השולה הוא נזיד אורז פשוט, המורכב מבצל מטוגן, בשר חזה עוף חתוך לקוביות קטנות (שבשנות הצמחונות שלי המרתי בפטריות, או ויתרתי בכלל) רסק עגבניות, קצת פטרוזיליה והרבה כוסברה, שאוכלים עם הרבה לימון, ואם אפשר, עוד קצת.
בשבילי, השולה היה מאכל תאווה. אבל ביסודו, היה האוכל הקל להכנה והלא מושקע, כזה ששמים מהר על האש ביום כביסה, כדי שיהיה משהו לתת לילדים לאכול. למרות פשטותו כמו בכל מאכל בוכרי, תיזמון הפעולות ושלבי ההכנה הם קריטיים. אז אחרי שרותח ושמים את האורז, מחכים עשר דקות של רתיחה, ואז מוסיפים גם את הכוסברה הנוספת ומיץ הלימון, לעוד עשר דקות, ואז מחכים שהיא תהייה מוכנה. ואז יש את הרגע הזה, שנמשך כמו נצח, שהיא עוד רגע כבר מוכנה, הריח המופלא כבר מתפשט בכל הבית, וגם בחוץ, ובאמת אי -אפשר להתאפק, והנה, זה עוד רגע מוכן, אבל עוד לא, עוד קצת… לכן, הרבה פעמים חווית אכילת השולה לוותה אצלי גם בכוויה על הלשון, כי באמת אי -אפשר לחכות שזה יתקרר.
אז מניחים על צלחת, עושים הרבה "פופים"…סוחטים עוד מיץ לימון, ומתמוגגים.
הייתי מוכנה לאכול שולה כל יום, כל היום, ונהגתי לבקש. לא רק כילדה, אלא גם כ"גדולה" כאשר הייתי באה הביתה. אמא כאילו היתה מתביישת להכין לי "סתם אוכל של יום כביסה".
לא רק אני נמנית על חובבי השולה, גני, חברת ילדות אהובה שלי, היתה מריחה את השולה כבר מהרחוב בדרכנו הביתה מבית הספר היסודי. היא היתה נכנסת איתי הביתה , ומקווה שאמא שלי תזמין גם אותה לשולחן. לא שיש לגני בעיה בלהצחיק, היא הגדולה בעולם, עם הרבה קבלות! אבל אני חושבת שאת החיקויים הכי מוצלחים והכי כובשים המציאה בהמתנה להזמנה של אמא שלי אל שולחן השולה. כשהסתמסנו השבוע, לקראת פרסום הפוסט בבלוג, גני שמתגוררת באנגליה, אמרה לי שבשביל שולה, או כפי שהיא מכנה אותה: "האדום האדום הזה", היא מוכנה לעלות בו ברגע על המטוס ולנחות כאן אפילו באמצע הלילה. מספר פעמים במהלך חיינו, יצא שהכנתי שולה במיוחד לגני, נראה לי שאם היא באמת תבוא, כדאי לי להיכנס מהר למטבח.
אחד הדברים שלקחתי איתי מבית הורי, הוא האוכל הבוכרי, לא כל יום, אל תיבהלו, וגם לא הכל. באוכל הזה יש סקאלה ברורה ומדויקת, יש דברים שאמא ידעה להכין, יש דברים מורכבים יותר שרק אחותה הבכורה, הדודה מירושלים הכינה , ויש דברים שאני מכינה באהבה, מתוך המתכונים שקיבלתי מאמא. כשאני מדברת על אוכל בוכרי אני מוצאת את עצמי אומרת בלי להתבלבל : "אצלנו", "שלנו", "האוכל שלנו, של העדה", כאילו שבזה הרגע אני עצמי יצאתי מבוכרה, ולא נולדתי וגדלתי בנהלל.
היתה פעם כשעוד היינו צעירים ויפים, שהאמריקאי שלי (כן, יש מוצא כזה…) בא איתי לבית ההורים, והוציא גבינה צהובה מגוררת מן המקרר כדי לפזר על השולה החמה. אם הזוגיות שלנו עמדה בארוע ההוא, כנראה שהיא באמת יציבה. הוא אמר שזה דווקא נראה לו שילוב טעים, ואני דיברתי עם עצמי בלב על האמריקאים חסרי התרבות והעידון הקולינארי, ובקול רם שאגתי: "מה אתה חושב שזה, פיצה? –שולה לא אוכלים ככה!"
הילדים שלי, קיבלו שולה, מתי שביקשו. אצלי זה לא "אוכל של יום כביסה", אלא מאכל אמיתי, והרבה שנים להרבה מהילדים, זהו מאכל הבקשות והתאווה, זה שעושה טעם וריח של בית. למרות שהם דור רביעי בנהלל, הם מתנהגים כמו בוכריים אמיתיים, כי ככה זה אצלנו בעדה. הם אוכלים את השולה כהלכתה. בתזמון המדויק, על השנייה, טרי על הרגע, כשהאורז עוד לא ספח את כל הנוזלים, מהדרים ומפזרים עוד קצת כוסברה קצוצה מלמעלה, ואם במקרה נשארת מעט שולה, אז שתישאר…לא יאכלו שולה שספחה יותר מידי נוזלים.
השבוע, אחד מהם היה בבית בחופשה, כשנגמרו כבר כל הבקשות הבנליות לאוכל , באה הבקשה "שולה", עם חיוך כובש. אז לא רק שעצרתי הכל ונעמדתי להכין, אלא כדרכי מאז שהתחלתי לכתוב בלוג, גם צילמתי, ורקחתי סיפור.
כשאחת מבנותיי, זהובת שער ובהירת עיניים, פגשה באחד הקורסים בצבא מישהי עם תג שם הנושא שם בוכרי אמיתי-בביוף, בדיוק כמו שם נעוריה של אימי , ואמרה לה בחביבות :"גם אני בוכרית", זכתה לקבל מבט מלמעלה למטה, שאמר: "את?" למזלה היא ידעה לשלוף ולבטא נכונה מספר שמות מאכלים, כולל השולה, ולעבור את אימות הזהות.
לפני מספר שנים, כשאמא כבר החלה לאבד את היכולת להפליא בהתקנת תבשילי העדה, חששתי שהנה הולך ונעלם כל הידע הזה. מה יהיה עלינו ? ואז הסתבר לי שקרובת משפחה כתבה ספר בישול בוכרי. יצרתי איתה קשר והזמנתי מיד ארבעה עותקים, לי ולאחיותיי. כאשר הגיע הספר בדואר, לקחתי וקראתי את כולו מתחילתו ועד סופו, בולעת הכל בעיניים, עד שהבנתי שזה שקראתי, לא ישביע אותי, וצריך לקום לבשל… למרות שהספר תאווה לחייך ולעיניים, וגם בישלתי ממנו מספר מתכונים, לא מופיע בו המתכון של שולה אהובתי, כנראה שגם לטעם המחברת, זהו אוכל "פושטי", אוכל של יום כביסה…
אז מי שרוצה את המתכון שלי, או לשתף במתכון שלו, או סתם לקבל אצלי צלחת שולה, או לפגוש את גני, כי היא הבטיחה שהיא באה…יותר ממוזמן!
הפוסט פורסם לראשונה בשינויים קלים ב"סלונה" 19.12.2017