דו -קיום

נכתב ע״י מירב גולדוין

בימים מורכבים אלו, השמירה על ה"דו-קיום" בין תושבי מדינת ישראל היהודים והערבים, הוא לא רק צו השעה ,אלא חובה מוסרית שעל כל אחד מאיתנו לנסות ולקיים למרות כל הקשיים. רק בו טמון המשך קיומנו בארץ הזו. אני מדגימה את דבריי בסיפור קצר, שהיה באמת.
IMG_20180420_165311_1024x840

בימים אלו, יש נושא אחד, מעט שברירי, מסתבר, שעליו אני רוצה לכתוב.

לטעמי, שמירת ה"דו -קיום" בין תושבי מדינת ישראל,  היהודים והערבים, היא לא רק צו השעה ,אלא חובה מוסרית שעל כל אחד ואחת מאיתנו לנסות ולקיים , למרות הקשיים, ויש קשיים, כי בו טמון המשך קיומנו בארץ הזו.

כדרכי, הכי קל לי להמחיש את דברי בסיפור קצר שיחסוך לי הרבה הסברים, בדיוק כמו שלדעתי, דו-קיום, הוא לא הכרזות, נאומים ,עצרות ודגלים, אלא פעולות קטנות ומשותפות, בלי אדונים ובלי פטרונים, כמו שהחיים עצמם מזמנים.

לפני כעשרים שנה, לא הרבה מידי זמן לאחר "מאורעות אוקטובר "2000 ומבצע "חומת מגן", כאשר סיימתי את לימודי התואר השני, חשתי שאינני רוצה לשוב ולהיות "רק" מורה מן השורה, ונרשמתי ללימודי "ייעוץ ארגוני "במסגרת המיועדת לאנשי חינוך בסמינר "אורנים". אל תהיו במתח, למרות שיש לי תעודה נאה בקלסר התעודות והמסמכים, מעולם לא עסקתי ביעוץ ארגוני כמקצוע. אבל מסתבר שהיות ושילמתי במלואו את שכר הלימוד (ואני לא מתכוונת רק לתשלום הכספי) גם למדתי כמה וכמה דברים חשובים, החשוב שבהם היה שכדאי לי להישמע ללב ולייעוד שלי. החלטתי  לעזוב לחלוטין את מערכת החינוך, והקמתי את מותג העיצוב שלי "בדים מדברים". אבל היו עוד אי אלו תובנות. על אחת מהן אני כותבת כאן, והיא איך עושים "דו -קיום" הלכה למעשה. לא "עוזרת הבית שלי", "המוסכניק שלי", "האח הסיעודי במרפאה ", או אפילו "הרופא הערבי" הנפלא שטיפל בי ובבני משפחתי במהלך השנים האחרונות, כמעט בכל אחד מתחומי החיים. אלא ביחס של עמית שווה במעמד ובמעלה.

כמראה מייצגת של החברה הישראלית, בקבוצה איתה למדתי של עשרים אנשי חינוך: מורים, מנהלים ומפקחים, שנפגשה אחת לשבוע במשך שנתיים ליום לימודים ארוך , היינו רוב של תלמידים יהודים, ומיעוט של תלמידים דרוזים וערבים, מוסלמים ונוצרים, אנשים שווים וראויים בכל המובנים.

היות שיום הלימודים האינטנסיבי התחיל בבוקר, והסתיים אחר- הצהריים, הועלתה הצעה שהתקבלה, שבמקום שכל אחד יביא את הסנדוויצ'ים שלו ויאכל אותם לבדו בקרן- זווית, נתארגן כך שכל שבוע שני תורנים יכינו ויביאו את האוכל עבור כולם, וכך במקביל ללימוד היתה בכיתה ארוחה ערוכה לאורך כל שעות הלימוד (בקלסר המתכונים שלי עוד יש כמה מעדנים מהלימוד ההוא) . נכון שהיו על השולחן לעיתים גם בקלוואה, כנפה, חומוס פיתות ולבנה, אבל לא על האוכל הסיפור. ואם השולחן נראה ונשמע לכם מאוד מרכזי בסיפור, או במהלך הקורס, זה נכון, אבל כמו שאמרתי לא על האוכל אדבר ואספר, אלא על מה שהתרחש סביבו, ואולי בזכותו.

באחד מימי הלימוד, במהלך הפסקת האוכל, אחת הנשים, מדריכה חינוכית ומתיישבת מאחד מיישובי רמת- הגולן התעלפה או איבדה את הכרתה, וצנחה על רצפת החדר ב"בום" גדול. כולנו מיהרנו אליה מבוהלים, חושבים כיצד ניתן לסייע לה, ואפילו הצטופפנו מעט סביבה. עד מהרה קמו שניים מאיתנו ולקחו את הפיקוד. מורה לחינוך גופני, דרוזי מאחד הכפרים בגליל, שהיה חובש קרבי בצה"ל בסדיר ובמילואים , ולצדו יועצת חינוכית מוסלמית מנצרת, שעבדה בעברה כאחות. שניהם הוציאו את כולנו מהחדר, החזירו את נשמתה לאפה וטיפלו בה במסירות עד שהגיע האמבולנס שהוזמן לפנותה כדי לבית -החולים "העמק" כשלצידה יושבת מנהלת מוזיאון מישוב קהילתי בגליל. בטח לפי ההיגיון הפנימי של הסיפור, נהג האמבולנס היה ערבי נוצרי, הפרמדיק דרוזי, האחות במיון יהודייה והרופא ערבי, אבל אני לא יודעת.

כשהגיעה תקופת חודש הרמדאן, והיו לנו שתיים כאלו "ברוך השם", או "בעזרת אללה" במהלך הלימודים, ידענו בלי להתווכח או להתלבט, לוותר על שולחן התקרובת המשותף כדי להתחשב בצמים ובצמות , שהצמא, העייפות והתשישות ניכרו על פניהם ככל שהתארך היום. על- פי חוק או תקנה של "משרד החינוך" יום  הלימודים קוצר מעט על ידי צמצום זמני ההפסקות והקדמת שעת הסיום. אתם מנחשים שאף אחת מאיתנו לא ממש התווכחה על שעת הסיום המוקדמת, ואפילו די שמחה לסיים מעט יותר מוקדם, גם אם היא לא היתה צריכה בבואה לביתה להכין "אוכל חדש" ומרובה לסעודת ה"איפטר". אחת המוסלמיות אמרה לנו בהומור שובבי : "נראה לי שכולכם מבסוטים מהרמדאן!"

כשקיבלנו איזו משימה (היו אין סוף כאלו במהלך הלימודים) בו כל זוג היה צריך להעביר פעילות הדרכה כלשהי לקבוצה כולה, בחרו שתי הערביות: אחת מנצרת אחת מיפיע, אחת מוסלמית ואחת נוצרייה,  אחת יועצת ואחת מורה, ללמד את הקבוצה שיר, או קאנון בערבית. בעוד אחת מהם כותבת על הלוח את מילות השיר בערבית, ומתחתן באותיות עבריות את הצלילים,  חילקה השנייה דרבוקות והסבירה את הכללים. התחלנו בהיסוס קל לשתף פעולה עם המטלה (הרי גם תורנו יגיע, ומקבלים על זה ציונים) , ואחרי לא הרבה זמן, אגב זיוף קולני וטפיחות שמנסות לשמור על הקצב על התוף שניצב בין הברכיים, הרהרתי לעצמי איך כל -כך בקלות הפכה כיתה מעורבת של אנשים "מכובדים" ו"רציניים" לחבורת ילדים קולנית ומצחקקת, מנגנת ושרה. הבנתי כי כך בדיוק נראה דו-קיום, לא בסיסמאות גדולות והצהרות נבובות, אלא בדברים הקטנים והפשוטים של החיים. לא מתוך רצון להגדיר "נושאים לדיון", "מטרות ויעדים", אלא פשוט, ליהנות מהחיים.

בת- הזוג שלי לאותה תורנות קולינרית היתה אשת חינוך ומנהלת בית- ספר מהכפר הבדואי השכן. כפר שניבט יום יום מחלון ביתי. אלמלא הלימוד המשותף, אני מניחה שמעולם לא היינו זוכות להכיר אחת את השנייה או להתיידד, והנה עכשיו יצא שלא פעם גם נסענו יחד אל הלימודים או מהם. מתוך ידידות, הומור וכבוד קראתי לה בכל מפגש במהלך הלימודים וגם לאחריהם כשיצא לנו להיפגש במרחבי העמק: "מודירה" (מנהלת) משתמשת בהנאה, מגלגלת על הלשון ומתרגלת את אוצר המילים המזערי שלי בשפה הערבית.  כששוחחנו בינינו לפני אחת הפעמים (היו כמה) כדי לתאם מי תביא מה, לקחתי על עצמי את קניית הלחם, הגבינות ואפיית העוגה והפשטידה, משאירה לה "רק " את הסלטים, היא אמרה לי בהרבה הומור: "אני רואה שהשארת לי את כל 'העבודה הערבית' " מכוונת לעבודת הידיים הרבה שידרשו ממנה קיצוץ הירקות ועריכת הסלטים.

באותן שנים, לא רק אני העמקתי והרחבתי את השכלתי , אלא גם זאב, אישי, שהיה בסיומם של לימודי המשפטים (אליהם יצא בגיל מאוחר) . הבנות שלמדו איתי באותה תקופה ידעו שבשלושת החודשים האחרונים לקראת "בחינת הלשכה" עיקר זמני, מחשבותיי, מאמציי ומרצי היו מכוונים לאפשר לו להגיע לבחינה במיטבו. מנהלת ומשקיטה את הבית והילדים, ומכניסה לו מידי פעם לחדר- השינה, שהפך לחדר הלימוד מבוצר, מקלוני מלפפון וגזר חתוכים וקפה .

בערב שלפני הבחינה התקשרו אלי בזו אחר זו שתיים מחברותי ללימודים, כדי לאחל לו וגם לי הצלחה. חברתי המוסלמית, רחאב, שמספר שנים לפני כן זכתה בכבוד הגדול והשיאה בערב יום העצמאות משואה בהר- הרצל לכבוד החינוך והדו-קיום, אמרה לי שהיא תתפלל עבורנו לנביא שלה. זמן קצר אחריה התקשרה אלי אינעם, חברתי הדרוזית המשכילה והחביבה מחורפיש שבגליל, בת למשפחה שנתנה ונותנת את תרומתה המשמעותית למערכת הביטחון, ואמרה לי שמחלון ביתה היא רואה את קברו של הנביא סבלאן (זבולון), והיא נושאת אליו תפילה להצלחתו של אישי. אמרתי לזאב שהצלחתו מובטחת, מסתבר שאלוהי כל הדתות של הארץ הזו מתפללים בעבורו הצלחתו, והנה, עם עובדות לא מתווכחים.

כאמור, למרות שלמדתי היטב את כל חומר הלימוד של הקורס, וגם הגשתי את כל המטלות שניתנו בו, יועצת ארגונית לא נהייתי, אבל למדתי פרק משמעותי בהלכות דו-קיום. למדתי כי בהתחלה, וגם בסוף, ואם תרצו, גם באמצע, כולנו בני- אדם, וכולנו רוצים לחיות בארץ הזאת. אז עם טיפה סבלנות, תבונה, בגרות, התחשבות, אנושית ולצדם גם השלטה נכונה של חוק וסדר, לא אבדה תקוותנו, ובא לציון גואל לתפארת מדינת ישראל!

_____________________

התמונות כולן צולמו בימים אחרים, בהם שיטוט ברחוב בעכו העתיקה, בשוק, בנמל או במסעדות לא היה בגדר סכנה מוחשית וממשית לחיים.

ותודה, כמו תמיד לכל העוזרים, לפני, וגם אחרי הקלעים.

שיתוף הפוסט

המשיכו לקרוא

2 Responses

  1. כל מילה שלך אבל כל מילה מעלה געגוע לימים שהיו ועוד יהיו!!
    קיצוניים מכל הצדדים זורעים אימה ושנאה בין אנשים שנועדו לחיות יחד כי כולנו ריקמה אנושית שרק אהבת חינם בכמויות אדירות תחזיר אותנו לחיות יחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?