התגעגעתי, וגם הבטחתי, אז שבתי.
כזכור, הוצאתי את עצמי ואת הבלוג יחד איתי לחופשת אוגוסט -ספטמבר- חגים, והנה גם הם חלפו להם כהרף עין, ונרגשת ,שמחה ומלאה בכוחות יצירה וכתיבה חדשים אני שבה אליכם.
ככותבת בלוג שבועי כבר ארבע שנים, התרגלתי במובן מסוים לחיות דרך הבלוג שלי, ולכן, מעט משונה לעשות הפסקת שתיקה, נחוצה ככל שתהיה, יזומה ומוגדרת, ומצמיחה ככל שניתן, כדי לעצור, לנשום, להתמלא, להחליף כוחות, לצאת מההרגל, מה"אוטומט" אם תרצו, ולחשב לרגע קצר, או אפילו ארוך מסלול מחדש, כמו שאומר לנו ה"וויז" שאליו התרגלנו ,השכם והערב. כמו שאני נוהגת לומר לאישי זאב במהלך נסיעה, כשהוא מתחיל (זאת אומרת ה"וויז") :"אל תתערב" (זאת אומרת לזאב). מאמינה עם כל הביקורתיות הנדרשת, שאולי הוא (זאת אומרת ה"וויז") יודע משהו שאנחנו לא יודעים על הדרך והצפוי בה. או אם תרצו במילים אחרות, כמה לא פשוט, פשוט לשחרר שליטה, לתת למישהו אחר, או למציאות עצמה להוביל קצת, ולהתבונן אליה ודרכה עם מידת הזהירות והביקורת הנדרשת, להנות מהדרך, להתבונן בנופים הנבטים מן החלון, ולהגיע בסופו של דבר אל היעד המבוקש, גם בפרק זמן מדוד ,מדויק וידוע, וגם בשמחה ובבטחה.
וכאילו, מהרגע שיצאתי לחופש שכל- כך היה לי נחוץ , לא פסקו מלעלות בראשי נושאים רעיונות ודברים לכתיבה ושיתוף. כמו שחלקכם כבר למד על תהליך הכתיבה והחשיבה שלי, עצם הידיעה שעוד רגע החוויות יתנסחו להן לתוך פוסט שיעלה לרשת, ויועבר לקוראים, כבר עושה אותן לעיתים הרבה יותר קלות ופשוטות.
לי, כמו לכם מן הסתם, קרו במהלך התקופה המון דברים. אם אודה על האמת, מרביתם מאוד טובים, אבל גם מהנחת צריך לנוח, או צריך כוח גם בשביל הנחת. ועכשיו, אני שואלת את עצמי, ישובה מול מסך הלפטופ שלי בבוקר סתווי, כשהחלון הרחב פתוח לאוויר הבוקר הנעים, מאיפה בעצם מתחילים? מה כותבים? איך שבים ומתיידדים, או אם תרצו כפרפרזה למאמר השיר:" תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב", או יותר פשוט:" קחו דקה להתרגל אלי שוב". כבר יותר משבועיים בהתרגשות שלקראת השיבה לכתיבה ,אני מוגיעה את מוחי בשאלה מה בעצם אכתוב לכבודה.
האם אפצח בסיפור דרמטי? או באנקדוטה מצחיקה? האם בספירת מלאי שקטה? האם אספר על חגיגות המאה (לא לי, לנהלל) שנדחו ולבשו אופי אחר ושונה, בגלל המגפה? האם אספר על חג מחזורים למושב עגול וידוע בן מאה שנה, שבסופו של דבר התרחש רק בלבבות, על מסך המחשב שלי, ובישיבות והכנות של ועדה נמרצת ויצירתית שהתכנסה לישיבה קבועה אחת לשבוע סביב שולחן המזכירות ,חלמה ויזמה? האם אספר איך הלכתי והרחקתי מאישי בחמת זעם של רגע ,בחוף הים לאור השקיעה הדועך, ונכנסתי להרפתקה מרתקת? האם אספר איך התיישבתי ב"אס"ק" (אוירת סוף קורס ) עם שני חברים מהעבר הרחוק מאוד, לכוס בירה (הם) וקפה קר (אני), על חוף הים בקיסריה כדי "לשבור דיסטאנס" ולקבל זווית מעט אחרת על החיים? או על מפגש מחזור מרתק של חבורת קצינים (הרבה) וקצינות (מעט) צעירים, באיחור, או אולי דווקא בדיוק מתוזמן של ארבעים שנים? מה יוצא, ומה נחשף בפגישה ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים? האם אספר על נכדתי הבכורה ששבה ממסע מרתק של מספר חודשים באפריקה בו פגשה כחברי יום- יום קופים , זברות אריות ופילים, ועכשיו מיטת הנסיכות שלה ,שולחן העבודה שלי, ואם תרצו גם "העבודה מרחוק" של אמא שלה, בתי, חולקים את אותו מרחב בבית לאורך תקופה? או איך זה לפגוש נכדה אהובה אחרי תקופה ארוכה כל-כך של מרחק, לתוך בידוד כפוי בשני חלקיו של אותו בית ,עם תחפושות של בגדי נסיכות, חיבוקים אסורים ופיצוי במתנות? או אולי בכלל על הבלוג שהחלו לכתוב הוריה על מסעם בדרום- אפריקה, שמביא שלל תמונות מדהימות, מסלולים והמלצות על מקומות יפים ואינסוף תובנות. כן, לא התבלבלתם, וגם אני לא, קם לו דור שני לבלוגריות במשפחה, וכמו תמיד, מתעלה על ההורים. יכולתי גם לכתוב איך זה לשלב "בנים ובנות שבים" (וגם שווים) לתוך כפר בן חמישה דורות ומאה שנים. יכולתי גם להשתפך ולכתוב אינספור מילים על הנכדה השנייה שנולדה לנו בערב חג הסוכות, מביאה למשפחה את הטוב שבאושפיזין. או אם דווקא תרצו מזווית אחרת, איך זה להיות אמא שילדה ב"העמק" בעפולה החלוצית לפני יותר משנות דור לבת שילדה באיכילוב הבורגני במסגרת תוכניתנו "מצא את ההבדלים". או אולי דווקא לפגישה המחודשת והמרגשת שלי עם שכונת פלורנטין, על מראותיה המתחדשים והיפים דרך סבלט ושמרטפות על שני חתולים.
אני יכולה גם לכתוב על הקבוצות ללימוד הימימה שפתחתי, שכאשר יעלה הפוסט לאוויר, כבר יהפכו לקבוצות קיימות. עם נשים אמיתיות בעלות אישיות, חיים, חוויות ופנים, ולא רק השמות שנמצאים עכשיו כרגע על הנייר ב"קבוצת המתעניינים".
אתם מבינים שבעצם, אני יושבת לי ככה בנחת מול המקלדת, ועושה לעצמי מעין סיכומים קטנים.
אני חושבת שכתבתי לא מעט בשביל פגישה מחודשת ושגרה מתחדשת. באמת, הפעם וגם בהמשך אשמח לשמוע אתכם. אשמח שתגיבו על מה שכתבתי, ואולי תיקחו לכם גם את הזכות להגיד לי מה אתם בעצם רוצים, מבקשים ומצפים מהבלוג, כדי אדע לנסות להתאים את עצמי אליכם, כדי שתהיו לי מרוצים ותישארו קוראים נאמנים שלי. וזה לצד הדברים והתכנים החדשים שחשבתי במהלך חופשת המחשבה שלי שהגיע הזמן לתת להם מקום. לאט לאט, אשוב ואכנס לשגרת הכתיבה הברוכה, אראה שוב כל הזמן אינספור דברים שאגיד לעצמי: "על זה אני חייבת לכתוב", ואם עוד יישאר זמן ומקום, אחזור מידי פעם אל הרשימה שהכנתי לי השבוע "דברים לכתיבה לבלוג".
ובינתיים שתהיה לכולנו שיבה טובה, נינוחה, חיובית, בריאה ושמחה למציאות שמתחילה לה עכשיו, ונקראת "אחרי החגים".
בחרתי לשתף כאן שיר שבעיני הוא אחד היפים, אם לא "ה", או תמצית התמציות, בטח כשמדובר על ימי האסיף, חג האסיף, וכל האסופה של המחשבות שהנחתי לפניכם. אחת הסיבות לאהבתי הרבה אליו, הוא הביצוע המושלם של להקת "בצל ירוק 80" שגני תמיר, בת כיתתי וחברתי לילדות בשכונה, נמנתה עליה, והיא הסולנית שפותחת ומובילה את השיר. לא מזמן, באחד מערבי החג או השבת, כשהמחבלים הבורחים מכלא שאטה טרם נתפסו (הם נתפסו באותו לילה) זאב אישי ואני נסענו לטייל לאיטנו בשעת אחר -צהריים מוקדמת ברחבי העמק, ובירידה מכיוון קיבוץ יזרעאל אל העמק על נופיו ושדותיו, השיר התנגן לו ברדיו ואני חשתי ברכה ושלמות. שנה טובה.
התמונות כולן בנושא אסיף ואיסוף משיטוטי בפלורנטין בתקופה האחרונה.