יום אחד, זאב, אישי חזר לקראת ערב מפגישת עבודה מחיפה, ובישר לי שהוא הביא אתו "משהו שמצא בדרך". אוטומטית התגובה שלי לאמירה מעין זו, קשה . אבי ז"ל שהיה נהג המשאית של נהלל, הביא כל חייו "דברים שמצא בדרך". הוא היה יושב לו בקבינה החולשת על הדרך, מתבונן מחלונו הרחב על הכביש, מוביל את התוצרת, גרעיני מספוא וחלב. הרבה שנים גם האוטו היה ירוק-כמעט כמו בשיר. במקביל היה מתבונן מה חדש בצידי הדרך. כאשר עינו היתה רואה "משהו" הוא היה מסמן אותו לעצמו, מחכה לשעת הכושר בה הכביש יהיה ריק ותהייה אפשרות לעצור, מרים את השלל ובהמשך מביא אותו לחצר הבית. מבחינתי, היו אלה תמיד דברים חסרי ערך, שנערמו במחסן הגדול שבחצר, ותמיד היה עונה לי לשאלה: " למה זה טוב?" בתשובה הברורה "מתישהו מישהו יצטרך". עם השנים הבנתי שזו תכונה שאפיינה רבים מבני דורו, שגדלו במושב של פעם. הם באמת גדלו במציאות של מחסור חומרי, ובראו תמיד "יש מאין". אם אתם לא מאמינים לי, תעשו סיבוב בהרבה מהחצרות בכפר, ותמצאו הרבה ערמות של דברים שלא נזרקו-כי יום אחד אולי מישהו יצטרך.
במהלך השנים, כשזאב ואני בנינו את משקנו בנהלל, אבא היה ממשיך להביא לנו דברים מהדרך, ומנסה להסביר שהנה, הביא לנו אוצר. אנחנו היינו מחייכים בנימוס, או בקוצר רוח, תלוי מי משנינו ענה, ומסבירים שאם באמת נצטרך משהו כזה, נקנה חדש וטוב, ומוותרים על האוצר.
והנה, אישי שלי מביא-משהו שמצא בדרך, אבל באמת, הוא הביא אוצר. בשנים האחרונות יש מוצר שערכו רק מאמיר, ממש כמו מטבע ה"ביטקויין", שאף אחד לא האמין בו בתחילת הדרך, השליכו אותו חסר ערך וחשיבות לערמות הגרוטאות והזבל, והנה, ככל שהתמעט, ערכו עולה ועולה. לא, אישי לא הביא שקית ביטקויינים, אלא תריס ישן של פעם. כזה עם מסגרת והרבה שלבים קטנים מעץ וצירים ממתכת. בלי ה"מאנטשלך"*-בכל זאת, הוא נמצא ברחוב, אבל שווה! הרבה זמן הוא ישב במחסן המסודר שלנו, מתוך מחשבה מתמשכת , מה נעשה בו. ידענו שעד שנחליט אם יהיה שולחן נוי בסלון, דלת לארון, או פסל סביבתי, ערכו רק עולה, אז מה בוער?
השבוע הגיע יומו, ראיתי פרסום לסדנת חידוש רהיטים עם שרי מ"מון שרי", אצל מאירה ב"חצר האחורית" בציפורי. רציתי לכתוב שזה בוקר של כיף, אבל היה זה בוקר של לשייף… ועם זה, הוא היה בוקר מדהים, מזג האויר היה לטובתנו, וגם המזג של המנחה, המארחת, וכל חברי הקבוצה שהתאספה לה שם . בקבוצת ה"ווטסאפ" של המפגש כל אחת מהמשתתפות כתבה איזה כיבוד היא הולכת להביא, ובאופן פרטי, כתבה לשרי איזה רהיט היא הולכת להביא בכדי לשפץ ולחדש.
הגענו, והוצאנו בזהירות את התריס שלנו מהבאגז' של האוטו, כמעט כמו שמוצאים כסף מהאוטו של "ברינקס". בעלי מוציא ושולף אותו, אט אט, ואני מאבטחת לצדדים, שאף אחד לא יחמוד או חלילה ייקח את האוצר שלנו. הנחנו אותו אחר כבוד על שולחן העבודה. האמת הוא באמת קיבל יחס מאוד אישי. בעוד כל המשפצות האחרות השתמשו במשייפות חשמליות, אנחנו שייפנו שלב שלב בעבודת ידיים מאומצת, כיאה לנסיך. מנקים שנים ורבדים של צבע ואבק. מבעד למעטה הקרם התמים שלו, נחשף עבר ירוק לחלוטין. ירוק מעורר זיכרונות. זוכרים את התריסים הירוקים של פעם? ככה ציירנו בתים בילדותנו, וככה נראו תריסי הבתים. גג אדום ותריסים ירוקים.
החלטנו לתת לו "לוק עדכני" בניחוח יווני, זה טוב נגד "עין הרע" בטח כשמדובר בשכיית חמדה שכזו.
בין שלב לשלב, לא של התריס, אלא של התקנתו לייעודו החדש, התפנינו להתיידד עם השותפים לסדנה וליצירות שלהם, ללמוד עוד ועוד על החומרים והמרכיבים של שיפוץ רהיטים מהמנחה המיומנת והבוטחת, וליהנות מהמטעמים על שולחן הכיבוד.
ממש היה לנו יום כיף זוגי סביב האוצר החדש ישן הזה. למחרת, חלקנו תלה את התריס בכניסה הביתה, כיאה ליצירת אומנות יקרה. החלק השני, קצת קיטר על כאבי היד מהשיוף, בהתאמה.
הפוסט פורסם לראשונה ב 5.12.2017 ב"סלונה" ומובא כאן בשינויים קלים.
*"מנצאלך" הוא הכינוי שבא מהאידיש למחזיקי המתכת של התריס לקירות, שהיו נהוגים פעם, שנראו כמו אנשים קטנים, ומכאן שמם.