זה אחד המשפטים של ימימה שאני מאוד אוהבת ומתחברת אליו.
אני יודעת, שמישהו מהקוראים בטח ימהר ויגיד: "כבר אמרת את זה גם על המשפט הקודם, ועל זה שלפניו, וגם על זה שקדם לו", וזה נכון.
אני פשוט אוהבת את תבונתה האינסופית של ימימה ז"ל, אחרת לא הייתי מתמידה בלימוד כל כך-הרבה שנים (מעל 15), ולא טורחת ומלמדת את משנתה כבר חמש שנים, בתחושה שאת כל השפע הזה שקיבלתי, עליי להמשיך ולהעביר הלאה.
גם בשיעורי "ימימה" פוגשים בכל שיעור חלק שמסרה ימימה (על אינסוף תחומים ונושאים המחוברים לחיים) , וכל לומדת מסמנת לעצמה את המשפטים של ימימה שדיברו אליה ונגעו בה מתוך אותו חלק.
אם מתאים לה היא משתפת את החברות לקבוצה, אם לא מתאים לה, היא לא. אם מתאים לה היא כותבת כמה מילים, או הרבה, ועומדת על המקום בו המילים של ימימה פגשו אותה. זיכרון, חוויה רגש או תחושה.
לעיתים היא משתפת את האחרות במה שכתבה, ולעיתים לא. הכל תלוי ברצונה. אבל למיטב הבנתי, ומתוך ניסיוני, אין לומדת שהחלק לא נוגע בה באיזשהו מקום.
עד כאן, דיברתי רק על האיך, ולא אמרתי מילה על המה. אז אם אתם עוד איתי, הנה זה מגיע.
בחרתי להביא דווקא את המשפט הזה לקראת חג הסוכות שמתחיל היום.
לא קל לנו, בלשון המעטה. בשנה שעברה כשהגיע חג הסוכות, היינו בשוק שהוא בכלל הגיע. השנה, אנחנו יודעים שהוא הגיע, אבל הלב עצוב. עצוב נורא, והשמחה מאיתנו והלאה.
ולמה אני מדברת על שמחה, כי סוכות הוא החג היחידי בו התורה מצווה עלינו לשמוח. לא אעסוק כאן בצווי ומשמעותו, או כמה קשה לנו לא רק לשמוח, אלא לנסות לקיים חיים נורמליים בכלל.
ולכן המשפט של ימימה שהפשט שלו מאוד ברור, נגע בי כל-כך.
אומרת ימימה שהדמעות המתוקות, אותן דמעות של שמחה, אושר, ואפילו שחרור לא יכולות לצאת, הן כאילו מחכות איפשהו בתחתית שק הדמעות, או הנשמה לתורם, אבל לפניהן צריכות לצאת הדמעות המלוחות. הדמעות שנושאות את הצער, הכאב, המצוקה. מתוך דבריה אני מבינה שעד שלא נבכה אותם, לא נוכל לבכות את הדמעות האחרות.
לא סתם אנחנו לא בוכים. מאז אותו יום נורא, היום השמח ביותר- "שמחת תורה" לפני שנתיים, הוכנו בהלם של תדהמה וכאב, ומאז אנחנו דרוכים, מתוחים, לא יודעים מה עוד יבוא אלינו מהיכן, אבל יודעם שיבוא.
היה בוקר אחד לפני מספר חודשים שהתעוררתי מאזעקה, את התרגולת של למהר לזנק מהמיטה, לרוץ אל החלון של החדר הסמוך למדרגות הקומה מעלינו בה מתגוררות נכדותיי נטולות הממ"ד, ולפתוח את החלון כדי לקלוט אותן דרכו, כדי שיספיקו להגיע מהר לממ"ד לפני הוריהם שעושים בריצה את הדרך לדלת האחורית, שאותה רץ אישי לפתוח , עשיתי צ'יק צ'ק. תוך כדי ריצה בטוחה רק שאלתי את עצמי: "מי רוצה להרוג אותנו עכשיו?" לא מצליחה לנחש מאיפה מגיעים הטילים הפעם. (זה היה מהחות'ים)
כשהכל ב"הולד" קשה לשחרר דמעות, ולכן המשפט הזה של ימימה כל-כך נגע בי לקראת סוכות. בטח שהיינו רוצים לשמוח, אנחנו כל-כך זקוקים לשמחה, אבל היא לא מצליחה לעלות ולצאת, כי כל-כך הרבה דמעות מלוחות שעוד לא התחלנו להוציא ולהגיר, לא מאפשרות לה.
אז במה אני מברכת אותנו לקראת החג, שלפחות נגיע למצב בו נוכל לצאת מהכוננות המתמדת בה כל אופנוע חולף, או הפסקה רגעית בשידור הרדיו מקפיצה אותנו, ולהתחיל לבכות את הדמעות המלוחות. הדמעות על כל-כך הרבה חיים שאבדו, של ילדים ,אזרחים וחיילים. על החטופים החיים שטרם שבו לביתם ומי יודע אם ומתי ישובו, ועל החטופים המתים שטרם הובאו לקבורה.
שנזכה לבכות את הדמעות המלוחות, מתוך הבנה עמוקה שרק אחריהן הדמעות השמחות יגיעו, והן עוד יגיעו.