למרות שכותרת הפוסט אולי נשמעת לכם כמו שם של קיבוץ, או של גדוד שריון מסתער, היא ממש לא. היא ראשי התיבות של משהו מכובד לא פחות-"גרעין עודד שלומי" שמספרו הכרונולוגי היה שש. הוא לא היה רק הגרעין השישי באותה עיירה, אלא גם האחרון.
אם נתרחק לרגע מפרץ הנוסטלגיה המרגש שהרחיק והלך לתקופה של יותר מארבעים שנה אחורה, כאשר פגשתי ביום העצמאות האחרון את חבריי לאותה תקופה נפלאה (או אם אדייק, רק את חלקם). זה מסמל וממחיש חלק מהמהפך הפוליטי הגדול אותו עברה החברה הישראלית, כאשר היינו בכיתה י"ב (1977), שבסיומה דחינו את הגיוס בשנה, והגענו במסגרת מה שנקרא אז "גרעין- עודד" (בניגוד להגדרתו כיום) פרויקט התנדבותי של בני- קיבוצים בעיירות פיתוח מתוך כוונה להפעיל תנועת נוער ולסייע לרווחת האוכלוסייה בכל מה שניתן. באותה שנה, במקביל אלינו כבר פעל לראשונה במקום גרעין של בנות השירות הלאומי. לעיתים נגסנו אחד בתחומו או בחניכיו של השני, לעיתים ניסינו לשתף פעולה, וכשאנחנו התגייסנו לצבא, כבר לא היה גרעין שהמשיך אותנו, ואני מאמינה שבנות שרות נמצאות שם עד היום.
בשנת -השירות זכינו לא רק לכל החוויות החינוכיות שלשמן באנו, אלא גם לשמור ערב בשבוע כמתנדבים ב "המשמר האזרחי", חמושים ברובה צ'כי. אף היינו "כיתת הכוננות" שלו שהוקפצה על ידי מימון בג'יפ המשטרתי הכחול לכל קריאה, שכן היינו שבעה אנשים שגרו יחד. אנחנו גם חזרנו לקומונה ולפעילות בדרך לא דרך כשכל כבישי הארץ היו חסומים בעקבות הפיגוע בכביש החוף. לא הרבה זמן לאחר מכן, היינו גם אלו שהחלו לעבור באישון לילה בין בתי התושבים, כדי לדרבן אותם ולעזור להם להקדים ולהיכנס למקלטים הציבוריים כאשר החל "מבצע ליטני" ו"בומים" מחרישי אוזניים בעקבותיו. כשסאדאת הגיע לארץ לעשות שלום[פוסט מפורט על כך ], אנחנו ראינו את נחיתתו בנתב"ג מהסלון של משפחת בן-מוחא, השכנים, והאמנו שהבנים שדחו את השירות בשנה, כבר אולי לא יספיקו להיות לוחמים קרביים. בין לבין, הדרכנו בתנועת הנוער המקומית עם פעולה אחת לשבוע לכל השכבות. ערכנו קייטנות וטיולים בכל חופשות בית -הספר למקומות שונים בארץ. בשעות הבוקר השתלבנו בסיוע ותגבור במערכת החינוך המקומית, מקפידים מתוך הגדרה לא לקחת חלילה את מקומו של עובד מקומי אפשרי בשכר. בשעות אחר הצהריים נתנו שיעורי עזר, ריכזנו פעולות התנדבות נוספות וערכנו מסיבות לקראת החגים .
חיינו בקומונה בדירות שהמועצה הקצתה לנו בתוך העיירה, יצאנו הביתה אחת לשבועיים, ובשבתות שנשארנו, התארחנו במשפחות מקומיות שאמצו אותנו, בהן למדנו לשתות תה עם שיבה, ליהנות מקוסקוס ומלחם של פרנה, להתפעם מה"מימונה". וגם מילים בסיסיות במרוקאית, וכן לקבלת פנים חמה ולבבית, קבלת- שבת מסורתית, ואהבה גדולה שעברה גם דרך סירי האוכל המתובלים והמהבילים. במקום שעד היום לטעמי יש בו את הנוף הכי יפה בארץ, והשקיעות הכי מרהיבות בים התיכון.
לפני מספר שנים הזדמנתי שוב, בדילוג של ארבעים שנה למימונה ב"משפחה שלי", [פוסט מפורט -המימונה השלישית שלי] כשהתיישבה לצידי אחת מבנות המשפחה, שהיתה אז ילדה קטנה, סקרנית ויפה שרק רצתה לדעת מה מסתתר בתוך ה"תיק השכל" שלי, אותו אביזר חובה שקיבלנו בתחילת השנה, שעליו צויר בגדול בטוש ירוק הלוגו של הגרעין, ואותו נשאנו בגאווה גנדרנית, משלים את הסנדלים התנ"כיים שנעלנו כולנו, ולספר "הנסיך הקטן" שהיה אצלי דרך קבע בתוכו, כמו אצל הרבה קומונרים אחרים. כיום אותה ילדה היא אישה מרשימה עם שביס גדול מגולגל לראשה, ומנהלת בית- ספר. היא שאלה אותי: "מה בעצם הביא אתכם לכאן? מה גרם לכם לדחות את הגיוס בשנה, ולבוא ולתת כאן בהתנדבות שנה מחייכם?"
"תראי", אמרתי לה, ולחלק מאחיה שהתיישבו סביבנו:" באנו מתוך אמונה ורצון אישי לעשות טוב" לשמחתי, בין האחים היתה הסכמה מלאה שעשינו טוב. אז הוספתי שהיו מי שראו בנו שליחים של תנועה מסוימת, אבל אנחנו, לפחות בגרעין הספציפי הזה, באנו בשם עצמנו. שניים היו בני קיבוצים, אחת ממושב שיתופי, עוד בן -קיבוץ שהתחנך בפנימייה חקלאית, אחת מעיר גדולה במרכז הארץ ,אחרת מעיר בצפון, ואני המושבניקית מנהלל. למען הדיוק ההיסטורי, לא הייתי איתם ממש מההתחלה, אלא הצטרפתי אליהם רק לאחר שבועיים (מאוד משמעותיים) בצרוף מיקרים שהכוכבים בשמיים עבדו עליו כנראה קשה מאוד. שני חברים נוספים שיועדו לקומונה, החליטו לעזוב מיד לאחר החפיפה עם הגרעין הקודם. וידיד טוב שלי התעקש איתי שוב ושוב לא להיכנע לעצה/הנחייה/פקודה של הורי לוותר על החלום, באמירה שזה "בזבוז זמן", כי כמו שאתם מבינים, אם היתה שנה משמעותית ותורמת לחיי, זו היתה השנה הזאת.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה דווקא עכשיו? כי ביום העצמאות האחרון התאפשר ממש באורח פלא מפגש קומונה מאוחר, או בעצם מוקדם, אם נתייחס לעובדה שהתקיים בעשר בבוקר, אבל באיחור של יותר מארבעים שנה.
אחרי שסיימנו את השנה, הלכנו לצבא, אבל שמרנו על קשר, בינינו ועם העיירה, עד שכטיבם של קשרים, יום אחד לאחר כמה שנים הם ניתקו ונפרמו, ואחת לכמה שנים, שמענו משהו על מישהו. לפני מספר שנים, בעידן ה"ווטסאפ" שהפך את הכל ליותר קל ופשוט, מצאנו ארבע מהבנות אחת את השנייה. (הבת החמישית לצערנו, נפטרה ממחלה לפני מספר שנים) והתחלנו להיות בקשר בקבוצת ה"ווטסאפ" שהקמנו, שנושאת כמובן את השם המקורי "גע"ש 6". נפגשנו פעם או פעמיים, והיינו מוכנות שגם בקבוצה תעבור יותר תעבורה, אבל אתם יודעים איך. לפחות חזרנו להיות נוכחות ומעודכנות אחת בחייה של השנייה. עם שני הבנים זה היה קצת יותר מסובך, לא בגלל שהם היו מסובכים חלילה, הם היו אפילו די נחמדים, רק שאחד חי כבר שלושים שנה באוסטרליה הרחוקה, ואת האחר טרם היצלחנו לאתר, ואולי הפוסט הזה יעשה את המלאכה (גיל, השמיע קול!) לשמחתנו, נודע לנו שהחבר מהגולה מגיע לחופשת מולדת, תפסנו את הרגע, ומהיום להיום, קבענו פגישה ביום העצמאות, לפני כל הדברים האחרים שכבר היו מתוכננים לאותו יום.
אם נשארתם סקרנים מה עוד קיבלנו במהלך אותה שנה, אז ככה: הבנות קיבלו, כל אחת, עוד עשרה ק"ג למשקל גופה. הבנים לעומת זאת הורידו בערך את אותה כמות משקל. קיבלנו החזר על נסיעות באוטובוסים תמורת הכרטיסים שאספנו. את "תיק השכ"ל" שעליו כבר סיפרתי, ומשכורת בסיסית של מתנדבים, שמראש חלק ממנה נשאר אצל גזבר הקומונה לטובת הטיול הגדול לסיני בסוף השנה, כמו שהיה נהוג אז בכל הגרעינים, ואם זה לא מספיק ברור, חסכנו לשם כך אוכל מפינו. הגרעין שלנו לא הצליח להגיע ל"שיבה טובה" או לממש את הטיול. מריבה שממרחק השנים נראית לנו טיפשית ומיותרת, הצליחה לפלג אותנו לשני מחנות סמוך לקו הגמר. את הכסף שנחסך קיבלנו בחזרה, וקניתי בו מספר פריטים נחוצים לפני הגיוס.
לפני הרבה שנים אמרה לי אישה חכמה, שלפעמים זו זכות להאריך ימים, בעיקר כדי לזכות ולראות תיקונים. לשמחתי, אני לא כזו זקנה, אבל מספיק זקנה כדי להתחיל לזכות בתיקונים.
וכך, ביום העצמאות, התכנסנו בעשר בבוקר למפגש קומונה. נו, מה אגיד לכם? מי שלא ראה אותנו, לא ראה שמחה מימיו. אתם מדמיינים איך זה בלי הרבה מאמץ להרגיש פתאום שוב בת 18? לא קרמים, לא משחות, לא ניתוחים ולא מתיחות. פשוט התיישבנו לנו בסלון, ולמרות שהשולחן היה מלא בכל -טוב, לא רצינו לבזבז אפילו שנייה אחת על אכילה מיותרת. פשוט שמענו בצמא אחד את דברי השני, על "איפה היית ומה עשית" בארבעים השנה האחרונות. מבעד למילים , לחיוכים הרחבים שנמרחו על הפנים, לצחוקים, לזיכרונות ולשיתופים, ראיתי עוד דבר והוא לא רק תמימות הנעורים שהיתה בנו, או הזכות לתרום למען רעיון שהאמנו בו באמת ובתמים, אלא את החברות הנפלאה הזו שצמחה בינינו באותם שנים, והזכות לחלוק עשייה משמעותית ולהתפתח כבוגרים לצד אנשים נפלאים.
הרגשתי, שאלמלא היינו צריכים לפרוש (ברור שפרשנו באיחור אלגנטי) כל אחד ל"מנגלו" ולהרגלי העצמאות שלו, אם רק היו אומרים לנו שצריך עכשיו לצאת לשמירה או פטרול בעיירה, או להתפיח בקערת הפלסטיק הגדולה, בה היינו עושים בדרך כלל את כביסת היד שלנו, בצק שמרים ולטגן שוב מאות סופגניות למסיבת החנוכה לכל החניכים במתנ"ס, או לקחת חניך למרפאה, לקבל שם שמפו בשבילו ולחפוף לו במקלחת הקומונה או בביתו את הראש המלא בכינים, או סתם להתלבש כמו ליצנים ולארגן תהלוכה שמחה ברחבי העיירה, תחת סכנת התקהלות מחשש לקטיושות או חדירת מחבלים, או לצאת ולהשתרך בטרמפים כדי להכין מסלולים לטיולים, או פשוט לשבת בעוד ישיבת גרעין ארוכה ואינסופית ולצאת ממנה עם משימות, מטלות ותאריכים. אין לי ספק שמייד היינו קמים, שוכחים את עצמנו, המשפחות והשנים ,ועושים. תודה על הזכות שניתנה לנו אז, תודה על החברים שרכשנו ותודה על השנים.
ולתפארת מדינת ישראל!
נזכור את נורית לבית גודמן ז"ל, שנפטרה בטרם עת.
ואם הפוסט הזה יגיע במקרה לגיל פינקלשטיין, בן נצר- סירני, שטרם איתרנו, מבטיחות לך, שמיד נעשה שוב מפגש גרעין.
- אתם בטח יודעים איך זה אצלי-רק הפוסט עלה לאוויר, וקוראת נאמנה מאוד שלי, בשם יעל רוף, הצליחה לאתר את דף פרופיל הפייסבוק של גיל. גע"ש שש , שש גועש מודה ומתרגש. ובערב כשנשוחח עם גיל, הגרעין יחליט אם נקיים על זה עוד "שיחת קומונה" או "שיחת ועידה", או אולי כבר עוד מפגש, שבו, כן נספיק לאכול את התקרובת….
תמונה מובילה: מפגש קומונה יום העצמאות 2022 בנהלל: איריס, מירב, גליה, ניר ונעמי.
תמונה 1:חגיגת המימונה בפארק באכזיב. תמונה 2: אותה ילדה שגדלה, איתי בחגיגת המימונה בפארק. תמונה 3: חלק מהקומונה, כולל הצלמת ביום עזיבת העיירה. תמונה 4: חלק מהקומונה בתהלוכת הפורים
5 תגובות
ימים יפים וזכרונות משמעותיים. איזה כיף לכם שחידשתם קשר… לחיי החברותא.
עיוני מוכרחה להגיד לך שאת נראית נפלא!!! לפחות אני זוכה לראות אותך בזומים מדי פעם וכאן בתמונות!
יאללה בואו לירושלים .
געכעגעגועים
זוכר את גרעיני עודד,גם כנחלאי וגם מפעילות מאוחרת יותר בתנועת הנוער העובד(המחלקה לישוב חדש)והכתבה הנוכחית העלתה אותם מחדש לתודעה.גרעינים של משוגעים לדבר. ההתנדבות לא נעלמה גם היום,אבל אז הייתה מיחדת יותר. יפה שנפגשתם,מחלוקות ענר נעלמות.
לעונג הוא לי, את עוזרת לי לשמור על הכישורים
🙂 🙂
כל הצדדים יצאו מרוצים, מאוד! תודה רבה