הכיכר בצהוב

נכתב ע״י מירב גולדוין

05c7cbaa-91d3-4996-8b9e-2b5a1755796f_1024x1024

בתקופה בה אנו מצויים, הכל נורא קשה. בין כל הקשיים הגדולים, יש לי קושי קטן. נורא קשה לכתוב פוסט, ולכוון את פרסומו לרגע הנכון. כי באמת ובתמים (או לא כל כך תמים) הכל יכול להתרחש כל רגע במציאות הממשית, ואז לא רק יכול לרוקן את הפוסט מתוכנו וכוונתו, אלא חלילה להיתפס כחוסר טעם גמור.

אז הבוקר החלטתי לשבת ולכתוב. הפעימה הראשונה של החטופות- פדויות השבי שבה, ועוד רגע קט נהיה שוב בדריכות אין קץ לקראת הפעימה השנייה, מתפללים ומייחלים, ובו בזמן ממש חוששים מה תביא איתה. השבוע הרמטכ"ל כבר התפטר, גם אלוף פיקוד הדרום, טראמפ הושבע לנשיאות, אורון שאול ז"ל הובא סוף סוף לקבורה, ג'נין מתלקחת ואני רוצה לכתוב משהו דווקא על הצפון.

אחרי תקופה ארוכה כל- כך, בה כמעט שלא יצאנו מהבית, מבחירה, מתוך מחשבה שעם מה שיתרחש במרחב המוכר, הבית, המושב, העמק נדע איכשהו להתמודד,  התחלנו עם הפסקת האש שפרצה לה לפני כחודשיים, ואולי עוד רגע תאזול, האיש שאיתי ואני לצאת טיפין טיפין מהבית, מצפינים אל הצפון. זה לא היה מהיר וקל כמו שאולי זה נשמע על הדף, זה היה מדוד ואיטי. זה קצת הזכיר לי את הנפילות מהאופניים במהלך הילדות. קודם נופלים, אחר-כך מחייכים כמו טמבל, להראות שאנחנו בסדר, וגם אומרים "לא קרה לי כלום", ואז לאט לאט מתחילים לאמוד את הנזקים, לראות אם נוזל דם, או שזה "סתם" שפשוף, בוחנים מה ניתן להזיז ומה לא,  אחר-כך גם מתפנים לראות מה קרה לאופניים, כדי שאבא לא יכעס, ואיכשהו קמים, מתיישרים וצולעים בגאווה לצד האופניים,  מדדים אל הברז הקרוב, לוגמים מעט מים, שוטפים את הפנים ואת השפשופים וחוזרים לרכב עד הפעם הבאה.

ברוך השם, אצלנו כאן בנהלל, הכל עונה להגדרה "נסבל", אם כי אני בטוחה שממרחק השנים בטח אסתכל ואשאל את עצמי מה היה נראה לך כל כך נורמלי בלהכניס את הנכדות בבהילות לממ"ד ,או להיות מנוהלת על ידי האזעקה שתגיע בזמן שנכון לה מהטלפון הנייד, או להתעורר בבהלה מתנומת צהרים קלה מקולות יירוטים רחוקים, ולמלמל לעצמך: "זה לא אצלנו, כנראה בקריות" ולחזור לישון.

אז שבוע אחרי שהבנו שכנראה באמת לא יורים, ונעשה שקט, יצאנו נסיעה סובבת כנרת. אנחנו אוהבים מידי פעם להקיף אותה, לא כדי לראות מה גובה המפלס, אחרי הכל אנחנו לא היונה של נוח, זו שמביאה שלום ובפיה עלה של זית, אלא לראות שהיא נמצאת במקומה, כמו חלקי ארץ יפים ואהובים. נחמד היה להפוך ולקשר שוב את השמות של אותם חבלי ארץ יפים, שהקשר היחידי איתם לאורך תקופה ארוכה  היה אזכור שמם אגב אזעקות שהושמעו ברדיו או נצפו בטלוויזיה, או חלילה בעקבות נפילות ופגיעות. לראות את השילוב הכל כך ישראלי  של כחול, הרים ומעט ירוק (גם החורף והגשם לא היו משהו השנה) שמכניס אויר לנשימה ולנשמה.

הנסיעה הראשונה לא היתה עם חגור ונשק, אבל בהחלט בכוננות ומוכנות מלאה, נעולה בנעליים נוחות ושטוחות, כאלו שאם צריך לקפוץ מהרכב או לרוץ להסתתר יעשו את המלאכה, ועם עיניים שתרות לאורך כל הנסיעה את צידי הדרך, יודעות שאם יקרה מה שממש לא הגיוני שיקרה, ותהיה אזעקה (אפילו שנסענו במה שמכונה, לפחות על פי דובר צה"ל "שטחים פתוחים") תחת איזה גישרון, מעביר מים, סלע גדול או סככה בשדה נסתתר הפעם.

מנסיעה לנסיעה באחריות אך בנחישות, הרחבנו את הטווחים, הפחתנו את הכוננות, והמרנו לאט את הדריכות להתבוננות שלוה. זוכרים ויודעים שרק לפני כמה ימים בודדים, כאן היתה נפילה, פה היתה שריפה, וכאן בכלל ישב כוח או עמדה של הצבא. כל שבוע, פעם או פעמיים, פשוט נכנסים לאוטו ונוסעים, כמו אותו ליטוף איברים אחרי נפילה, מרגישים שאנחנו קיימים.

בתוך אותן נסיעות, לא של כיבוש הצפון חלילה, אלא של שחרורו-שחרורנו, והחזרתו לתחומנו ולחיינו בלי להציץ כמובן לחיי התושבים או להפריע לצבא, הבחנתי בתופעה שהיא לא חדשה ולא מפתיעה, אבל עצרתי כדי לתת עליה את הדעת, מקום במחשבה, והנה עכשיו בכתיבה.

ברבות מהצמתים או הכניסות לישובים, ובטח גם בתוכם, קמו מיצגי תמיכה בחטופים. המוטיב השולט הוא הכיסאות הצהובים. זה כואב וצובט בלב, זה מתבקש, וזה המעט שניתן לעשות, וזה כל-כך יפה. אומנות עממית ספונטנית שנוגעת עד עמקי הנשמה. עם מוטיבים זהים הבנויים מכיסאות, צבע צהוב, דגלי ישראל, פריטי משחק של ילדים ותינוקות, שלט הזדהות, כרזה, תמונות חטופים, מספרים המונים את הזמן, שתמיד חוטאים למספר העדכני והבלתי נתפס של הימים שעברו מאז שהכל קרה. בכל מקום ניכרת טביעת ידו של האמן או היזם המקומי והווריאציה המיוחדת כל כך.

ברגע הראשון, רציתי שנעצור את האוטו וארד לצלם. אמרתי לעצמי: "חייבים לצלם ולהנציח את זה שלא יאבד". ואז הבנתי שאי אפשר להכיל את הכל, לא רק בפלפון הקטן שלי, אלא בכלל. בסתר ליבי קיוויתי שאולי מישהו חשב על זה לפני, ומתעד, את האמירה הישראלית הכל-כך חזקה הזו, שקמה מעצמה. אחר כך אמרתי לעצמי שכל עוד הסיוט נמשך, אין צורך להנציח, אנחנו בתוך זה, ומן הסתם, כשהכל יסתיים, ואני מקווה שבמהרה, כפי הנראה לא נוכל לראות את התמונות הקשות הללו. המיצג כשלעצמו לא קשה, אבל הרגש עולה מול הצהוב הזה, קשה מנשוא.

כולי תקוה שהחטופים כולם ישובו במהרה, ושכדרך הטבע המיצגים הללו ייעלמו, לא על ידי הבלייה הטבעית שאוחזת בהם, אלא שנקום ונפרק אותם כי ייתם תפקידם לעד.

אז מה אני אומרת בעצם בסוף הפוסט הזה. ראשית, מתנגן בראשי השיר של נעמי שמר "מחר"- ואני מתפללת שהמחר יתרחש כבר מחר

ושנית, אם יש לכם כוח ורצון לצלם את המיצג הקרוב אליכם, ולהעלות כאן בתגובות, זה יוסיף.

אישית הוספתי לפוסט את צילום כיסא מכיכר החטופים בתל-אביב, שצילמתי ביום שישי, כשהממשלה ישבה על אישור העסקה

שיתוף הפוסט

המשיכו לקרוא

2 Responses

  1. אהבתי את התיאור של סובב כינרת כדי להשאר שפויים. בעניין הגיוון של המיצגים להחזרת החטופים, רק אוסיף שהם אכן מגוונים, מיוחדים ומקוריים מאוד.
    נתפלל שרק יחזרו כולם במהרה🙌

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?

מעוניינים לקבל עדכון במייל כשמתפרסם פוסט חדש?