המימונה השלישית שלי (לזכרה של עליה דהאן ז"ל)

אז בואו נחזור למימונה. לפני כארבעים שנה, עם סיום התיכון, התנדבתי לצאת ל"שנת שירות". הייתי ב"גרעין עודד" שהתחיל את דרכו כגרעין של עשייה ותמיכה של בני התנועה הקיבוצית בעיירות הפיתוח (באותה שנה החלו לפעול גם "גרעיני עודד" במושבים, ובהשתתפות "בני המושבים") אך יצא כך שאני הגעתי לעיירה הצפונית שלומי, עיירה קטנה, שמרבית תושביה בני העדה המרוקאית.

מהיום הראשון להיותנו שם, הבטיחו לנו בני העיירה בטון שמבטיח גדולות ונצורות: "חכו למימונה". כנערה שגדלה בנהלל, מימונות לא היו משהו שהכרתי, כמו הרבה מנהגים אחרים של עדות אחרות. ואכן, המימונה לא הכזיבה. מי שלא ראה את שלומי במימונה, לא ראה שמחה מימיו. 

עם סיום אותה שנה מיוחדת ובלתי נשכחת, התפזרנו איש לדרכו ואל השירות בצבא. בשנים הראשונות, עוד שמרנו על קשר והגענו לבקר לעיתים , אך עם החיים והשנים, כדרך החיים, נעלמנו. לאורך כל חיי לא היתה שנה שבמוצאי פסח שלא נזכרתי  במימונה ההיא, מפזמת יחד עם הרדיו את "דור באה שיבני דור באה" ואומרת בעצב לעצמי, ולילדי שנורא רצו שנלך לאיזו מימונה : "נדפקנו, אין לנו דודים מרוקאים, למי נלך? ". כך כל שנה, למעט שנה אחת שבה הגננת של אחד מילדיי הזמינה אותנו לביתה שבעיירה הסמוכה, והנה זכיתי למימונה השנייה שלי.

אז מה עם המימונה השלישית בוודאי תשאלו ? בחול המועד פסח האחרון, יומיים לפני המימונה, טיילנו לנו בגליל המערבי. אמנם חיכתה לנו דירת אירוח מפנקת, אבל לקחנו את זמננו בידנו. כשעברנו על יד העיירה שלומי, שהיא עדיין אחד המקומות היפים בארץ עבורי, אישי שאל אותי את השאלה הקבועה, שנשאלת כל פעם כשאנחנו מזדמנים לשם: "את רוצה שנעשה סיבוב עם האוטו לאורך העיירה?" "בטח" עניתי.

כשהגענו לרום הגבעה, למבנה בו שכנה בעבר הקומונה ,ביקשתי שיעצור את הרכב ויצאתי ל"רגע" כדי לצלם אותו עבור חברותי לשנת השרות, כדי שיהיה נחמד להיזכר בקבוצת ה"ווטסאפ" שהקמנו לנו לא מזמן. רגלי מסתבר צעדו מעצמן ונשאו אותי אל הסמטה הקרובה, בה התגוררה המשפחה בה ביליתי הרבה באותה שנה. אני לא זוכרת מה היתה ההגדרה המדויקת , האם הם אימצו אותי? או אני אימצתי אותם?  כחלק מתפקידיי המוגדרים, הייתי עוזרת בשעות אחר הצהריים לילדי המשפחה בהכנת שיעורי בית, ואילו הם ארחו אותי לארוחות השבת, כל שבת שנייה לאורך אותה שנה, שבת בה נשארנו חברי הגרעין בעיירה. למדתי להכיר את המטעמים המרוקאיים, כמו את זמירות שולחן השבת.

בעודי מתבוננת על השינויים הקוסמטיים הקלים שעבר הבניין במהלך השנים , ומוצפת בזיכרונות מהעבר, יצאה מהבית אישה שהתיישבה לרגע על הספסל הסמוך אליו. התבוננתי בה, ושאלתי אותה לזהותה, תוך שאני נוקבת בשם הנכון. נרגשת שאלתיה: "ואת יודעת מי אני?" . היא ענתה לי, בלי למצמץ: "בטח, את מירב המדריכה", והוסיפה, "בואי כנסי, תראי את אמא ואבא" ,שכלל לא תיארתי לעצמי שהם עדיין איתנו.

נכנסתי אחריה הביתה, כאילו לא יצאתי ממנו מעולם. קשה לתאר את שמחת המפגש המחודש וההתרגשות שאחזה בכולנו. ישבתי איתם באותה דירת סוכנות צנועה, שחוברה לה יחדיו עם עוד אחת נוספת, וסיפרתי להם, איך בכניסתי הראשונה לביתם, אז לפני שנים, עליה האם, הכינה בקנקן מסוגנן תה מתוק מאוד עם הרבה סוכר ומרירות של ענף שיבה (שעד אותו יום, מעולם לא שתיתי לא ראיתי ולא טעמתי) מזגה לי לכוס זכוכית ופקדה עלי : "תשתי" , ואני מתוך נימוס שתיתי באיטיות ובהתמדה, בכדי לרוקן את הכוס, ו"לגמור עם זה". ועליה מיד שבה ומילאה לי אותה, ופקדה עלי באותו טון כבראשונה: "תשתי".  ככה שתיתי שבע כוסות אחת אחר השנייה, השלפוחית כדרך הטבע התמלאה, אך אני התביישתי לקטוע את שיחה ההכרות, או לבקש להיכנס לשירותים בביתם. בסופו של דבר  דידיתי מאופקת ומתאפקת לדירת הקומונה על כל ארבעת קומותיה, להטיל את מימיי, ולשמוע מחבריי לגרעין שעד שלא אשאיר כוס מלאה, ישובו וימלאו לי אותה.

במפגש מחודש זה, אחרי ארבעים שנה עליה, האם הזכירה לי דברים ששכחתי ביחס לעצמי, ועל הבטחה שנתנה לאמי כאשר הורי באו לבקר ולהכיר אותם, לשמור עליי כמו בת, והרצינות בה עשתה זאת. תוך שישבנו ,דיברנו והעלינו זיכרונות מהעבר, שבה עליה ואמרה לי: "תשתי", נוכח כוס המשקה שמיהר למזוג לי המטפל הזר של האב, אברהם.

מהר מאוד אמרה בטון שלא משאיר מקום לספק או לשאלה : "תבואו במוצאי שבת למימונה!" התבוננתי אל זאב, אישי שכבר ישב על ידי בהזמנתם, ובלי להסס, השבתי :"בטח", למרות שהיו לנו תוכניות אחרות. ראשית, כי מי יכול לעמוד מול התוקף החם של עליה, ושנית, הרי כל חיי רק חיכיתי להיות מוזמנת למימונה כזו, ועוד כאן.

כשהגענו למימונה , התקבלנו באהבה רבה על ידי מרבית ילדי המשפחה, חניכיי שגדלו וצמחו לתפארת, הקימו משפחות גדולות ויפות ועשו קריירות מרשימות. ביומיים שעברו בין המפגש הראשון למימונה, חיפשתי ומצאתי תמונות ישנות באלבום, והרהרתי. באותה תקופה ממש, הוקרנה בטלוויזיה הסדרה הנפלאה "סלאח פה זה ארץ ישראל". בחנתי עם עצמי שוב ושוב –מה היה שם? בשם מה באתי? מטעם מי נשלחתי? איזו תפיסת עולם ייצגתי? האם הבאתי תועלת?

במהלך המימונה, כאשר התיישבו לצדי שתיים מבנות המשפחה, האחת שאז היתה ילדה קטנה שהשתעשעה על ברכי, וכיום משמשת כמנהלת בית -ספר, והאחרת, אז נערה מתבגרת, וכיום מנהלת חברה ומותג ממולחת ושוחחנו. הבנו שבעיקר מבחינתי , היתה שם שליחות של הלב. כשהלב נקי ונמצא בטוב. הכל טוב. בטח כשאכלנו מופלטות עם חמאה ודבש, והתענגנו על המטעמים שעל השולחן.

אבל הבטחתי לכם, אני לא ארד לשום קלישאה, למרות שכאשר צולמתי עם המופלטה בפה וכובע מסורתי על הראש, אמרתי שעכשיו אני כבר יכולה בקלות לרוץ לראשות ממשלה.

  הפוסט פורסם לראשונה במספר שינויים ב"סלונה" ב 23.7.2018

אני מעלה אותו שוב בעקבות פטירתה של עליה השבוע, ולזכרה.

כאשר שנת השירות עמדה להסתיים, ישבתי עם עליה ערב אחד על יד ביתם ואמרתי לה: "לא להאמין איך שהזמן עובר, השנה תכף נגמרת". עליה האהובה הסתכלה אלי עם המבט החכם שלה ואמרה לי:" מירב, הזמן לא עובר, הוא נשאר במקום, אנחנו עוברים" והוסיפה:" הזמן לא הולך לשום מקום, זה אנחנו הולכים". עליה הלכה השבוע והצטרפה אל אברהם, בעולם שכולו טוב. אני בטוחה שהוא ישוב ויקרא לה ועבורה את "אשת חיל" וזמירות נוספות שהתנגנו על שולחן השבת שלהם. והיא תעשה עבורו ועבור הקרואים את הפרנה שלה ושאר התבשילים הנפלאים. היי שלום עליה יקרה, נוחי בשלום על משכבך