סיפרתי לכם בעבר שהפוסטים שלי לפעמים פשוט כותבים את עצמם. "איך זה יכול להיות?" בטח תשאלו בחיוך מסופק, לא מלשון סיפוק, אלא מלשון ספק, ואשיב לכם שלפעמים צריך לשבת רגע בשקט להתבונן בדברים, והם פשוט מתרחשים מעצמם.
כבר שמעתם ממני שאני משייטת לי ברחבי העמק בדרכי לעבודה, זמן נהדר למחשבות והרהורים, ורקימת ורקיחת פוסטים חדשים בראש. ותוך כדי כל זה, פתאום היא מנצנצת לעברי מבעד לאור הבוקר, בצד הדרך. "לא יכול להיות" אני אומרת לעצמי, "הן כבר לא קיימות". ובכל זאת, עוד יום עובר, עוד נסיעה לעבודה, ושוב היא בוהקת אלי בלובנה לצד מסילת הרכבת, ואני שבה ושואלת את עצמי :"האם חזרו התחנות הלבנות? או שמא זאת, הסתתרה לה כאשר חברותיה ירדו אחת אחת מגדולתן, ממעמדן, ואף מנופו של העמק על ידי בולדוזר?
בוודאי אתם זוכרים את התחנות הלבנות, ואם לא, הרי בדיוק בשביל זה אני כאן, כדי להזכיר לכם. תחנות ההמתנה לאוטובוס הבנויות מלבנים לבנות. מבנה מרובע ופשוט, חלקו סגור כדי להגן מפני הגשם, הרוח והשמש, וחלקו בנוי כמרפסת פתוחה. הן לא היו התחנות הרגילות של "אגד", אלו שהוקמו ממש על הכביש הראשי. התחנות הלבנות קדמו להן בשנים רבות, אולי אפילו כשטרם היה "אגד", אבל הן היו בכניסה לנהלל, לגניגר, לכפר- יחזקאל, לגבע ואולי לעוד יישובים לאורך עמק- יזרעאל* .
בילדותי כשהייתי נוסעת עם אבא שלי בתורנות השבת שלו ל"תנובה" ב"תל- יוסף" עם טנק החלב הגדול של נהלל, או בנסיעה משפחתית לפיקניק ב"סחנה", הייתי רואה אותן לצד הדרך ויודעת בלב שהכל מתחבר, משהו מוכר אחיד ויציב לצד הדרך.
כאשר זאב-אישי ואני טיילנו כזוג צעיר ברחבי ארה"ב, השתדלנו להזמין מראש חדר ללינת לילה ב"מוטל 6". היו לרשת המוטלים הזו מספר יתרונות, ואינני מדברת אשת השיווק שלהם, כדי לעמוד על כולם. מה שאהבתי בהם במיוחד, היה האחידות בעיצובם הפשוטה. לא משנה לאיפה ברחבי ה'חוף המזרחי' או המערבי הגענו ללון את הלילה, החדר שחיכה לנו נראה בדיוק אותו הדבר, ולכן שידר תחושת נוחות ביתית ומוכרת, ממש כמו אותן תחנות לבנות, בעיקר כשהיו ימים שלא ממש זכרתי איפה היינו ומה ראינו, או איפה נהיה בהמשך היום או ביום המחר.

כבר בילדותי, התחנה בנהלל למרות המראה הנאיבי התמים והצחור שלה, לא היתה ברה ותמה. ניתן לומר שהיא היתה די נטושה ומצחינה**. על רצפת החלל הפנימי, היו מוטלים בשכבה סמיכה ושחורה בדלי סיגריות, שברי בקבוקים ,פקקים ואריזות שונות של מוצרי מזון ומוצרים אחרים, וריח חריף של צואה ושתן. על הספסל שהיה קבוע בתוכה מעולם לא ישבנו, גם אם הרגליים היו עייפות מאוד, אבל בימות חמסין או גשם, נוח היה להמתין במרפסתה לאוטובוס שיגיע במועדו.
על שהתרחש בה בשעות הלילה והחשיכה אינני מתכוונת להרחיב, אם אחשוב חיובי, אולי היה שימשה כמקום מפגש לזוגות נאהבים שלא מצאו פינה אחרת לממש בה את אהבתם. ואם לא אחשוב חיובי, לך תדע. אם יצא לרדת בלילה מאוטובוס "אגד" לנהלל בתחנה שלכיוון עפולה, צריך היה לעבור מהר מהר דרך מרפסתה, מבלי להתבונן שמאלה, כדי לא לפגוש הפתעות כאלו או אחרות. במהלך השנים אמרו שהיא החלה לשמש כמקום לשימוש בסמים ולמכירתם על ידי גורמים עבריינים, והיא הפכה למטרד. התחנות הללו הורדו ונהרסו אחת אחת. ולמיטב ידיעתי, לא נותרו כאלו בעמק, עד שבאותו בוקר שימשי , ההיא חייכה אליי .
טוב, אז החלטתי לכתוב פוסט על התחנות הלבנות, אבל חסרו לי שני פריטים חיוניים, מידע ותמונה.
מידע -זה מאוד פשוט, יש בנהלל חברה מבוגרת מאוד ויודעת כל, יזרעאלה, שהיא אפילו בעלת שורשים עמוקים בעברו המזרחי של העמק. באתי אליה כמוצאת או לפחות כמחפשת שלל רב ושאלתי :"מה הסיפור של התחנות הלבנות?" תשובתה היתה מאוד פשוטה ומהירה: "אין כאן סיפור, תחנות!, מבני בטון שנבנו בעמק". הבנתי לצערי שכנראה אין כאן סיפור.
ובכל זאת, עכשיו הגיע תורה של התמונה. התחנה שראיתי ממוקמת לצד הכביש הראשי, צמוד למסילת הברזל, מתחת לאחד מגשרי המעבר החדשים שנזרעו ברחבי העמק המזרחי. חשבתי אולי אעצור לרגע בדרך לעבודה ואצלם, אבל ראיתי שהגישה לא נוחה, וזו בטח לא משימה לרגע.
היות שלא ויתרתי, חשבתי שאולי אצרף אלי איזה גברבר צעיר כדי לצלם, כדי שלא אמצא משוטטת לבד במקומות לא ברורים ודרכי עפר בשדות. הנחתי שלמרות שאחד מתלמידי/חניכיי, או אפילו כולם, היו מאוד שמחים לעשות איתי סיבוב באוטו במקום ללמוד, או אפילו בהפסקה, כדי לצלם את התחנה, זה לא ממש ראוי. בכל זאת, אני הרי 'דמות חינוכית', ומשלמים לי בשביל ללמד, ולא להציע להם איך לא ללמוד, זה יש להם בשפע באופן עצמאי.
באין ברירה, החלטתי שכנראה אבקש מגבר בוגר באמת להתלוות אלי לצורך הרפתקת הצילום. אמרתי במתק שפתיים לאישי-זאב: "בוא ניסע שבת אחת לטייל בעמק, ונצלם 'על הדרך' את התחנה בשביל הבלוג" . כדרכו הוא השיב לי : "בשמחה". עכשיו רק צריך היה לתכנן ולמצוא את השבת המתאימה בין כל שאר הלחצים.
ואז יום אחד פתאום מופיעה על צג הנייד שלי תמונה של התחנה, עם הכיתוב: "זאת התחנה?", ואני שואלת את עצמי נדהמת "מה קרה פה? האם דב, אחיו הגדול של אישי-זאב, עד כמה שהוא קרוב אלינו, ניחן בתכונותיו של 'האח הגדול' ,'גוגל' או 'פייסבוק'? איך הוא יודע שביני לביני, וביני לבין זאב-אישי, אחיו הצעיר, הבעתי רצון לצלם אותה?" "כן" ,אני כותבת לו, "אבל איך ידעת שזאת התמונה שאני רוצה לצלם כבר כמה שבועות?" והוא ענה לי בפשטות : "מהפוסט". זה כבר אפילו התחיל להפחיד אותי, חשופים חשופים, אבל עד כמה?
הוא מסתבר זכר לי את תחנת הרכבת מהפוסט שכתבתי על עין חרוד בה ירדו החלוצים שעלו לבקר את נשותיהן היולדות בבית -החולים, ביניהם סבי וחברו. כך או כך, נחסכה לה הנסיעה המיוחדת לצילום. יש אח גדול, יש תמונה, יש מידע על תחנת הרכבת, אין מידע על תחנות האוטובוסים, אבל יש רעיון***.

לאחרונה, באחד מימות הקיץ החמים, זאב-אישי ואני עשינו "יום עם הנכדה". למרות שבתי הציעה לנו לצאת עם הקטנה לפה או לשם, אנחנו העדפנו את צינת המזגן. לא מספיק שצריך להתרוצץ אחרי פעוטה שעושה את צעדיה הראשונים, צריך גם את החום והלחות התל-אביבית?
כששבה לקראת ערב מהעבודה, ועשינו הכנות מנטליות לקראת השיבה לעמק הבטוח והשלו שלנו, היא הציעה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. "הורים" אמרה: "אמנם עזרתם לי מאוד, ושמרתם על הילדה כל היום, אבל אני לא הייתי אתכם בכלל, בואו נקנח את היום ב'קפה קטן', ככה בשכונה, על יד הבית".
מי אני שאוותר על בית -קפה? ועוד בתל-אביב, מה גם שהחום כבר החל להתפוגג, וככה מצאנו את עצמנו ישובים בבית- הקפה הזה.

אמרתי לכם, הפוסטים שלי לפעמים נכתבים מעצמם, אני רק מתבוננת וצריכה לאסוף את החומרים שמחכים לי שם.
אני יושבת לי שלווה עם כוס הקפה הקר שלי, מברכת את בורא עולם, ואת ידיו של מי שהכין את הסנדוויץ', ואת הילדה, שעכשיו היא מתרוצצת אחרי הנכדה, וחושבת בליבי: " מה מזכיר לי המבנה הזה?" ובאחת נופל לי האסימון, שלא לומר שנופלת לה הלבנה הלבנה, כמו באיזה משחק "טטריס". הרי הוא כל כך דומה במראהו ובסגנונו לתחנות הלבנות שהיו פזורות בעמק שלנו.

נו, ברור שחשבתי לעצמי , למה בעצם מיהרו כל -כך להוריד את התחנות הללו שישבו לבטח בעמק במשך 60 שנה לפחות. למי הם הפריעו? היו יכולים לאמץ בקלות את המודל התל-אביבי. תתארו לכם ככה בכניסה לנהלל, לגניגר או לגבע (בסדר גם לכפר- יחזקאל) יושב לו בית- קפה פשוט ומינימליסטי עם כריכים קטנים וקפה גדול, או להפך 'קפה קטן' וכריך גדול. כיסאות פשוטים, מתקפלים, מה כבר ביקשו לעצמם החלוצים כאשר בנו לנו את העמק הפורח הזה, אם לא שצאצאיהם, שילשים ריבעים וחימשים, יישבו וייהנו על כוס קפה לאחר יום עבודה מפרך, ובאה מנוחה לייגע. בשביל זה צריך לנסוע לתל-אביב?

אם יש למישהו מקוראיי תמונות, סיפורים, הסברים או משהו שיחכים אותי ואת הקוראים, ביחס לאותן תחנות לבנות, אשמח. למרות שהפעם כתבתי כבלוגרית ולא כהיסטוריונית.
__________________________________________________
* שרה אבידב, ארכיונאית נהלל שמבוגרת ממני במספר שנים, ציינה בפני כשחיפשנו תמונות לפוסט שהיו תחנות כאלו גם בבלפוריה, תל-עדשים ומרחביה.
**במסמך מהארכיון שהעבירה לי, מ"עלון הכפר" ראיתי כבר בשנת 1965 תלונות על הצחנה שעלתה ממנה.
***תחנת הרכבת אכן קטנה יותר מתחנת האוטובוס, ושונה מעט במבנה, אבל בהחלט העלתה את הזיכרון, ואת הרעיון לפוסט.
תמונות 1,3 -צולמו על ידי אחיו הגדול, דב גולדוין, שקרא באופן נסתר את מחשבותיי, ושלח לי את תמונות תחנת הרכבת של נוריס,עין- חרוד,גבע.
תמונה 2-מארכיון נהלל, בתודה על עזרתה הרבה של הארכיונאית, שרה אבידב. בתמונה מצולמים בשנות הארבעים על גגה של התחנה התאומים יהודה ואריק שליין ז"ל.(אינני יודעת מי השלישי)הם לא רק היו אנשים נחמדים ו"בני עיר"(עוד מגליציה),אלא גם אבותיהם של שניים מבני -כיתתי. אני בטוחה שהיו שמחים מאוד לדעת שהם מופיעים בפוסט שלי.
תמונות 4,5,6 צולמו על ידי תחת השפעת קפה קר ביום חם בתל-אביב
_____________________________
הפוסט עלה לראשונה, בשינויים קלים ב"סלונה" ב 28.7.2019
תגובה אחת
הי מירב
זוכרת מצוין את התחנה הלבנה בצומת!כמה שנים עברו
התחבאנו שם מהגשם
איזה זכרונות
נחמה