כבר בטירונות לימדו אותנו ש"הצדעה היא אמירת שלום", ככה זה בצבא. באותה הזדמנות, לימדו אותנו גם להצדיע. אז בהצדעה לרמטכ"ל היוצא, גדי אייזנקוט, שהסתבר לי רק עם שחרורו שאנחנו בכלל "בני מחזור", גם אני "נוב' 8". ומה יותר מתאים, מלספר משהו על הרמטכ"ל שקלט את גדי ואותי לצבא, רפול, ולברר את השאלה הלא פחות חשובה-"מי צריך להקדים ולומר שלום?" והכל בהומור מחוייך של סגן בדימוס.

קשה לעקוב אחרי שפע האירועים החדשותיים שנזרקים לפתחנו חדשות לבקרים, אבל אחד המרכזיים שחל רק בשבוע החולף, היה הפרידה מהרמטכ"ל, גדי אייזנקוט.

 אם אתם חושבים שאני רוצה להתייחס לאספקטים הצבאיים של תקופת כהונתו, זה מעט גדול עלי. אמנם אני סגן בדימוס, והשמועות אומרות שאחת מחברות הכנסת המרשימות מהשמאל (סמול כמו שנקרא כיום..) חלקה איתי את "קורס הקצינות הבסיסי". אבל אני לא מתיימרת, מכירה במעמדי ובדרגתי.

במלחמת "שלום הגליל" , לבנון הראשונה, שפרצה זמן לא רב לאחר שהשתחררתי מצה"ל, אפילו נקראתי לשירות מילואים. כמו בסיפורים, האוטובוס נעצר בשעת לילה מוקדמת על יד בית הורי, דפיקה בדלת. ה"מגייס" היה מעט מופתע כששאל והתבונן חליפות עלי ועל ניירותיו: "סגן וולף?" ועניתי: "כן, אני!" עם סיכות ראש צבעוניות ו"קוקיות" מצחיקות שאחותי עשתה לי על כל הראש, אחרי שבת בה הייתי ממש מבואסת מזה שהכוננות עלתה, שזאב (לימים בעלי) ,ששבועיים קודם לכן קבענו את נישואינו להמשכו של אותו קיץ, לא יצא הביתה, וגם אי אפשר היה להגיע אליו לצבא.

אבל כמו קצינה רצינית, התעשתתי עד מהרה. בחטף ארזתי לי תיק, נישקתי את ההורים , מיהרתי להוריד את הגומיות הצבעוניות מהראש, בכל זאת הפגנתי "קצינות" ,ורצתי לאוטובוס בדרכי לחזית "גדוד הקשר הפיקודי" בנצרת.

אז מאיפה אני בכל זאת נפרדת מהרמטכ"ל אייזנקוט?  הסתבר לי השבוע מהתקשורת, שאנחנו  בכלל "בני מחזור".  גם אני "נוב' 8" . גם אני, ממש כמותו התגייסתי בנובמבר 1978. אמנם רגש הקרבה התעורר מעט באיחור, כי הוא כבר סיים את תפקידו, אבל החלה מפעמת בי תחושת  קרבה של "אחוקים". אני מבינה עכשיו שלא סתם הרגשתי בטוחה עד עכשיו. ההרגשה שיש שם בוגר רציני, "בן מחזור שלי", עשתה מן התרגשות והרגשה של ביטחון, יש על מי לסמוך .

אין לי גם שום כלים לבדוק את כישוריו של הרמטכ"ל הנכנס, כוכבי. אחת ממעלותיו היא העובדה שהוא תושב העמק. אבל אחד החסרונות, בואו נודה, שהוא "צעיר".

אתם יודעים, כבר די הרבה שנים אני לומדת לקבל אנשי מקצוע סמכותיים ומיומנים שצעירים ממני בגיל. זה לא קל, אבל כבר התרגלתי. האחרונה שבהם, רק השבוע, היתה רופאה צעירה שיצאה אלינו לאיזה עניין פעוט ,לקראת חצות במיון בבית חולים ה"עמק". ראיתי איך היא בודקת במקצועיות מלומדת, אבל ראיתי גם אישה צעירה, צעירה אפילו מבנותיי, ועייפה. ורק רציתי להגיד לה בטון אימהי חם : "אולי תלכי לישון קצת, נראה שאת זקוקה לזה" ,אבל התאפקתי.

אבל רמטכ"ל? ומה עם תחושת הביטחון שהוא אמור לספק לי? ומה אגיד לו? "אתה נראה עייף? או חלילה : "לך לישון".

היה רמטכ"ל אחר מבני העמק, שבעיקר קיוויתי שלא אצטרך להגיד לו כלום. וישאל הקורא הציני בחיוך ספקני : "עם כל הכבוד, ונגיד שיש כלפייך כבוד, מה לך ולרמטכ"ל?" אז תתפלאו. כמו שבתיקו של כל טירון נמצא שרביט הרמטכ"ל, כך לי היה הפוטנציאל לדבר עם הרמטכ"ל.

בתקופת שרותי הצבאי, בכל יום ראשון בבוקר ,בו היינו מסיימים בצער את חופשת השבת ויורדים מחדרנו הצנוע בקיבוץ גניגר לכביש הראשי כדי לחזור לצבא. זאב בתחנה לכיוון עפולה, כדי להגיע לרמת -הגולן, ואני בתחנה לכיוון צומת נהלל, כדי להגיע ל"פיקוד הצפון" בנצרת, בו שרתתי, (כי כפי שתבינו, הכביש הגשר והמנהרה ע"ש רפול טרם היו, וכביש הפיתולים במעלה ההר לא היה אופציה נבחרת). הרמטכ"ל היה חולף בסמוך אלי.

אני יודעת שה"צעירים" לא יכולים להבין את התיאור הזה, כמו שהם לא יבינו איך באותה תקופה, היה נהוג שכל חייל בעל מוטיבציהעם בעיית שיבוץ, יכול היה להגיע בשבת בבוקר למרפסת ביתו של רפול בתל- עדשים, לחכות בתור המאולתר, ולקבל מענה אישי ויעיל ישירות מהרמטכ"ל.

אז בשלב מסוים של ההמתנה, די מוקדם בבוקר, כשהבל הפה שהיה פורח באוויר הקר, היה היחיד שהיה לצדי, רפול היה חולף בדהרה על פני  במכונית "פורד אסקורט" הלבנה שלו (בדיוק כמו זאת שהיתה אז להורי) לבד ברכבו, נוהג בעצמו, וכומתתו מהודקת כהלכה על ראשו. השמועה אמרה שהוא היה נוסע עד לבסיס חיל האוויר ברמת- דוד, ושם הוא היה עולה על מטוס שהטיס בעצמו בדרכו לקריה בתל-אביב.

אתם מכירים אותי, הצעירים קוראים לזה היום: "צהובה", או "צהוב זרחני" או סתם "מרקר". אני הייתי כזאת, עוד לפני שהמציאו את המושג. פשוט בעלת "הופעה תיקנית",וגם פחדנית. עומדת בתחנה בגניגר ומחכה לאוטובוס במעיל רכוס, כומתה על הראש, ממששת את העגילים התקניים על תנוכי האוזניים, מלטפת את "תיק הגולדה", ומתבוננת על נעלי השחורות המצוחצחות כדבעי, ויודעת שהוא תכף יעבור. בודקת ליתר ביטחון שאין אף קליע או תרמיל שמפוזר סביבי, אם חלילה יחליט לעצור, ומתרגלת ב"תרגולת קבועה" עם עצמי אופני התנהגות ונושאי שיחה, או בשפה צבאית "נערכת למערכה", או פשוט "מתטלג"ת" אם במקרה הרמטכ"ל יחרוג ממנהגו, ויעצור לי. חושבת האם אצדיע לפני שאפתח את הדלת, או רק לאחר מכן. האם אומר "שלום" או "בוקר טוב",  וכשאכנס לאוטו, ואראה לו את הלבן של ה"אסקורט", האם אתחיל ב"סמול טולק" על אחותו או שכנת ילדותו שמתגוררות  בנהלל, או שמא  אפתח בשיחה מקצועית על "קבוצת הפקודות" האחרונה שהתקיימה ב"פיקוד". אירוע שבעקבותיו הגיע למשרדי קצין הקשר של אחד מהכוחות המבצעים, וביקש ממני בתחינה, חיל ורעדה, למרות היכרותנו השטחית: " בבקשה ספרי את שיערי". למרות שאמרתי לו, שאין לי שום הבנה בתחום, ושהאחרון שהפקיד את ראשו בידיי לתספורת, סיים עם קרחת (בסדר, זה היה כשהייתי בגן- הילדים.) הוא אמר לי שהיות שננזף על ידי רפול על אורך שיערו, הקצר מלכתחילה, הוא חייב להגיע ל"אישור התוכניות" עם שיער קצת יותר קצר, אחרת במקום להיכנס ללבנון, הוא ייכנס לכלא הצבאי. וכמעט כמו דלילה, עם המספריים המשרדיים שעל שולחני, קיצרתי את שיער ראשו.

לשמחתי הרבה, בכל זאת היו לרפול מעט  גינוני רמטכ"לות, והוא מעולם לא עצר לי לטרמפ. אחרי שהיה חולף בסערה (הוא נהג מהר מאוד ) נשימתי היתה חוזרת לסידרה, שמחה על האינטימיות הכפוייה עם הדרג העליון שנחסכה ממני. אבל אתם יודעים, "לא לעולם חוסן", ו"בתחבולות תעשה לך מלחמה" בטח עם הרמטכ"ל, ובטח שכשהרמטכ"ל הוא לא "בן מחזור" שלך, ואפילו ותיק יותר ממחזור הגיוס של אבא שלך.

אתם זוכרים את המשפט: "קשה באימונים, קל בקרב?" אז יום אחד, מפקדי הישיר, "קצין הקשר הפיקודי" (מקשא"פ) קרא לי למשרדו, פקד עלי לסגור את הדלת, ובפנים רציניות אמר לי שבאחד הימים הקרובים הוא עומד להציג בפני פורום בכיר מאוד בראשות הרמטכ"ל תוכנית שאותה הגה ובנה, ושיש לי חלק משמעותי בהצגתה. אני לא זוכרת הרבה דברים מאותו אירוע, אני רק זוכרת את הפרטים הבאים:

א. במשך שלושת הימים שלאחר השיחה, תרגלנו, הוא את הקראת התוכנית והצגתה, ואני את העברת השיקופיות ,הנחת השקפים על המטול, וסימון נקודות חשובות באצבע מורה, והכל בתזמון מדויק בהתאם לתוכן.

ב. מפקדי אסף אותי מוקדם מאוד בבוקר מ"צומת נהלל", להגיע עוד לפני הזמן לאירוע ב"בית הצנחן" . כל כך מוקדם, שאבא שלי חיכה איתי באוטו בכביש הראשי בחושך השחור של חמש בבוקר , כדי לראות אותי עוברת עירנית ודרוכה מ"פורד אסקורט" אחד, ל"פורד אסקורט" אחר.

ג. באותו אולם שהחל להתמלא בשעה היעודה, הייתי האישה היחידה, ובעלת הדרגה הנמוכה ביותר, בפער גבוה מאוד.

ד. הקור, הדרך, הזמן שחלף, וההתרגשות עשו את שלהם, הטבע אמר את שלו, ונזקקתי לנקביי, כמו שאומרים בשפה יפה, או ביתר פשטות הייתי צריכה פיפי.

הלכתי לשירותים בכניסה לאולם , נכנסתי לתא, וחוץ מלהטיל את מימיי, סדרתי לרגע את מחשבותיי ורגשותיי, וכך נטולת כל הגנה, או תוכנית מבצעית הגונה , יצאתי כדי ליטול את ידי, ואז יצא לו הרמטכ"ל מהתא שלצדי.

לא ממש משנה מה עשיתי אז, המחשבה היחידה שעולה בראשי עכשיו, היא השורה האלמותית מהמערכון של ה"גשש": "אז מי צריך להקדים ולומר שלום? "

תגידו לי אתם, במקרה כזה, מי צריך להקדים ולומר שלום? (ואיך בדיוק אומרים?)

____________________________________________________________

צילום חילופי הרמטכ"לים-16.1.2023-מוטי קמחי

תמונה 1-הרמטכ"ל אייזנקוט-מהערך הנושא את שמו ב"ויקיפדיה".

תמונות 2,3-קטע מהמנהרה הגשר והכביש (60) הנקראים ע"ש רפאל איתן, ותמונתו, מתוך הערך הנושא את שמו ב"ויקיפדיה".

תמונה 4-פורד אסקורט "ישראלית" רכב אספנות במצב תצוגה-באדיבות אבי בן-גרא מתוך אתר Wheel.

תמונה 5-מהאלבום המשפחתי-שילוב נדיר של ה"אסקורט" ההוא, והצוערת ההיא(בקורס הבסיסי).

הפוסט פורסם בעבר (21.1.19) בשינויים קלים ב"סלונה".

בתקופה המסופרת (1980-81), שירתתי כקמב"ץ קשר של פיקוד הצפון. פעם ראשונה שאשה מילאה את התפקיד, שנחשב עד לאותו רגע כ"גברי". עוד שלב במלחמה האינסופית שלנו, הנשים.