יציאת מצרים-אקסודוס 2022

"…בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…"

עוד רגע, כשיגיע חג הפסח, נתכנס כולנו שוב סביב שולחן החג, ונספר את סיפור יציאת מצרים. לעיתים, אנחנו מספרים את הסיפור מתוך מרחק גדול, עוסקים בסיפור של "אז ושם". ה"רוחניים" שבינינו יודעים להגיד שבכל עת, על כל אחד מאתנו לצאת ממצרים שלו, שהיא המיצר שחוסם את התפתחותו האישית והרוחנית.

אני מניחה שגם תסכימו איתי שכאשר ימות החורף מתחלפים להם באחת במזג אויר אביבי, אנחנו מתחילים להרגיש באוויר לא רק את פסח המתקרב, אלא כבר מתנופפים להם ברוח דגלי יום העצמאות, ונושפים בעורפנו בעוצמתם השקטה , ימי השואה והגבורה ויום הזיכרון. בתוך כל הבלגן הרגשי הזה, גם מתייצבת לה המציאות עם מלחמה באירופה, באוקראינה, מולדת הסבים הרחוקה וגם ערש הציונות. ואם זה לא מספיק חוזרים ומשדרים לנו שהקורונה "עדיין כאן", ומחבלים מתאבדים בתצורתם החדשה פוגעים בערים בארצנו.

סיפורי הפעם, כמו תמיד, אוסף מכאן ומכאן, ובסופו של דבר אם מצליחים לעקוב, יוצר שלם. אז בואו נתחיל. תחילת הסיפור דווקא בערב יום העצמאות בשנה שעברה אצלנו במושב נהלל שאיסורי הקורונה וסגריה ,יצרו מתכונת זמנית ושונה לחגוג בה ,במקום התקהלות ברוב עם, התכנסה האוכלוסייה הבוגרת במספר חוגי -בית בהם אנשים מהקהילה ספרו את סיפורם.

זאב אישי, שיצא בעקבות "מלחמת ששת- הימים" כילד בן עשר ממצרים שלו, שהיתה מאוד מרווחת ונוחה, ועלה מלוס- אנג'לס לקיבוץ בישראל ,סיפר את סיפור העלייה שלו לצד חברה שסיפרה על עלייתה ארצה ממרוקו באותן שנים עצמן, ובחור צעיר אחר שסיפר כיצד הגיע לישראל ממקסיקו, וזכה שילדיו ייולדו כבני הדור החמישי בנהלל בת המאה.

דוברת נוספת באותו ערב, היתה אישה צעירה שכיום מתגוררת עם משפחתה בנהלל, אך מפגשה הראשון עם הכפר היה כנערה בפנימיית ויצ"ו, במסגרת "נעל"ה", (נוער עולה לפני הורים) ממה שנהגנו לכנות עד לא מזמן: "אחת ממדינות חבר-העמים". היא סיפרה כיצד חוותה את נהלל בתקופה זו. הבנו מתוך דבריה עד כמה החוויה נראית טובה יותר, כאשר יש משפחה מאמצת, כמו המשפחה בה זכתה. משפחה בה ניתן לחוש לרגעים, או שעות תחושת בית, כשהבית וההורים נותרו כל-כך מרחוק. כשהסתיים הערב קיבלנו בינינו החלטה לאמץ תלמיד או תלמידה מהפנימייה. אלא שכדרכן של החלטות כאלו בדרך כלל, הזמן חולף, החיים והיום- יום מביאים את שלהם, והרעיון נשאר בראש בגדר כוונה.

כאשר לא מזמן התחיל איום המלחמה באירופה, הלב של כל אחד מאיתנו, שסרב להאמין שעוד פעם העולם עומד בפני זוועה כזו, בה אלפי אנשים ייאלצו לעזוב את ביתם ומולדתם, וללכת לעבר הלא נודע, חש רצון עמוק לעשות משהו. הרצון רק התגבר כשהתחלנו לראות מתוך חמימות ונוחות הסלון שלנו, על גבי המרקע שיירות של פליטים נודדים בקור הנוראי של אירופה, קור שאנחנו עדיין חשים בעצמותינו מתוך סיפוריהם של שורדי השואה.

בכפר שלנו, כמו במקומות רבים אחרים, התארגן לו מבצע של אפיית עוגות עבור נערי הפנימייה. קבוצה שפתאום יש בתוכה "רוסים" ,"אוקראינים" חילוקי דעות, דאגה ומשפחה רחוקה שנמצאת שם בתוך מלחמה. נכון, כיום יש "ווטסאפ" והם מקושרים ושומעים את המציאות המשתנה שם שרב בה המוות, ב"שידור חי". נשות הכפר נענו לקריאה והתגייסו כולן כאחת לאפות עבורם, כדי להקל ולהמתיק, ולו במעט.

היות שאישי ואני לא היינו בכפר, ונמצאנו בדרכנו לחופשה קצרה, הרגש החם שבלב הומר באחת להודעת "ווטסאפ" לאחראית על הנערים בפנימייה. כתבתי לה שהפעם לא אוכל לאפות , אבל אשמח מאוד לאמץ נער או נערה, ואם זה גם מישהו שיזדקק לעזרתי כמורה, בכלל אשמח. עברו מספר ימים, והיא כתבה לי הודעה, בה שאלה אותי בעדינות אם אני עוד בעניין. "בטח" השבתי לה, ותוך זמן קצר קיבלתי את מספר הטלפון של הנערה. התחלתי בעדינות, וכתבתי לה הודעת "ווטסאפ": "את רוצה לשוחח בטלפון? להתכתב קצת? או פשוט לבוא?" כל כך שמחתי שהשיבה שהיא רוצה לבוא עכשיו. אתם יודעים, כיום זה כל-כך קל, שלחתי לה "מיקום", ויצאתי לחכות מחוץ לדלת ביתי. תוך פחות מעשר דקות , שזה בדיוק המרחק של ביתי מהפנימייה, כבר התחבקנו חיבוק אמיץ ונכנסנו הביתה.

האם אני יכולה לשנות משהו במציאות המורכבת בה מצויים הנערים הללו, כשהם כאן, והמשפחה שם, תחת איום קיומי, שינוי מוחלט של אורחות החיים, ודאגה גדולה. כמעט ואינני יכולה לעשות דבר. אני כן יכולה לתת מעט חום אנושי, מקום על יד השולחן המשפחתי בארוחת הערב של יום שישי, עוד מפגש שבועי של שעה או שעתיים לכוס תה עוגיות ושוקולד, כמה הודעות ב"ווטסאפ" במהלך חיי השגרה והמציאות כבר מרגישה מעט אחרת. במקרה שלי רק הרווחתי. זכינו להכיר ולקבל נערה מקסימה שנמצאת כבר שנתיים וחצי כאן בכפר, כל-כך קרובה היתה, וכל-כך רחוקה. לשמחתי חיבוק אחד גדול המיס את הכל, והיא שלנו.

במהלך שיחות ההכרות התוודעתי למה השאירה שם מאחור. סבתא, אמא, אבא, ואח ואחות צעירים ממנה. יחד איתה התחלתי לדאוג לשלומם. היא הגיעה לארץ בכיתה ט', כחלק מפרויקט מחוננים, שאליו נבחרה לאחר מיון קפדני . היא יודעת שאת האפשרות שפתח לה הפרויקט הזה, היא לא היתה מצליחה לממש שם לעולם. הבנתי מהר שאין כלום בתחום הלימודי שאני יכולה לתת לה, למעט לעזור לה להעשיר את העברית הטובה מאוד שלה, וגם להכיר לה יותר טוב את הסלנג והשפה המדוברת.

אחרי מספר ימי הכרות היא סיפרה לי שעלתה אפשרות שאחיה הצעיר (כיתה ז') יגיע אף הוא לארץ, לא לנהלל, כי כאן אין מסגרת שקולטת צעירים בגיל הזה, אבל לארץ . אתם יודעים, כשאתה נמצא בחייך הטובים, אתה לא מסוגל לקלוט איך שולחים ככה ילד לעולם הרחב. נזכרתי בימים בהם הייתי מורה צעירה מאוד, וכשהגיעה סבתא של אחת מתלמידותיי לכיתה, לספר על מסעה לארץ כמעפילה על האונייה "אקסודוס". במהלך דבריה היא סיפרה שאת האב של אותה תלמידה, בנה, היא שלחה לפני זה כילד בן שבע במסגרת "עליית הנוער" לארץ. כאמא צעירה מאוד, אמרתי לה שאני לא מצליחה להבין איך עשתה את הפרידה, והיא ענתה לי בהרבה חום ותבונה: "שלא תצטרכי להבין לעולם" והוסיפה:" יחד איתי באירופה, ידעתי שלא אוכל לתת לו חיים, בשליחתו ארצה, ידעתי שלפחות יש תקווה".

מצאתי את עצמי מלווה את האח הצעיר מרחוק מאוד ,דרכה במסעו. שואלת איך התארגן, האם כבר יצא לדרך, באיזו תחנה הוא עכשיו. מבינה שהגיע מהעיר שלהם ללבוב מבינה שהתקבצה שם הקבוצה, שמחר הם יעברו את הגבול לפולין בעזרת מתנדב. הנה, הם כבר הגיע גם לוורשה, הנה הוא עולה על טיסה לארץ, הנה הוא נחת, הנה הגיע לפנימייה החדשה והכל- כך רחוקה עבורה, במרכז הארץ, שומעת את חווית הביקור והמפגש המחודש והקצר שלה איתו . הרגשתי שחלק קטן ממני, נוטל חלק קטן במסע ההוא, מבלי שאני לגמרי מבינה.

ומה לא הבנתי? השבוע היא באה אליי באחד הערבים כדי להתכונן מעט יחד לקראת בחינת הבגרות בתנ"ך. אתם יודעים, זה האזור הנוח שלי. לפני שבועיים עזרתי לה מעט בהיסטוריה, לתרגם לעברית טובה וראויה להגשה בסטנדרטים הגבוהים שלה, את סיפורם המתועד ברוסית של ארבעת "סביה הגדולים" שלקחו חלק במלחמת העולם השנייה, באותו "צבא רוסי מהולל" שהכריע את המערכה. מדברות על גבורתם אז, נוכח המסך שמדבר על המלחמה הנוראה כיום. אז הפעם התיישבנו כדי ללמוד תנ"ך. הפעם על הפרק ,מספר פרקים מספר שמות. על יציאת מצרים לא למדנו, גם לא על המכות, אבל עסקנו במשה, באימוצו על ידי בת פרעה, על אחותו שניצבה מרחוק, לשמור עליו ולדאוג לגורלו, גם על מעמד הר סיני ועל חטא העגל.

אתם בטח יודעים, אנחנו קוראים לספר "שמות". בשפות אחרות הוא נקרא "אקסודוס", איך נתרגם לעברית? "יציאה" "יציאת מצרים"? או אולי בכלל "יציאת אירופה", כמו שנקראה אותה "אקסודוס" עליה הגיעה הסבתא ההיא?

כשהנערה הגיעה אלי, היא הביאה איתה משהו בתוך השקית שלה, אבל בואו נניח לו לרגע, אני מבטיחה לכם שעוד נחזור אליו, כי הוא לב הסיפור. עשינו תה ופתחנו את ספרי התנ"ך על השולחן. אני את ה"קסוטו" שלי, והיא את התנ"ך העברי-רוסי שלה, וניסינו לפצח ביחד שאלות הכנה לבחינה בעברית. הסברתי לה שגם עבור תלמידים ישראליים מבטן ומלידה, הרבה פעמים אני מתרגמת את התנ"ך לעברית, כאילו אני מלמדת שפה זרה, ואז פתאום פרצתי בצחוק רם וסיפרתי לה על המערכון הכל- כך ישראלי, "חידון התנ"ך", בו ברור מעל לכל ספק שהישראלי מנצח, כי לך תסביר בעברית פשוטה לנערה אוקראינית מה זה "רהטים" (בסדר…ציירתי כבשה לוגמת מים)

אבל בואו נחזור לרגע הרציני הזה, שסביבו נסוב כל הפוסט. רגע לפני שהתיישבנו, היא הוציאה מהשקית בונבוניירה עם כיתוב באוקראינית, ואמרה לי:" זה לך, ההורים שלי שלחו לך". לרגע שאלתי: "איך?" ואז אמרתי והיא הנהנה אחרי. "הבונבוניירה הזו נסעה את כל הדרך מאוקראינה לישראל, יחד עם אחיך הצעיר?" והמשכתי בלב ובקול רם: "עם מעט החפצים שלקח איתו מהעבר, במזוודות איתן התגלגל מביתו מספר ימים בדרך לא דרך?".

אני יודעת שצריך לדעת גם לקבל, קיבלתי את המתנה הכל כך מרגשת הזו, ואמרתי לה:" אנחנו נפתח אותה בליל הסדר, כולנו נהנה ממנה יחד" וכל פעם שאני שבה וחושבת על הנתינה הזו, ועל "יציאת מצרים" הזו, כולי התרגשות. מצאתי את הדרך להגיד תודה בדרך הכי טובה שאני יודעת, לכתוב ולספר על זה.

אז אם מישהו חושש לכשרות על שולחן הסדר שלי, אני חושבת שהיא תהיה למהדרין לא בגלל אישור בד"ץ, אלא כי מאז ומעולם האמנתי ברוח האדם. ועוד חשבתי, שסבתי דובה ז"ל, שעלתה כנערה ב"עליה השלישית" מאוקראינה, והשאירה שם, מאחורי "מסך הברזל" את כל משפחתה, והיתה מקפידה בכל ליל- סדר שנשאיר על יד השולחן מקום אחד סמלי פנוי עבור "יהודי ברית המועצות" היתה גאה בי מאוד.

תמונות -מערכון חידון התנ"ך, והספינה "אקסודוס" מתוך הערכים הנושאים את שמם ב"ויקפדיה".

תמונה נוספת של הספינה אקסודוס-צילום של נס פין מתוך הספריה הוירטואלית של מט"ח

וכל מה שסיפרתי לכם, הוא לא חלילה כדי להתהדר או להתפאר, אלא להזכיר לכם שלפעמים מעשה פעוט שלנו, עשוי להיות עולם ומלואו עבור הזולת.