אני פותחת ואומרת מה שקוראי הוותיקים כבר אמורים לזכור מזמן, אם אני משתמשת בכתיבתי בביטוי "אצלנו" , זה יכול להתייחס לאחד משני דברים, או ל"אצלנו בנהלל" או לחילופין, "אצלנו הבוכרים", שזו העדה בה נטועים עמוק חלק משורשיי. אם מחשבים עדה לפי האמא, או לפי האוכל, אז ללא ספק זה הצד הדומיננטי שלי.
אל תחשבו לרגע שבחרתי לכתוב הפעם על המאכל הבוכרי הזה, שאת תמונתו המרהיבה אני בטוחה שלא יכולתם לפספס, בגלל שאחד המועמדים לראשות הממשלה הוא חצי בוכרי, למרות שאני בהחלט כותבת את הפוסט הזה לכבוד הבחירות המתקרבות, אם כי לא לכבוד אותו מועמד.
בוודאי תשאלו :"מה הקשר בין ביצ'ק לבחירות?" ואני בצ'יק ובצ'ק אסביר לכם. כולנו יודעים שזהו סבב הבחירות הרביעי אליו נקלענו בשנתיים האחרונות. כל מה שאני עוד יכולה להעלות על דעתי לכתוב בנושא הזה, כבר נטחן עד דק במערכת השלישית. לכן אם אני כל-כך מתעקשת לכתוב דווקא על אוכל, יכולתי לכתוב על כבד קצוץ, אבל בו, בניגוד לביצ'ק אין פחמימות, שכידוע, מאוד מנחמות. בקיצור, לאן אפשר לברוח בימים טרופים אלו, אם לא לקצת נחמה קולינרית, צבועה בגוון עדתי.
הנחמה הספציפית הזו גם מזכירה קצת את פורים. הביצ'ק ,שזה שמו בבוכרית, ואין לי מושג מה פירוש המילה או משמעותה, נראה מצדו החיצוני כמו אוזן המן. תוכנו לעומת זה עשוי מדלעת, או מראש קלאבסה. גם את מקורה המדויק של המילה הזו אינני יודעת, אבל היא נשמעת מאוד עסיסית ,וכך גם טעמה וטעם המאפה היפה.
לפני מספר שנים, אחת מחברותי שאלה אותי בתום לב: "מירב, יש לך מה לעשות עם כמות נכבדה של דלעת?" והוסיפה שהם גידלו דלעת בגינה, ולאחר שלקחו די צרכם, עדיין נותר להם לחלק בנדיבות. כמו בהרבה מקרים אחרים שקשורים באוכל, קודם כל אמרתי :"כן" ואחר-כך חשבתי. נזכרתי במעדן הנפלא שאמי ז"ל היתה מכינה מהכתום הזה, בדרך כלל כאשר בנסיבות דומות היתה נופלת לידיה כמות כזו של דלעת. עוד נזכרתי שבין ספרי הבישול שיש לי על המדף, נמצא ספר בישול בוכרי שכתבה אחת מבנות העדה*, ובפרץ של רעב נוסטלגי ושורשי רכשתי אותו, נהנית ושובעת רק מלהתבונן בתצלומים המרהיבים של התבשילים המצויים בו.
מעולם לפני כן לא הכנתי בעצמי ביצ'ק, אבל כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אמרתי לעצמי. אחרי הכל אני כבר לא מעט שנים עקרת- בית, לבשל אני יודעת, לקרוא מתכונים אני גם יודעת, אעקוב בפרוטרוט אחרי הרשום במתכון, ומובטח לי גן-עדן, או לפחות טעמו. הכנתי את כל החומרים הדרושים, שינסתי את מתני, חגרתי עליהן את הסינר הצבעוני שלי ויצאתי לדרך. ממש כמו שחלק מאתנו מתפתות להכין ריבה כאשר מחירי הפירות יורדים, הטעם המובטח עולה על הלשון, ואורכה של הדרך, פורח מהזיכרון. שני פרטים חשובים כמובן פרחו מזיכרוני. האחד- כמה עבודת ידיים דורש התהליך, שזה פונקציה ישירה של כוחות וזמן עבודה. כן שכחתי מהי הכמות העצומה שתצא בסוף התהליך, כשאנחנו, רק שני אנשים בבית.
התחלתי לעקוב אחר המתכון, שלב אחר שלב. ניפיתי והתפחתי, רידדתי ולשתי, קילפתי, קצצתי וטיגנתי, בזקתי וערבבתי, הרתחתי ואידיתי, שיטחתי ולשתי, קרצתי, מילאתי קיפלתי והנחתי. מרחתי והברשתי, ערכתי על התבנית, אפיתי והתפללתי. כך התחלתי להכניס ולהוציא מהתנור בזו אחר זו עוד תבנית ועוד תבנית, נדמית בעיני עצמי לשוליית הקוסם בסרטו הנפלא של דיסני "פנטזיה" , בו השולייה שנשאר לבד, מתעייף מהעבודה הקשה והמייגעת שהוטלה עליו, בהבאת המים, ומכשף את המטאטא שיעשה את העבודה במקומו. משום שהשולייה לא היה מיומן דיו בקסמים, כמעט כמו שאני לא הייתי מספיק מיומנת באפיית ביצ'ק, הרצפה התמלאה במים, והוא נוכח שאינו יכול לעצור את המטאטא שהפך בינתיים למטאטאים רבים, משום שאינו יודע את מילת הקסם. אני דווקא לחשתי:" ביצ'ק, ביצ'ק", אולי אפילו גם קראתי בלבי לאמי בשפת אמה, אבל זו לא היתה המילה הנכונה. התבניות המשיכו להיכנס ולצאת מהתנור החם, זרועותיי כאבו, לשוני כבר נכוותה, כי מי יכול להתאפק עד שהביצ'ק יתקרר אחרי שיצאה התבנית המוכנה הראשונה, ובטני כבר התמלאה. לשמחתי, שלא כמו שוליית הקוסם, לא שברתי אף מטאטא, וגם המערוך לא התפצל, אבל כמות הבצק היתה רבה מאוד מלכתחילה.
מידי פעם, צילמתי ושלחתי לחברתי הנדיבה את מצבו של המטבח על שפע הביצ'קים הפזורים בו, מודה על הטעם הנפלא.
בסיפור שלי, גם לא הגיע הקוסם הגדול להצילני מהמצב, וגם לא אמא ממקומה. אחרי כחמש או שש שעות עבודה, התחלתי לארגן את הביצ'קים שהתקררו בינתיים, ולחשוב מה אעשה ואיפה אאכסן את הכמות הנכבדה. כמובן שהבאתי לחברתי צלחת יפה עמוסה לעייפה. עם צלחת אחרת נעמדתי ברחוב, והצעתי אוכל לעוברים והשבים שנראו לי רעבים. אחרי אלו שניסו להתחמק ממני, התחלתי לרדוף מתמרנת עם הצלחת בידי. את הטכנאי של משהו שבא לתקן משהו אצל מישהו , הושבתי בעל כורחו אל השולחן עם צלחת גדולה, לארוחה. היו רגעים שאפילו חשבתי להציג את הכל בתערוכה. (לא הכל קרה באמת, אבל זה נחמד לסיפור) בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי בהמשך, שמחתי להוציא עוד קופסה מההקפאה, נזכרת במשפט שכל- כך תאם את הסיטואציה: שבשביל לשתות מידי פעם כוס חלב, לא צריך לקנות פרה. אבל לגבי אוכל בוכרי זה לא ממש נכון, כי מי עוד יכול היה להכין עבורי ביצ'ק ,אם לא אני.
עברו חלפו להם מספר חודשים, ונטלתי חלק בקורס בלוגריות עם קבוצת נשים נחמדה, מממשת עוד חלום, או פנטסיה אם תרצו. יעל*, המנחה, נתנה לנו "שעורי-בית", להביא למפגש הבא סיפור על אוכל. אחרי שחשבתי כמה ימים עלה במוחי רעיון נפלא, הבאתי איתי לא רק את הסיפור, אלא גם את קופסת הביצ'ק האחרונה שהוצאתי בעוד מועד מההקפאה, ואת ספר המתכונים המרהיב. יעל הסתכלה עלי ואמרה: "ללא ספק את בלוגרית-לקחת קמח, דלעת, ספר ומתכון, ועשית מהם מטעמים!"
כל השאר, כמעט היסטוריה. עברו חלפו להן עוד כמה שנים, אני ללא ספק בלוגרית שכותבת כל שבוע סיפור, וגם מידי פעם מבשלת ואופה. למרות שביצ'ק, אם שאלתם, לא התפתיתי לעשות שוב.
יום אחד, אגב אינפורמציה מסווגת פנים-עדתית, הגעתי לחנות בוכרית אותנטית בחולון, כדי לרכוש את כיסוני הדושפרה, שאותם גם בוכריות אמיתיות, עם ותק וניסיון בתבשילים מורכבים, לא ממהרות להכין בעצמן. [בעבר פרסמתי פוסט ב"סלונה" הנושא את השם "דושפרה"*, ומספר על אותו מאכל מושלם] בעודנו ממתינים שיארזו לנו את מטילי הזהב הבצקיים הללו, ראינו מבעד לחלון הראווה מספר סוגי מאפים שונים מוכנים על גבי תבניות, וביניהם ביצ'קים יפיפיים. בהתלהבות רבה, ביקשנו מהם שיארזו לנו שניים מהם "לדרך", ושמחנו שגם הציעו לחמם אותם בעבורנו. הצלחנו להתאפק עד שהגענו לרכבנו שחנה בסמוך, וטוב שכך, שכן החך נכווה רק קצת. התרווחנו במושבינו, ליתר ביטחון פרשתי על ברכיי את מגבת המטבח שהיתה איתנו באוטו, והוצאתי משקית הנייר החמימה והשמנונית ביצ'ק אחד ונתתי לאישי, שלא משנה מאיזה עדה הוא, אוכל טוב הוא למד להעריך. אז נטלתי לעצמי את הביצ'ק הנותר, ונתתי ביס של עונג במופלא החריף- מתוק- מושלם הזה.
אמרתי לכם, לא צריך לקנות פרה אם רוצים לשתות כוס חלב, ולא צריך לגדל מקשה של דלעות כדי ליהנות מביצ'ק. אבל מה שווה בלוגרית שמעריכה את עצמה, בלי הזדמנות ראויה לספר סיפור טוב לקוראיה? מיד הצטלמתי אוחזת את הביצ'ק בידי, נותנת לו הזדמנות להתקרר עוד קצת , ושלחתי את תמונתו לקבוצת ה"ווטסאפ" המשפחתית, כדי שגם ילדיי ייהנו. אחר-כך שלחתי לקבוצת ה"ווטסאפ" המשותפת עם אחיותיי, כדי שייהנו גם הן. אחר-כך שלחתי תמונה גם לבנות הדודות הבוכריות שלי. ככה זה, משפחה. ועכשיו, אני משתפת גם אתכם, כי בלי אוכל, אין סיפור, ובלי אוכל עם טעם של מסורת, אין טעם.
ראיתם, הצלחתי עם קצת פחמימות חמות, להשכיח לרגע ממני, וגם מכם את הבחירות.
תמונות:
תמונה 1-הביצ'ק הנפלא .
תמונה 2-ראש דלעת (קלאבסה)-מאתר החנות -"מונבטים".
תמונה 3- סרטון מהיוטיוב-הסצנה הנפלאה של שוליית הקוסם עם דליי המים והמטאטאים, מתוך סרטו של דיסני-"פנטזיה".
תמונה 4-החנות "לחם בוכרי" בה רכשנו גם את הדושפרה, וגם את הביצ'ק.
תודה לחברתי, אפרת, על הדלעת ועל ההשראה.
תודה ליעל כרמי -"בלוג משלך" שסדנת הבלוגריות בהנחייתה פתחה לי עולם קסום.
תודה לורדה בן-ברוך על הטעמים, המתכונים, המראות, הזיכרונות והניחוחות בספרה מדור לדור- טעמה של מסורת (2004).
הקישור לפוסט שלי ב"סלונה" על הדושפרה.
דושפרה
2 תגובות
מזל שבדיוק סיימתי לטרוף לחם מחמצת טרי עם גבינות משובחות שקניתי בשוק בנהלל …אחרת הייתי ממהרת אלייך לבדוק אם נשאר לך איזה מאפה בוכרי מאז …
לו היית מוצאת, הייתי מצטרפת אליך בשמחה לחגיגה. סיכמנו מזמן, אין כמו פחמימה לנחמה