האידיוטית

היתה לי שכנה חכמה, טובת- לב ובעלת חוש הומור משובח. היא לא היתה רק שכנה , אלא חברה קרובה ואשת סוד, כזו שאפשר היה לדבר איתה על הכל. גם ובעיקר כי היתה מבוגרת ממני ביותר משנות דור. שעות היינו מדברות, לא מרכלות, אלא משוחחות על עצמנו. לא שלא רצינו לרכל, פשוט לא הספקנו להגיע לזה. היינו מסיימות כל מפגש אצלה במטבח, או על השביל שבין שני הבתים בטעם של עוד. אני לא סופרת כמה שנים חלפו מאז פטירתה, אבל היא עדיין חסרה לי מאוד. לשמחתי יש לא מעט שיחות שאני עדיין ממשיכה לנהל איתה. חלקן רציניות ו"כבדות", ובחלקן, אנחנו פשוט מתפוצצות לנו מצחוק.

אחד המשפטים שהיה שב ועולה באותן שיחות, שבטח תורגם מפולנית היה : "אם האדיוט לא היה שלי, הייתי צוחקת". בסיפור הזה שאני פורסת בפניכם ,לא רק שהאדיוט שלי, אלא שהאידיוטית זו אני.

עוד הרבה לפני שלמדתי את כל "הימימה" שלי, ופיתחתי ושכללתי את החשיבה ההכרתית, למדתי בשיחות ההן איתה , שמאוד חשוב לדעת להניח לעיתים את האגו השתלטן, המתוחכם והמתנשא שלי בצד, ופשוט לצחוק על עצמי בצחוק גדול, בטח כשאני נוהגת בטמטום. וזאת מתוך מודעת לעובדה שבי, ממש כמו בכל אחד אחר מאיתנו, יש גם וגם.

ואחרי הקדמה מעמיקה שכזו, בה הוכחתי את שנינותי הרבה, וגם ליטפתי את האגו שלי לא מעט, אתם מבינים שהולך לבוא סיפור בו יצאתי אידיוטית, אבל מה זה אידיוטית, אידיוטית גדולה.

אין ספק שסקרנות כבר יצרתי בכם, אז עכשיו הסיפור.

לפני כשבועיים, ביום חם במיוחד, חזרנו מנסיעה ארוכה במיוחד ב"כביש שש". רצינו למשוך עוד קצת, ולהגיע כבר הביתה, אבל הגוף והעצמות אמרו את שלהם, ועצרנו בתחנת ההתרעננות כדי להצטייד בקפה קר, כזה  שייתן עוד קצת אנרגיה להמשך הדרך. היות שאישי היקר התנדב לחרף את נפשו, לעמוד בתור ולהזמין, אני העדפתי לעמוד ולחכות לו מחוץ לחנות, כי הקורונה שוב הרימה ראש ואין כמו קצת אוויר נקי.

ואז הוא הגיע. אין לי מושג איך הוא קלט את הפוטנציאל שלי מרחוק, או אולי לא נכון להחמיא לעצמי כל-כך, הוא קולט כל אחת. בכל אופן הוא נצמד אלי עם שקית הפלסטיק המרוטה בידו, זו שללא ספק ראתה ימים טובים יותר, והתחיל במגע מעט קרוב מידי לטעמי , להציע לי מכל הטוב שהיה בה. ומה היה בה? מיטב הבשמים "של הביוקר", אלו שגם בביקורי העבר הזכורים לי במעומעם ב"דיוטי פרי" (או בכינוי העממי "ביוטי- פרי"), המקום שנותן לך לרגע את התחושה שהכל במתנה, ורק צריך להושיט את היד ולקחת לא פירגנתי לעצמי, בשל מחירם הכבד, למרות ניחוחם הנפלא. אני לא יודעת אם זה קרה בגלל שבאמת מזמן לא הרחתי ניחוחו של  דיוטי -פרי, או כי הוא אמון על רזי המסחר המזרחי, או כי היה ממש חם, או כי באמת כבר הייתי זקוקה לקפה שלי שהיה בשלבי ערבוב והכנה, או שאולי כל הסיבות ביחד נכונות, אבל כנראה שמצמוץ אחד מיותר שלי הסגיר אותי.

הוא שלף את אחד הבשמים האהובים עליי, והתיז קלות על אמת ידי. כתבתי "התיז קלות" בשביל המליצה, אבל בפועל הוא השפריץ בנדיבות רבה. מאותו רגע הייתי "קהל שבוי", לא רק בגלל המרחק הפיזי המצומצם בו "סגר עלי", או מהדרך בה שב ואמר שזה הגיע מדובאי, אלא מהניחוח המופלא שהתפשט באוויר. הוא קלט כפי כנראה את השביב הזה על פני, והתחיל אתי את המשא -ומתן. זה התחיל בסכום יקר מאוד, ובתחינה קורעת לב ל"סיפתח". "איך 'סיפתח'?" השבתי לו, הרי כבר אחרי שתיים בצהריים, שומרת על דעתנותי. אבל הוא לא התבלבל והמשיך את המשא -ומתן על הסכום, ואני מסתבר נכנסתי למשחק. מבינה ומספרת לעצמי שיש חיקויים, וחלקם אפילו טובים, ומה בעצם אכפת לי, והשגתי מחיר טוב, ומי בכלל צריך אורגינל?, וכולם סתם מרוויחים עלינו דמי תיווך, ומה זה משנה אם המוכרנית המאופרת בכבדות תרוויח, או הוא יביא קצת אוכל לילדים הרעבים שלו בכפר. אישי עוד המשיך לערבב את הקפה, ואני כבר הצלחתי להוריד אותו די יפה, ואז כשזאב הגיע הוא הסתכל מעט מופתע עלי ועל הסיטואציה, אמרתי לו:" תן לו מאה שקל". הוא מסתכל עלי במבט טוב- לב וחשדני ששאל:" אשתי, מה קרה לך, התחרפנת?" ואני המשכתי לחייך, והוא שואל פעם ועוד פעם: "לתת?" מנסה לתת לי הזדמנות להתעשת לרדת מהעץ ולחזור לעצמי. בתגובה רק הושטתי לו קלות את ידי הענוגה ואמרתי לו:" תריח". אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות? "איזה כיף" סיפרתי לעצמי, אמנם אני רוכשת מוצר גנוב או  חיקוי, אבל ריחו נפלא, והמחיר, חבל על הזמן. "איזה גאון אני" אמרתי לעצמי.

אני מניחה שבאותם רגעים ממש , אותו סוחר ממולח, שכל מרכולתו בשקית הניילון שלו, והנה, עוד רגע הוא בכלל חוזר לכפר שלו, כמו שהוא לא פסק להגיד, אמר לעצמו בליבו את אותן מילים ממש: "איזה גאון אני" , קיבל את מאה השקלים, ואני קיבלתי אריזה מפוארת וחתומה שהוציא מתוך השקית שלו. נלהב החל לרדוף אחרינו בדרכנו לרכב ,והמשיך לשלוף עבורנו עוד ועוד אריזות נוצצות ומוזהבות משקית הפלא שלו. מפה לשם, ומשם לפה, הוא הציע לנו עוד "שלוש במאה," ואנחנו הבנו שזה או לקנות ממנו, או לדרוס אותו כדי להיחלץ משם. "טוב" אמרתי "קח עוד מאה", וקיבלתי עוד שלוש אריזות, וניסינו לצאת לדרך. אבל אתם יודעים, בדרך כלל רק ה"פרייארים" מתחלפים, אבל במקרה הזה גם הנודניקים מתחלפים. רק הנענו את הרכב, ואל החלון מהצד השני, נדבק רוכל אחר, מאותו סוג ממש. בעמל רב ובשפת הסימנים סימנו לו שאנחנו כבר תרמנו, ולא במשרד, ויצאנו לדרך.

בטוב ליבי בריח שהתפשט בחלל הרכב, המשכתי לנתח את הסיטואציה ולחשב ממוצעים ואמרתי לעצמי: "נו, כמה כבר יכולנו ליפול? בשביל חיקוי טוב ככל שיהיה, חמישים שקלים בממוצע ליחידה זה ממש לא רע". מפעם לפעם שבתי וקרבתי את אמת ידי אל אפי, ואפילו אל אפו של אישי, מאושרת משלל הניחוחות שמחכה לנו בבית, כשרק נגיע ונפתח את האריזות.

אני לא יודעת אם ריח הבושם המפתה, או ההבנה שבבית אין אוכל גרמו לנו לעצור ביוקנעם לארוחת- צהרים מאוחרת. רגע לפני שיצאנו מהרכב אמרתי לאישי:" אולי כדאי שנחביא, או לפחות נכסה במשהו את הקופסאות" נכון שלא כל הנוצץ זהב, אבל בקלות מישהו יכול להציץ לרכב, להעריך את שוויו של האוצר שמצוי בו, מקור או חיקוי, ולפרוץ את הרכב בגללו. לקח די הרבה זמן עד שהאוכל שהזמנו הגיע לשולחננו, אבל מה אכפת לי, שוב ושוב הרחתי את ידי, והשיכרון הכה בי.

אל תדאגו, האוטו לא נפרץ, הקופסאות חיכו לנו בנחת, והנה הגענו כבר לנהלל ולחצר הבית, ואז הכתה בי ההבנה שבעצם הרחתי מהבקבוק הפתוח שהיה בידי הרוכל, אבל לא הרחתי ולא ראיתי מה יש לנו בקופסאות. נזכרתי בכל אותם סיפורי תיירים שהתפתו להחליף שטרות כסף ברחוב, ולבסוף חזרו למלון עם ערימת ניירות עיתון מגולגלים. "לך תדע איזה חתול בשק הוא מכר לנו" אמרתי לאישי.

אבל למה בשליליות?  מיהרתי לפתוח את אריזת הפאר של מושא אהבתי, הבושם היקר מאוד, וראיתי שאין בו ניירות או קרטונים, אלא בקבוק של ממש. כשניסיתי לשלוף ממנו את פקק הזכוכית, הבנתי שזהו פקק פלסטיק שבקושי נחלץ אז גם הבחנתי שההדפסה על דופן הבקבוק לקתה בחסר. "טוב " אמרתי לעצמי "האריזה לא משהו, אבל חכי תריחי". הרחתי, בטח שהרחתי. "אוי" אמרתי לעצמי, "יצאתי אדיוטית". הריח שמילא את חלל החדר היה רע לתפארת, כל-כך רע, שהצליח להשכיח את הניחוח הטוב ואת האשליה שליוו אותי בשעתיים האחרונות.

"טוב" אמרתי לעצמי מלאת תושייה, "הוא תמיד יכול להפוך למטהר- אויר בשירותים". אחרי הכל לעיתים כשנופל לידי בקבוק בושם שאינו אהוב, הוא משנה כך את ייעודו. ליתר ביטחון, מיהרתי עליו מדבקה שמציינת שזהו מטהר- אויר, שלא יחשבו חלילה האורחים, שהגולדווינים התחילו לאוורר את השירותים ב"קוקו מדמוזאל" של "שאנל". כשהמשכתי לחשוב על זה, הבנתי שלא רק שהריח לא משהו, אפילו בשביל השירותים, הרי שגם המחיר, חמישים שקל לבקבוק מטהר אויר, קצת יקר.

עוד הבנתי שכנראה התקצרה לי הדרך, לפנות לאחת מחנויות ה"פארמה" ולקנות לי את שאהבה נפשי, רק בתוספת 200 שקל "על החשבון". במחשבה נוספת, אמרתי לעצמי שהמאתיים שקל הללו בטח את שווים את הסיפור הזה שסיפרתי לכם עליו בבלוג, שהרי אם לא הייתי מוציאה אותם, לא היה סיפור.

עכשיו,  רק נשארתי עם עוד שאלה אחת קטנה, שאף אחד מכם לא חייב לתת לי עליה את התשובה. אם הרוכלים  הללו עובדים ונמצאים שם נון-סטופ עם השקיות שלהם, יש סיכוי שאולי אני לא האידיוטית היחידה? כפי הנראה שהם לא צריכים יותר משני אידיוטים בשעה, כדי לעשות קופה נאה, בטח לנוכח כמות ההשקעה, למרות שבינינו, בי הם השקיעו לא מעט.