הסיפור הפעם חוצה תרבויות ואפילו יבשות, אבל יש בו חוט מקשר אחד (האמת די הרבה חוטים, כפי שנראה בהמשך) המחבר ושוזר בתך עדין של מסרגה אחת את כל האפיזודות, לכדי לשמיכה אחת נעימה ורכה.
אני עוד גדלתי בדור שטוב וראוי היה בו, שאשה תדע קצת לתפור וקצת לסרוג, כדי שתוכל לפחות לתפור סדיניות למיטת התינוק, להטליא טלאי קטן במכנסיים, ולסרוג סוודר , אפודה ואפילו גרביים לתינוק.
בנושא התפירה ללא ספק הגדלתי לאורך השנים, אבל תמיד אהבתי , בעיקר בתקופת החורף, להחזיק מסרגה אחת, או זוג מסרגות עם גליל צמר רך וצבעוני. לפעמים גם יצאו תוצרים יפים, אבל בעיקר מצאתי בעצם הסריגה פעילות מהנה, מעט ממכרת ומרגיעה מאוד. לכן, לא פלא שכאשר אני לא מוצאת את נפשי, נפשי מחפשת איזו מסרגה וחוט לרפואה.
ממש בתחילת המלחמה, לפני כשנתיים, כשהתאוששנו מעט מההלם הראשוני, התחלנו אישי ואני, לצאת אחת לשבוע לטיולים קצרים באוטו, בסביבה הקרובה. אולי כדי לראות שעוד יש עולם וחיים, ואולי כי עוד נשארתי עם הטראומה של תקופת הקורונה, ממהרת לספוג קצת חוץ, עם הפחד שעוד רגע גם יסגרו אותנו בפנים.
כך או אחרת, הרחקנו מאוד, והדרך משכה אותנו כאילו מעצמה לכוון דלית- אל -כרמל. ה"וויז" לא ממש עבד, או בעיקר סימן לנו שאנחנו נמצאים בבירות או דמשק, ופתאום אמרתי לזאב (אישי היקר) שכל הזמן קופצת לי ב"פייסבוק" פרסומת לחנות צמר, בה גם הצמר נמכר במחיר מאוד זול, וגם נראה מאוד צבעוני רך ומזמין. (אני נמנעת בכוונה מלהזכיר איך נראה ה"פייסבוק" באותה תקופה).
בדרך לא דרך הצלחנו להגיע בסופו של דבר לחנות, ועבורי זו היתה כמו כניסה קטנה לגן עדן. נגעתי נרגשת בגלילי הצמר המסודרים לפי גוונים וסוגים, ולא ידעתי במה לבחור. לא רק שלא ידעתי, בעצם גם לא הייתי צריכה שום דבר, אבל עצם הנגיעה בהם העלתה על פרצופי בדל של חיוך.
טוב, אמרתי לעצמי, אבחר לי שלושה גלילים בגוונים שונים, זה בטח יאפשר לי לסרוג משהו בבית, אבל לא הצלחתי להחליט מה מכל היופי הזה הולך איתי, ומה יישאר בחנות. אחרי עוד כמה דקות של ליטוף הסברתי לעצמי שבעצם גליל אחד עולה רק עשרה שקלים (מחיר נפלא), כך שגם אם אקח את המספר הדמיוני של עשרים גלילים, הקנייה תסתכם במאתיים שקל, ואני כנראה עוד יכולה להרשות את זה לעצמי, למרות הימים הקשים . מי שראה ילד לקקן בחנות ממתקים מבין איך נראיתי באותם רגעי אושר. יצאתי מהחנות הקסומה עם שתי שקיות גדולות ודחוסות בצמר, ועכשיו מה?
נזכרתי במיומנות עתיקה של סריגה במסרגה אחת, הנקראת "ריבועי סבתא", שם שעד היום מצליח להצחיק את נכדתי הבכורה, שאומרת בחיוך רחב: "סבתא סורגת ריבועי סבתא", וסבתא אכן סרגה וסרגה וסרגה…
ישבתי שעות מול הטלוויזיה, שאז כמו היום (רק שהיום אני כבר לא צופה בה) העבירה שעות של שידורים שבהם לא חידשה דבר, רק נתנה את התחושה שהנה משהו מתרחש .
אני זוכרת את רגעי המתח של שחרור הנשים והילדים בעסקה הראשונה, ואני עם המסרגה ביד, שלל גלילי צמר מונחים לפניי על השולחן, ואני מנסה לייצר שילובים מנצחים (עד הניצחון המוחלט) בין הצבעים. בסופו של דבר (זמן היה) התלכדו הריבועים לשמיכת סלון מפנקת וססגונית ,שהנכדות עד היום מאוד אוהבות. במה שנשאר (איך לא יישאר?) ,גם סרגתי לכל אחת מהנכדות שמיכת ריבועים לבובות, ועוד נשאר מספיק צמר (איך לא יישאר?) בארון הגבוה ההוא של הדברים שמחכים להזדמנות….
בתוך כל המלחמה הגדולה הזו, יש כמה "מלחמות קטנות", וככה מצאנו את עצמנו תקועים באי היווני המקסים –מיקונוס למשך שבועיים ,שבוע יותר מהמתוכנן מראש, כאשר כאן בארץ התרחשה המלחמה מול אירן.
למרות שמאוד ניסינו להנות מיופיו של האי ומהחופשה שכל-כך נזקקנו לה , ההגדרה "כלוב של זהב" או "ארי בסוגר" יותר אפיינה אותנו. נו, אז במצב כזה של מתח ולחץ, כדאי לעשות משהו עם הידיים. בימים "רגילים" (ששום דבר בהם לא רגיל), אני נכנסת לסטודיו ותופרת משהו, או אתם יודעים, תופסת מסרגה, אבל אין לי כאן, לו אך היתה לי מסרגה! אז מה עושים? מחפשים.
חיפוש ברשת העלה עד מהרה את העובדה המצערת שאין בכל האי אף חנות יצירה, סריגה או תחביב. ה"בינה המלאכותית" קבעה פסקנית שהדרך היחידה להשיג מסרגה במיקונוס, היא להזמין אותה בדואר ולחכות למשלוח, או לשוט כשלוש שעות במעבורת לאתונה, ולרכוש אותה שם.
היו רגעים בהם חשבתי שאולי אגלף לי מסרגה אחת מאיזה כפיס עץ או חוט ברזל, אחרי שנואשתי מלמצוא מסרגה מוטלת לפני על החול בחוף היום או על הרצפה במסעדות אותם פקדנו. גם בנושא טווית הצמר היו לי אי אלו רעיונות שלא מומשו, למרות שזמן (בשפע) היה לי.
בערב האחרון שלנו באי, רגע לפני שיצאנו למסע הארוך והמאתגר בחזרה הביתה, נכנסנו שוב ל"חורה", החלק התיירותי והעתיק של האי. באחת מהחנויות עם מיטב אופנת האי לתיירים, תפס את עיני הפעם משהו שלא ראיתי קודם. בחנות עמדו מספר בובות תצוגה ,וכולן עטו "שאלים" (רדידים בשפה יפה) יפיפיים, סרוגים במסגרה אחת. כשהסטתי את המבט אל המוכרת שישבה בשקט ובשלוה בפינת החנות, ראיתיה סורגת במסרגה אחת, שמעתם נכון במסרגה אחת, עוד רדיד יפה שכזה.
אני חושבת שהרגע הזה ושעת בין הערביים ההיא, עוד ילוו אותי שנים רבות. פתחתי איתה בשיחה, כשעיקרה היה דבר אחד, סריגתה, והמסרגה האחת. סיפרתי לה על ה"גלות הזמנית" שנכפתה עלינו, וקיבלתי ממנה אישור להיותו של האי נטול מסרגות וצמר. את המסרגות והצמר שלה היא קונה כשהיא מזדמנת לאתונה, או מזמינה ברשת. אמרתי לה שאלמלא היה זה הערב האחרון, לפני הדרך, שלא ידעתי מה תביא לנו, הייתי משלמת לה בשמחה ובתודה כל סכום שרק היתה נוקבת בו, עבור המסרגה.
המסע הביתה סיפק לי מספיק שעות מחשבה כדי להגיע לתובנה הדרמטית, אותי יותר לא תתפסו מסתובבת בעולם בלי מסרגה, אחת.
אבל בואו, נהיה ריאליים, מלאי גלילי הצמר שלי מדלית- אל -כרמל ל"ריבועי סבתא" , עם כל הכבוד, הוא לא בדיוק הכבודה שמתאים להסתובב איתה בעולם. היות שהדרך התארכה, ואיתה גם זמן המחשבות, חלפה במוחי עוד מחשבה גאונית- "קרושה", אותה מיומנות של סריגה עם מסרגה אחת דקיקה וגליל חוט כותנה דק. נזכרתי שלפני כארבעים שנה, חטאתי בנסיעה ארוכה בסריגת וילון קטנטן כזה עם מלאכים מרחפים.
אתם מכירים אותי. יום אחרי שחזרנו בסופו של דבר לארץ, נכנסתי לחנות והצטיידתי במה שנדרש. קניתי לי מסרגה מתאימה וגם חוט ל"קרושה". ראיתי באתרים החביבים עלי בטלפון הנייד שלל דוגמאות. איזה יופי, אמרתי לעצמי, אפילו לא צריך להיסחב עם דף דוגמא ממורט. זה רק אני, החוט והמסרגה.
ראיתי, שעם כל ההתלהבות והחדווה, אני לא בדיוק מצליחה לפענח את הנחיות הסריגה. בצר לי, פניתי אל האחת והיחידה שיודעת לתת תשובות למצבים קשים באמת, קבוצת ה"ווטסאפ" של נשות המושב. מיד נמצאו מספר נשים יקרות שהתנדבו להנחות אותי. עצם הידיעה כבר הקלה עליי, ולצערי טרם מימשתי אותה. גם כי צצו דברים דחופים אחרים לסדר היום, גם כי רווח לי, וגם כי לא נראה לי שמחשבה על יציאה מגבולות הארץ בתקופה הקרובה, תצוץ לי אפילו בחלום.
היות שכידוע, המלחמה טרם הסתיימה, כל- כך הצטמצם במחשבתי מרחב הבילוי שלי, שגם ביום ההולדת שלי, שהיתה לא מזמן, היעד הכי רחוק שעלה במחשבתנו לחגיגה קטנה, הוא דליית-אל-כרמל. אגב נסיעה ממסעדה שאכלנו בה ארוחת בוקר לחנות נוספת שרצינו לבקר בה, אני אומרת לאישי: "בא לי להיכנס לחנות הצמר המופלאה ההיא", זאת מתחילת הסיפור ומתחילת המלחמה.
יצא שנכנסתי לחנות לבד, וגם שהיתי בה לבד, למרות שביליתי בה לא מעט זמן. פגשתי בחנות את המוכרת הנעימה, אישה דרוזית צעירה ויפה, בלבושה המסורתי עם צעיף לבן על ראשה.
נכנסתי נרגשת (בכל זאת "ילדת יום הולדת"), הזיכרונות מהביקור הקודם בחנות עלו והציפו. הברכות ,השיחות וצפצופי ה"ווטסאפ" שלא חדלו להיכנס למכשיר הטלפון שלי, והשפע והיופי אותו הציעה החנות, גרמו לי להיות נרגשת מאוד, אפילו נסערת. העלמה הכילה הכל וגם אותי, חיכתה בסבלנות, חייכה בחביבות, האזינה לזיכרונות שלי מאז והציעה לי חומרי יצירה מיוחדים בהתאם לדברים שביקשתי.
הייתי מאוד סקרנית ופרגנתי לעצמי (ילדת יום הולדת)לקנייה, ולבחירת חומרים חדשים שירחיבו לי את טווח היצירה, ואז הגענו קרובות וקשובות אחת לשנייה ולתחום העניין המשותף לנו, למעמד התשלום בקופה. אני רואה על הסטנד שלצידה את שלושת ה"מסרגה אחת" האלו (שהופיעו בתמונה הראשונה, או במערכה הראשונה אם תרצו) . "מה זה?" שאלתי, נזכרת בכמיהתי, ולו לבדל מסרגה, בתקופת "גלות מיקונוס". "זה מחזיק מפתחות" היא השיבה לי: " שלוש מסרגות קטנות, בשלושה גדלים". מיד הורדתי את הפריט, והוספתי לערימת המוצרים שליקטתי. כדבר סורגת אל סורגת, אני אומרת לה: "אבל הן ממש קטנות, קשה לסרוג בהן" והיא משיבה לי: "נכון, אבל יש נשים שחייבות שתהיה איתן מסרגה כאשר הן מטיילות בעולם, כך גם בעלת החנות". "כל- כך נכון", אמרתי לה, ואז בדקתי שהיא עדיין פנויה וסבלנית, והיא זכתה לשמוע ממני את הסיפור שסיפרתי לכן בשורות למעלה. "ואשר לבעלת החנות", הוספתי אגב הסייפא של המשפט, ודברים אחרים שעלו במהלך הקנייה שלי: "נשמע לי שהיא אישה מאוד חכמה ומיוחדת". "נכון" היא ענתה בחיוך צנוע: "היא גם האמא שלי" , ועוד הוסיפה ואמרה : "מחזיק המפתחות/המסרגות הוא מתנה מאיתנו לך, ליום ההולדת". נו, אז אתם רק יכולים לדמיין איך הגעתי אל האוטו, עמוסה בשתי שקיות מלאות כל טוב וחיוך רחב רחב.
אז למרות שזו לא כתבה ממומנת, והנתינה בה היתה ונשארה מכל הלב, ועברה מלב אל לב, אני מזמינה אתכם, אם תזדמנו לדלית-אל-כרמל, או אפילו כדאי לכן לנסוע במיוחד לשם כך, אם אתן מאוהבות הז'אנר, לחנות המקסימה הזו. לי היא גם נתנה נחמה בראשית המלחמה, גם נתנה שמחה, השראה ומתנה והתרגשות ביום ההולדת, וגם כי יש בה מוצרים נהדרים במחירים טובים.
הפרטים והקישור ל: חנות הצמר בדלית-אל-כרמל
בתודה נוספת למתנדבות היקרות ב"נשות נהלל", אין כמו קהילה עוטפת ותומכת.
אני לרגע לא שוכחת שכאשר אני חוויתי את "גלות מיקונוס" עם כל הקשיים שעלו בה, עדיין כאן נפלו טילים, אנשים שלמו בחייהם, רכוש נפגע, והחטופים טרם שבו. מי ייתן שישובו הביתה עוד היום, עם כל השאר כבר נסתדר
3 תגובות
היי. החזרת אותי עשרות שנים במנהרת הזמן לימי המסרגה האחת. סרגתי פעם צעיף בדיוק בגווני הריבוע הסגולים ורודים. כל הכבוד שהצלחת לסרוג שמיכות שלמות. ידי כבר נרדמות בסריגה ולצערי התוצרים לא מוערכים ע"י בני משפחתי. יש סיכוי שיש לי עדין מסרגות לתרומה. מתפעלת מיצירתיות השמיכות שלך. שנה טובה ותשתחזור כבר בשלווה למחוזותנו.
וואי איזה זכרונות מסריגה במסרגה אחת. עשית לי חשק שבטח עוד מעט יעבור לי 🙂
תודה עיוני על מילותייך שתמיד מצליחות לפרוט על מיתרי הלב
מירב באמת סיפור אופטימי ומשמח…לכאורע חוט וצמר מה זה בסך הכל…אבל מגלגל הרבה חוכמת חיים מלאה באוטנטיות ואופטימיות…