בימי סגר, מסתבר.

לקראת סוכות, היה מגיע דודי אריה ל"מרכז לאתרוגי ישראל", ברחוב הגר"א בתל-אביב. וכמו שסיפר לי לקראת כתיבת הפוסט בנו, איתמר, שהתלווה אליו לא אחת כילד לגיחות אלו, באוויר האולם עמד ריח פשתן ואתרוגים. אריה היה מקבל מספר אתרוגים כדי לחלק לבני משפחתו הקרובים. כך כל שנה, מעט לפני החג, היה מביא דוד אריה לנהלל שלושה אתרוגים.

אחד לסבא וסבתא לסוכתם. סבי החילוני מבחירה, שברח בנעוריו מבית דתי ביותר בגליציה, וקיים יהדות מסורתית משלו, המתאימה לאופי חלוצי העלייה השנייה, עליה נמנה, העריך מאוד אתרוג טוב. הוא היה מניח אותו בעיניים בורקות על מצע מרופד היטב של סיבי פשתן בקופסת העץ המשושה, אותה זכרה אותה קוראת יקרה מכיתה א', והזכירה לי שאכן היו מביאים את ילדי בית- הספר לביתם לראות אתרוג אמיתי, עם פיטם.

שני אתרוגים נוספים, היה נותן אריה להוריי. אחד היה נשאר אצלנו, מונח גם הוא על פשתן בקופסא מפוארת פחות, ומפאר את סוכתנו. השני היה עבור דודתי ודודתי בירושלים, מצד אמי, גם הם כבר זיכרונם לברכה, שהיו שומרי תורה ומצוות. כך זכה דודי הבוכרי בירושלים , לקבל אתרוג כשר למהדרין מגיסו האשכנזי מנהלל, שהגיע מגיסו האגרונום הבולגרי.

אתם יודעים, אומרים שבאתרוג, יש גם טעם וגם ריח. את הריח אי אפשר היה שלא להרגיש. לטעום, לא טעמתי, אם כי בת שיחתי ואני נזכרנו שתמיד היתה אחת מהמורות שמספרת על הריבה שהכינה מאתרוגים.

אמי זיכרונה לברכה כן טעמה מהאתרוג. ועוד לפני שתשאלו, אספר לכם.

בשלושת ההריונות של אמא, שזכיתי לראות כילדה , תמיד אמרו לה לנגוס בפיטם או באתרוג, כי זו סגולה לבנים זכרים. כפי הנראה, למרות שאני זוכרת תמיד את ההתרחשות, וההתרגשות, היא כפי הנראה לא נגסה בחלק הנכון, כי בפועל, ולשמחתי הרבה, נולדו לה עוד שלוש בנות, ולי אחיות.

אתם רואים, הבטחתי לכם סיפור עם הרבה טעם וריח, ושאף אחד לא מאותרג בו, למעט האתרוג . חג שמח!

__________________________

תודה לנעמה צור -רולניק שנזכרה, הזכירה לי ודרבנה אותי לכתוב את הסיפור על זה השבוע, ברוח החג.

תודה לבן-דודי, היקר מאוד איתמר בן-דוד , שמיד נידב לי את כל הפרטים החסרים להשלמת הסיפור, כולל הריחות, ונהנינו יחד מעוד קורטוב של זיכרונות טובים מבית סבא וסבתא ומשפחת וולף בנהלל.

_________________________________

התמונות בפוסט מתוך הערך אתרוג ב"ויקיפדיה"

הפוסט הועלה לראשונה בשינויים קלים, בדף ה"פייסבוק" שלי ב 7.10.2020 במהלך תקופת הסגרים והקורונה