כך חולפת תהילת עולם (משטחי כותנה)

בנהלל באותה עת רק חלמו על גידול כותנה, היא לא היתה חלק משגרת החיים. המושגים "עישוב כותנה" ,או יותר מעניין "מפקחת כותנה" כולל הבגדים המינימליסטיים והחושפניים, ושעות השיזוף בשמש במהלך העבודה עוד לא היו. הכי הרבה בתחום הכותנה שהכרנו היה השיר הקנוני מהפעילות בתנועת הנוער:  "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת, בשדה כותנה קוטפת כל היום"

זאב -אישי, שאותו אני מכירה ממש מאז, עם אותו איחור התחלתי אלגנטי מתבקש, לא רק קפץ על הכותנה, אלא היה בן לאחד המשקים המובילים בתחום הכותנה בעמק לפחות, אם לא בארץ כולה, גניגר. שם לא רק קפצו, אלא גם החזיקו צי של קטפות, שקטף את כותנה בכל רחבי העמק. לא כל אחד זכה להיות קוטף כותנה, זו היתה נקודת השיא של כל עובד "בשדה" כמו שקראו לזה אז, או ב"גד"ש" כמו שאתם מכירים את הביטוי היום.

לכן, בשביל התחקיר לכתיבה, שחלילה לא תתפסו אותי בחוסר אמינות חקלאית, יצאנו יחד למסע צילום ולימוד ברחבי העמק, עוברים בחצרות האחוריות או הקדמיות של המשקים השונים. 

הנקודה העיקרית שהחלטתי לבדוק היא, האם גידול הכותנה בעמק היה "סיפור כיסוי" כדי שהמשטחים יוכלו לשמש את מפלגת "העבודה" כשלטי בחירות יעילים לעת הצורך וליום פקודה, במסגרת עוד קונספירציה של הסמול (שמאל) והקיבוצים, או שהיתה גידול בעל ערך בפני עצמו? שאלה שכמעט מתחרה בעוצמתה לשאלת גידול החסה בשטחים.

יכולתי גם לבדוק אם התמונות המעט חלודות שהעליתי במצלמת הטלפון נייד שלי, המשקפות את המציאות באותן חצרות הן אלגוריה על מצבה של החקלאות כיום, או על ייצוגה הפוליטי של  ה"התיישבות העובדת," כמו שנקראה אז בגאווה, במנגנוני השלטון והמדינה . בגלל שה"מדריך החקלאי" שלי הוא אדם אופטימי מטבעו, והבלוג בחר להיות אופטימי מעצם הגדרתו הראשונית, בחרתי לתת הסבר חיובי כפי שתראו בהמשך, למרות התמונות המעט עצובות בחלקן.

כשהתחלנו את חיינו המשותפים בקיבוץ, זאב עבד ב"שדה". בעונת קטיף הכותנה, על בגדי העבודה הכחולים, היו פזורות, דבוקות, שאריות כותנה. כשקטפו את הכותנה בשדות הסמוכים למשק, הקוטפים גם הגיעו לחדר האוכל הקיבוצי לארוחת- הצהריים. היתה בקיבוץ חברה מבוגרת שהתנהלה כמו "אם בית" של הקהילה כולה, ייטקה. היא היתה מכריזה בבהילות: "הקוטפים הגיעו" וממהרת לדאוג לארוחתם. היה מישהו מחברי הקיבוץ שאמר לי:" לא משנה מה תעשה כל היום, אם תבוא עם בגדים שעליהם דבוקה כותנה, לחדר האוכל, עשית את שלך". 

לכבוד הפוסט, ביקשתי מזאב שיסביר לי קצת, מקפידה לזרוק מילים מקצועית ששמעתי כנערה בשיחות הבנים, ולשאול אם קטף על "חד-טורית" או "דו טורית", והוא חייך וענה לי שיש גם קטפת "שש -טורית".

הכי חשוב היה לי להבין למה הם קפצו. בנהלל שהענף נכנס אליה בשנות נעורינו, מעולם לא נקראנו כחבורת נערים לקפוץ. אני מדמיינת לעצמי מה היה קורה לו מישהו היה אומר לנו  : "בואו לקפוץ!". כותבת, מחייכת ומנסה להעביר בראשי דמותו של מזכיר זה או אחר, שניהל את הכפר, עומד מולנו ומצהיר על כוונותיו, וחוסכת מכם את התשובה שבטח היה מפליט מישהו מאתנו לעברו.

מה שכן קראו לנו לעשות, תמורת תשלום כמובן זה לעשב את הכותנה. אין ברירה, בימים ההם, כש"עבודה עצמית" עוד היתה ערך, והפלחה היתה משותפת, וגם הכותנה, הלכנו בין השורות  עם המעדר הקטנטן (מקלטרת ידנית) , ונלחמנו בעשבים העקשנים שצמחו בצידן. מרבית הזמן  חישבנו אם זכינו בשורה "טובה" עם מעט עבודה, בעיקר ביחס לחבר בשורה המקבילה לנו, וכן בכמה כסף נקבל, האם "לפי שורה" או "לפי שעה", וזמזמנו בראשנו: "הו, הו, החמה יוקדת! הו, הו יוקדת כל היום!"

טוב, אז הם , הקיבוצניקים,קפצו בשלב הראשון, בתוך סלי כותנה גדולים, כשטרם היו משטחי הכותנה, (ואז אולי עוד לא היתה קונספירציה) . הקטפת היתה שופכת את הכותנה הקטופה לתוכם, וכדי שיוכלו למלא בהם כמה שיותר, קפצו כדי לדחוס את הנפח. אני כותבת ובמקביל מבררת איך בדיוק העבירו את הזמן במהלך אותן שעות קפיצה? הבנתי ש"הלכו מכות", דחפו, צחקו, דיברו, שרו, נשרפו בחום השמש היוקדת, הסתכלו על הבנות הקופצות, גם על המקומיות, ובעיקר על ה"מתנדבות" מחו"ל, גם על המתנדבים, ולפעמים גם עשו מה שצריך והדקו את הכותנה לפי ההנחיות שקיבלו מהאחראי על הקיפוץ בקיבוץ.

אח"כ הומצאה ה"עגלת ביניים", ה"משטחים", הקירות, ה"מהדק", ה"מהדק ההידראולי" אח"כ הידקו על הרצפה, אח"כ היו "רמסות" היה גם "מובר". 

אח"כ, באמת היה שלב עצוב שבו גידול הכותנה הפך לפחות רווחי בשל האמרת מחירי המים, וכל הציוד המיוחד הזה, נזנח בחצרות המשקים.