בימים המורכבים הללו, כשהלב נע ומחסיר פעימות, בין לבין הפעימות בהן משתחררות החטופות שנותרו בחיים מן השבי בעזה, ובין סיפוריהן הקשים שעולים ונחשפים טפח אחר טפח, רגע לפני שיתחילו לשוב גם הגברים המבוגרים, ואחריהם החללים שיקרעו עוד קרע בנשמתנו, בחרתי לכתוב על השבה "שלי", נעמה.
לא, אינני מכירה את נעמה לוי באופן אישי , וכולי תקווה שהיא ובני משפחתה הקרובה והנפלאה לא כועסים או זועמים שלרגע ארוך ומתמשך, של קרוב ל-500 ימים, ייחסתי אותה לעצמי. לרגעים אני רואה בה את עצמי, ולרגעים רואה בה את אחת מבנותיי.
אני גם לא יודעת איך זה עבד אצל כל אחד מכם, אבל אצלי, ואצל אחרים סביבי שחלקו זאת איתי, אי היכולת להכיל את גודלו ומורכבותו של האירוע הזוועתי שהתחולל ב 7.10 על המספרים ומעשי הזוועה שהתחוללו בו, חטופים, נרצחים, חללים ונופלים, מופקרים, מפונים, גולים בארצם, שכולים ומתאבלים, ואינסוף גיבורים, גרם לנפש לנסות ולהתחבר לאחדים מכל המסה האינסופית ולסיפורם הנורא. הנפש לא יכלה, וכנראה לא תוכל להכיל את הכל, אז היא ניסתה להכיל מעטים, ודרכם לנסות להבין את הסיפור כולו.
נעמה לא בחרה בי, כמו שלא בחרה במציאות המסויטת אותה חוותה, או בפרסום הנורא הזה שנפל עליה. אני לחלוטין בחרתי בה. לאורך כל אותה שבת ארורה, האוזניים שמעו והעיניים ראו דרך מסך הטלוויזיה דברים שלא האמינו שאי פעם ייראו, וגם כשראו את התמונות ושמעו את הקולות, לא קלטו. כמו ילד קטן שמנסה לכסות את עיניו או לאטום את אוזניו מול דברים שנראים או נשמעים לו מפחידים, כך עשיתי אני מול סרטון החטיפה של נעמה שהוקרן שוב ושוב על המסך, סרטון ותמונה שאין שום סיבה שבעולם לחזור ולהדד אותם, עכשיו כשהיא כאן בחזרה. הם חרוטים עמוק בנשמה של כל מי שיש לו כזאת. עין אחת רואה ומזדעזעת מכל פרט שנחשף בפניה , והעין השנייה מנסה להפחית מעוצמת המראה, לתת לו הסברים כביכול הגיוניים, אם לא להכחיש אותו בכלל. אני חושבת שלקחו לי מספר שבועות, או אולי אפילו חודשים לראות אותו בשלמותו כשרץ על המסך. כאילו הנפש העבירה כל פעם עוד "פריים" קטן בסרטון, אומרת לעצמה: "את זה כבר ראיתי, נראה אם אני מסוגלת לעוד קצת".
מאז נעמה נשארה איתי כל הזמן, או ליתר דיוק, אני נשארתי איתה, ואני מקווה שמשהו מאותה אהבה ודאגה שלי , ומן הסתם של רבים אחרים ,כלפיה הגיעה אליה עד למחשכים בעזה. כאמור לעיתים ראיתי בה את עצמי, לעיתים ראיתי בה את אחת מבנותיי. הרבה שנים חלפו מאז אני עצמי הייתי חיילת, ולא מעט שנים חלפו מאז בנותיי היו חיילות בעצמן. גם את המוצב בנחל עוז הכרתי מבחוץ, עם פריסה של "על האש" ו"אוכל של בית" בחורשה הסמוכה, ושקית עם מדים נקיים ומגוהצים וכלי מיטה שהובאה מהבית והוחלפה בשקית של כביסה מלוכלכת ששבה הביתה, ואתם יודעים, לא רק נחל-עוז. בהרבה שערים של הרבה בסיסים, היינו כמו הורים רבים אחרים, מלווים במסירות את הילדים במהלך שרותם הצבאי, ומרגישים לרגע , שם, על-יד עמדת הש"ג, כאילו אין שום בעיה, ואם רק צריך אני "עולה על ב'" ואני "על זה". (ככה זה, חברה מגויסת) או אם תרצו-כולנו תומכי לחימה.
בניגוד אליי, אמא שלי שבאה מבית דתי לא שירתה בצבא, לכן יכולתי להגיד לה בסוג של התנשאות חיננית, כשעלו נושאים מסוימים הקשורים לשירות הצבאי לדיון: "מה את בכלל מבינה בצבא, את יודעת איך זה נראה מבפנים?" כשהבנות שלי בתורן, ניסו להפנות אליי את אותה אמירה ממש ,לא רק בגלל ניסיוני הצבאי העשיר והמוכח, אלא כי כמו בוגרי פנימיות יוקרתיות (או פחות), או מנזרים ומסדרים כאלו ואחרים, משהיית בהם, לא משנה כמה שנים חלפו מאז שהיית, החוויה חיה וצרובה בתוכך. נכון, כלי הנשק השתנו, גם אופנת מדי הנשים וצבעם, ואולי נוספו כמה ביטויים חדשים וראשי תיבות כמו: שק"ש, גבנ"צ ותחב"צ, אבל לשרת כחיילת שיושבת על משמרתה (או אולי תקועה בעמדה) , ללא נשק (כי היא בת) , ועושה משמרות (או אולי טוחנת משמרות) בכל שעות הימימה, כולל החשוכות והקפואות שבהן, בחדרים ייעודיים מול מכשירים כאלו או אחרים, במקומות שלא ברא השטן (או אולי בדיוק הוא זה שברא אותם) , תחת נוהלי בקרה, דיווח ושהות חמורים ומחמירים (גם מכמירי לב) יודעת על מה אני מדברת.
בצירוף נסיבות שלא זה המקום להרחיב עליו, לא רק ששרתתי כחיילת-אלחוטנית בתחנת הקשר, באחת מחטיבות השריון ברמת הגולן, לא הרבה שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אלא גם עשיתי השלמה חיילית לקורס קצינים במסגרת אותו חייל, שרבים ממפקדיו גברים, ורבות מלוחמותיו, נשים, וזכיתי כקצינה להימצא בצמתים מרתקים במהלך השירות, שבה ורואה את עבודתן המקצועית והמסורה של החיילות בכל זמן ומקום, ובכל תנאי, בלי תנאי (תרתי משמע).
כמה חודשים לאחר החטיפה, בעקבות התכתבות שהתפתחה בקבוצת ה"ווטסאפ" של חבריי (הגברים) לקורס, קבוצה שנוסדה לפני מספר שנים בעקבות חידוש הקשרים והקשר, כתבתי כמה מילים, שוב כמבטאת, צועקת את הקול הנשי, אלו לא היו מילים, זאת היתה זעקה מהלב. אני מביאה כאן את הדברים הקשים שכתבתי אז שם על נעמה ותמונת החטיפה שלה:
" עוד מילה אישית, נשית ברשותכם. כבר ב 7.10 כשהחלה להתבהר עוצמת הסיוט, הדבר החזק ביותר שעלה במחשבות שלי, היה המחשבה איפה אני עצמי ישבתי, בימים ובלילות, על משמרתי, ללא נשק ובאמון מלא שמישהו נמצא שם לשמור עליי. הרבה חמ"לים, חפ"קים, חדרי אלחוט, תחנות ממסר, וכקציני קשר, כל אחד מאיתנו רק יכול להוסיף איפה והיכן ראה בנות משרתות, באמון מלא. לא דיברתי על מסיבות טבע, אם כי גם לחגוג את החיים זו בעיני זכות גדולה. אנשים ובמקרה הזה נשים שנתנו את שלהן באמונה מלאה ובאמון מלא. התמונה האיומה שרצה באותו יום גם על מסכי הטלוויזיה, של אותה בחורה מדממת ממכנסי השינה שלה בתוך אחד הג' יפים בעזה, כבולה בידיה ואיש חמאס נוהג בה, מדממת בנשמתי כל רגע מאז ולא נותנת לי מנוח. שיחשבו לרגע אחד על הבנות שלהם. אבל כנראה או שאין להם בנות, או שאין להן בנות בצבא, או שאין להם לב."

נעמה יקרה, ליוויתי אותך, את תמונותיך, את משפחתך לאורך כל התקופה, מרחוק, אבל מאוד מקרוב, באמת ובתמים חשבתי עליך כל רגע ורגע. לא שלא חשבתי על החטופים והחטופות האחרים, אבל עליך עוד קצת.
עכשיו, אחרי שיצאתן סוף סוף מעזה, את וחברותיך התצפיתניות האחרות, ואני מקווה שגם אגם ברגר תצטרף אליכן היום, וראיתי אותך על מסך הטלוויזיה שוב ושוב ושוב מחובקת בידיהן האוהבות של הוריך, ובני משפחתך, לא לפני שגם בעזה עצמה, במעמד היציאה שאמור היה להיות טקס משפיל או מביש בכוונת יוזמיו ומתכנניו ,עמדתן ארבעתכן יפות זקופות וגאות כל כך למרות הכל, כמו זוכות במדליית הזהב באליפות הגבורה העולמית למרחקים ארוכים מאוד, נותנות בהתנהגותכן דוגמה שקטה ועוצמתית של איך הם באו לקלל ואתן יצאתן מברכות, ואנחנו מתברכים בכן. מי ייתן והתמונה העוצמתית הזו, תמחוק יום אחד בנפש של כולנו את התמונה הנוראה ההיא מים החטיפה וההפקרה.

אני מברכת אותך/אתכן שתשובו לחיים הפרטיים והאלמוניים שלכן, לא ארצה לראות תמונות שלך, לא אשאל לשלומך אם לא תרצי לשתף. אני מקבלת אותך חזרה באהבה, ומקווה שהשיבה שלך/שלכן, תאפשר את הריפוי והשיקום לא רק שלכן, אלא של כולנו כעם , כמדינה וכחברה.
את/אתן כבר כאן. והלב ממשיך וצורח ללא הרף : "את כולם עכשיו!" אני מקווה שעד מהרה נזכה לראות את כולם כאן , הלוואי שתתרחש לה איזו קפיצת דרך, ויהיה זה פשוט כבר מחר!
(במאמר מוסגר אומר שיש חטוף נוסף, אף הוא חייל, שאני מקווה שאכתוב בקרוב מאוד פוסט לכבודו, בתפילה שזה יהיה ביום שחרורו. גם לו יש בליבי מקום מיוחד)
2 Responses
יפה כתבת, גם על השינויים בשירות בנות בצה"ל מאז ועד היום, על עולם המושגים שהשתנה, וגם על האמון שנתנו כולנו אז בכך שיש מי ששומר עלינו, יתריע ויפעל כדי למנוע את שקרה ב- 7.10.2023. אגב בחיל ההקשר (חיל התִקשוב בשמו העכשווי), חיילות רבות בקו הראשון כמו כל הגברים סביבן. מקצועיות, רציניות ומרשימות. לנו הזקנים נותר כעת להתפלל שהסכם החלפת החטופים יושלם, שנדע לאחות את הקרע בעם, שיהיה עתיד טוב יותר לילדנו ונכדינו, ונאמר אמן!
עידו יקר! אמן על כל מילה. בדיעבד, אני יודעת שהשירות שלי היה באמת יוצא דופן בזמנו (והגעתי אליו ממש לא מבחירה, אלא מצירוף נסיבות) והיינו פורצות דרך בשירות הנשי. כיום דור הבנות עושה דברים שהדמיון והרבה גברים-מפקדים-שוביניסטים בדרך לא דמיינו שייתכן. בטח שלא העריכו את איכות וטיב הביצועים שלהן. כמה מסירות, כמה גבורה, וכמה כאב מול הנהגה שלא שמרה…