לפני שנים רבות, כשלמדתי בבית ספר תיכון, היתה לי חוויה נדירה. לא רבים זוכים לחוויה חינוכית מעין זו, אבל אנחנו זכינו.

בית הספר בעמק שבו מדובר, היה בית ספר נפלא. לאורך שש שנות לימודיי בו, אהבתי אותו מאוד. באתי אליו בדרך כלל בשמחה. החברים לכיתה היו נחמדים (עם הנחמד ביותר אני חולקת את  חיי יותר מארבעים שנה). המורים ברובם היו טובים, הלימודים הפורמליים היו מעניינים, וכך גם כל הפעילות החברתית שמעבר: טיולים וסמינרים . גם התנאים הפיזיים היו מצוינים. החצר הנעימה שטבלה בירק ובפרחי בר. ארוחת העשר הצנועה והמזינה שהוגשה לנו כל יום במקלט הגדול שמתחת לכיתות , וריח נפלא של הרבה בצל מטוגן מהמטבח של הקיבוץ בו שכן בית הספר לאורך כל שעות היום.

כל כך אהבתי את בית הספר, שחזרתי אליו כמורה וכמחנכת, ועשיתי זאת לאורך כמעט 20 שנה. שמחתי כשאחת מבנותיי בחרה ללמוד בו, וגם היא נמנית על בוגריו. למרות שאני כבר הרבה שנים לא שם, אני עדיין אומרת "אצלנו" כאשר אני מדברת עליו.

אז  "אצלנו"  זכינו לחוויה מיוחדת במינה. כשהיינו בכיתה ט' התחוללה  מלחמת יום- כיפור. כשחזרנו מחופשת הקיץ שלאחריה, להתחיל את כיתה י,  אחת הכיתות בשכבה קיבלה מחנך חדש , מהסוג שיש רק בחלומות. מחנך נחמד, חתיך, מצחיק, מרכיב משקפיי מתכת דקים ומעוצבים, ראשו שופע תלתלים, נועל נעלים מפירמה אופנתית ולובש ג'ינס "שווה". בימים שלבש את הג'ינס  אמרו עליו שהוא דוקטורנט לפיסיקה ב"מכון וייצמן " (גם הוא אמר בחיוך מצטנע…), בימים שבא במדים, אותם ימים שלא היה ברחובות, בשביל הדוקטורט, אמרו עליו שהוא מג"ד מילואים ברמת הגולן (גם הוא אמר), והיה מוסיף שהוא "על מדים" כי "עוד רגע הוא בדרך לגדוד ברמת הגולן". הוא התגורר עם אשתו היפה והחביבה (שעבדה במזכירות בית הספר) באחד מקיבוצי הסביבה שלמדו בבית הספר, והסיע את התלמידים החביבים עליו משם בבוקר במכונית ה"סוברו" הצהובה והמדליקה שלו, במקום להשתרך באוטובוס הצהוב והאיטי. הוא נתן להם בהשאלה תקליטים של המוזיקה הכי שווה, וסיפק להם במהלך הנסיעות את התשובות לכל השאלות הסקרניות שהעסיקו את כולנו. את הפער בין היותו מג"ד מילואים למראהו הצעיר והנערי, הסביר בחללים הרבים שקטפה המלחמה, שהביאו לקידומו המהיר.  את הזדקקותו התמידית למשאף לנשימה, תירץ בפציעה קרבית במהלך המלחמה.

אבל האביזר המרשים ביותר שהיה לו, שהיה ייחודי בכל בית הספר, אם לא בעמק כולו ,למעט אולי גזברי הקיבוצים,  שנסעו ביום הקבועה למשרדי התנועה בתל אביב, היה "תיק ג'ימס בונד"  -מזוודת מסמכים נישאת אותה היה מניף ומניח ברוב טקס על השולחן בכיתה, פותח את שני אבזמי המתכת קולניים, ושולף ממנה את הספר הוורוד, שגם אליו תכף נגיע בסיפורנו.

בטח שאני זוכרת איך קראו לו, אבל בואו נגיד שראשי התיבות של שמו היו א.ד, וממש לא כמו גורדון, לא היה שום דמיון. כאמור, ימים רבים היה נעדר מהעבודה, אבל כשהיה, בלט בנוכחותו ולא בגלל הטורייה, יותר בגלל הצ'כי (סוג של רובה מיושן) שלקח בעורמה ממישהו מחברי הקיבוץ.  אנחנו כאמור "זכינו ללמוד אתו מתמטיקה", תלמידי מה שנקרא אז "רמה א'" מבני מכיתתו ברת המזל, ואנחנו, הכיתה המקבילה.

אם מישהו מקוראיי רוצה להסתכל עלי עכשיו במבט רציני בשל עובדה זו ששיתפתי על עברי, אני בטוחה שישחרר אותו עד מהרה, אחרי שישמע על הספר הוורוד, תכולתו ותוצאות השימוש בו . בספר הוורוד, ששכן לצד המשאף בתוך התיק השחור, היו רשומים תרגילים, הרבה תרגילים, ארוכים ארוכים.  א.ד היה כותב אותם בתחילת השיעור בגיר לבן על הלוח השחור. אנחנו, התלמידים הממושמעים, היינו מעתיקים אותם למחברותינו, ומנסים כל השיעור לפתור אותם. מעבירים אגפים בלי הכרה ובלי הכרות מצד לצד, מימין לשמאל, ומשמאל לימין, בלי שום חוקים ,מגבלה או הבנה. הוא לא התערב במלאכתנו, ואנחנו לא התערבנו במה שעשה מול תיקו הפתוח. לקראת סוף השיעור היינו מתכנסים  מרוכזים מולו. אז הוא היה פותח את דף התשובות בסוף הספר, כל אחד מאיתנו היה מקריא מה התוצאה שיצאה לו, ולברי המזל בינינו , היתה התאמה בין השניים.

יום אחד, הוא הרחיק לכת גם בעמודי הספר, ונתן לנו הרבה תרגילים שאת חלקם צריך היה לסיים בבית. למחרת, כשהתכנסנו לשיעור וניהלנו בינינו שיחה, שניים מילדי הכיתה, שאבותיהם מסתבר ידעו מתמטיקה, וגם עזרו להם להכין ש"ב, אמרו  שיש לתרגיל שתי תשובות. ברור שכולנו גיחכנו על הרעיון המופרך הזה, כאילו קבעו שהשמש והירח יכולים לזרוח בו זמנית. נו באמת, זה נשמע לכם הגיוני, שיש תרגיל אחד עם שתי תשובות? א.ד  התמודד עם הסערה שהתעוררה בקלות יתרה. השיעור הסתיים עוד יותר מוקדם באותו יום, כי הוא מיהר להגיע לרמת הגולן, לגדוד…תודו שזו דרך מקורית ביותר להתמודד עם משוואה ריבועית.

לאחר שליש בלבד, היו בבית הספר כאלו שחשדו שמשהו בסיפור יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי, ונפתחה חקירה חשאית. במהלך תהליך הבירור והחקירה, מנהל בית הספר, שלא כל כך אהבנו, והיה בעצמו מורה למתמטיקה, בא ללמד אותנו. הוא רצה לראות מה אנחנו יודעים. ובאמת, אנחנו התרשמנו שהמנהל לא מבין כלום. כשהתבוננו  במהלך השיעור אחורה אל מורנו האהוב שנשען על קיר הכיתה , כדי להבין מה קורה, הוא היסה אותנו בחיוך ממזרי וממתיק סוד. כשהמנהל יצא , וכולנו סערנו ורגשנו, הוא ניגש באלגנטיות אל הלוח המלא בנוסחאות, שכפי הנראה היו נכונות, אבל בהחלט נראו לנו לא הגיוניות, ורשם בגיר עליהן ועל הלוח כולו, באותיות של קידוש לבנה –בבל"ת.

מספר ימים אחר-כך כונסה אסיפת מורים מיוחדת לאחר יום הלימודים, ובמהלכה הגיעה המשטרה ועצרה אותו על מרמה והתחזות. לקח לנו לא מעט זמן להבין שהוא לא ישוב, ושהמחליפים האפרוריים שנמצאו לו, הם באמת מורים. בית- הספר השקיע בנו, כינסו את כל השכבה עם חוקר המשטרה, כדי שיסביר לנו את הצד החוקי . כינסו פעם נוספת והביאו פסיכולוג שיסביר לנו מה עברנו מבחינה רגשית. חלק מאתנו שאל במהלך אותן פגישות ברצינות תהומית:  "אז למה בעצם לא יוכל א.ד לחזור ללמד עד המשפט?".

לצערי, פגשתי מאז  במהלך חיי כמה מתחזים ורמאים, אבל א.ד היה הראשון, ואם אודה על האמת, המרשים מכולם.

במהלך השנים, כשסיפרתי את הסיפור לתלמידי, או לילדיי, תמיד שבה ועלתה השאלה: "אבל למה שמישהו ירצה להתחזות למורה?".

הנה הסברתי לכם, די בקלות ואפילו בהומור  על הפיחות הזוחל במעמד המורה בישראל.

_______________________________________________________________________________________

הפוסט הועלה במקורו ב 14.11.2017 במספר שינויים ב"סלונה"

לימים אחת מהקוראות שלי, שנחשפה לסיפור, ומפליאה במציאת וחיפוש גיבורים נעלמים, התעקשה למצוא אותו. אני הייתי ספקנית, אבל היא הצליחה ומצאה פרופיל "פייסבוק" שלו באחת הארצות שמעבר לים תחת אותו שם ממש א.ד אבל באנגלית. אז אם מישהו רוצה להזמין אותו לכנס מחזורים, או חילופין להגיש תביעה, כל הפרטים שמורים במערכת…

התמונות:

התמונה המובילה: לוח עם נוסחאות מתוך "מיתוג בתי ספר וגנים-לוח גיר שחור"

תמונת "הכיתה" על יד הכיתה. תמונת תיק המנהלים מתוך דף פרסומי ברשת.