כמעט כמו במערכון האייקוני של ה"גשש החיוור ,שאומר בצניעות רבה: "נראה, את זה יחליטו בעירייה" ,אני יודעת להגיד שאני לא יודעת מה יחליטו בדיון של היום, אתמול או מחר בממשלה לגבי מערכת החינוך, ואם יחליטו בטח ההחלטה ממילא עוד תשוב ותשתנה אי אלו פעמים. אבל בינתיים, אני כן יכולה לספר מה קורה אצלנו בעמק- יזרעאל, וליתר דיוק, במקום בו אני חיה, מושב נהלל.
יום אחד, התקשר אלי בחור נחמד, יונתן שפריר, שהוא בן הכפר, צעיר ממני בשנים רבות, שלמען האמת לא שוחחנו לפני כן מעולם. יונתן מסתבר מרכז את המיח"ם בכפר. גם אם ראשי התיבות מזכירים לכם כוס תה או קפה חם או מתקרר בחדר-מורים, לא בזה מדובר, אלא בפרויקט שמנסה לייצר לנוער הבטל מבית- הספר בעל-כורחו ושלא בטובתו פתרון במסגרת היישוב. אני לא יודעת להגיד יותר מידי על הפרויקט, אני כן יודעת שהוא פנה אלי וביקש ממני לסייע לנערים להתכונן לבחינות הבגרות (לא מזמן בהיסטוריה) והפעם במקרא.
זה לא סוד, אני כבר ארבעים שנה מורה, ולמרות שעזבתי את המערכת המסודרת ויצאתי ממנה לפני יותר מעשור שנים, מתפנית לדברים אחרים, מסתבר שההוראה לעולם לא יצאה ממני. אני אוהבת מאוד ללמד, וגם אוהבת מקרא. בדרך כלל אני עושה זאת בכל מיני מסגרות עם תלמידים פרטיים שלא מוצאים את עצמם במערכת הממוסדת, ובאים לקבל ממני עזרה והכוונה ,בתשלום.
אבל בואו נודה על האמת. מאז שהקורונה פרצה בסערה לחיינו ושינתה באחת הרבה מהדברים שהיו כל-כך ודאיים וברורים בחיינו, לא ראיתי זנבו או קצה זנבו של תלמיד. ברור שבימים כאלו אף בר -דעת לא ישלם על שעורים פרטיים בתנ"ך, היסטוריה או אזרחות. בשיחות ביני לבין עצמי, ועם בני משפחתי, הנחתי שהעיסוק הזה שהוא חלק משלל עיסוקי, כנראה ייאבד לצערי לעד.
אז כל- כך התרגשתי שעוד צריך אותי, אתם יודעים, כמעט כמו שכאשר הייתי קצינה במיל' וכמעט בדימוס, רגע לפני חתונתי, פרצה מלחמה (שלום הגליל) וזימנו אותי ב"צו 8" למילואים. וכמו שנאמר במערכון אחר של אותם גששים (ציטוט חופשי) "כשקוראים לנו, אנחנו תמיד מוכנים"
אז בשבועיים האחרונים באתי אל המחלבה שנמצאת במרכז הכפר. הרבה פעמים בחיי באתי אל "המחלבה". כילדה קטנה, הייתי באה עם אבא אל משאית החלב של נהלל, עליה נהג, מחכה שיעשה את כל ההכנות הנדרשות לקראת נסיעה משותפת ל"תנובה" בתל-יוסף.
אחר כך במשך שנים, הייתי באה על האופנים הקטנים או הגדולים שלי עם כד החלב הקטן, לקחת חלב מהמחלבה, אהרון, עובד המחלבה היה עוזר לי להעמיס אותו על הכידון של האופניים, שחלילה לא יישפך לי בדרך.
הרבה שנים כבר לא שוקלים במחלבה חלב, היא משמשת היום כמועדון הנוער של הכפר. כבר פעמיים ישבתי בשיעור שארך כמעט שעתיים, בדלתות וחלונות פתוחים, עטופה במעיל, כדי שלא יהיה לי קר, מול נערים ונערות מחוסנים, עם מסכות על הפנים, ששתו בצמא את מה שהעברתי להם.
לא הכנתי שום דבר מיוחד, לא פעלולים, לא קסמים, וגם לא מערכים או עזרים מתוחכמים, פשוט ישבתי איתם והקראתי להם את הסיפורים שבפרקים המרתקים (עקידת יצחק, ברכת יצחק ליעקב ועשו, יוסף ואחיו). עברתי איתם על הסיכומים המצוינים ששלח להם המורה המסור שלהם מבית הספר שמלמד אותם ב"זום".
למרות המסכות שעטו, והעובדה שלא ראיתי את פניהם ,ולא קראתי את שפתותיהם (מיומנות נרכשת של מורות ותיקות) ראיתי לפני חבורה של צעירים נבונים ומתעניינים, נערים צעירים שצמאים לדמות של מבוגר, שהוא לא ההורים, שיידבר איתם בגובה העיניים, יסתכל להם בעיניים, יזרוק מידי פעם הלצה, או דוגמא ואפילו שתיים, ויילמד אותם! כן-שמעתם נכון יילמד אותם!
אתם יודעים, אנסח זאת בלשון תנכ"ית: נערה הייתי, וגם זקנתי,אבל מזמן לא ראיתי נערים שכל-כך כל-כך רוצים, וממש מבקשים ללמוד ( ועוד תנ"ך), ולא מפסיקים להגיד תודה.
ביום ראשון היתה להם בחינת בגרות פנימית, הם הצליחו, אין לי ספק, כי הם רציניים ויודעים, אני רק הקצעתי את הפינות, ונתתי השלמות. אמרתי להם, וגם התכוונתי לזה (ואין כמו נערים לדעת מי דובר איתם אמת) שהם יכולים לפנות אלי בכל עת, וכאשר יקראו לי שוב, אבוא בשמחה. ברור שאני מודה על זה שכישוריי ההוראה שלי, שכבר חשבתי שלא יהיה בהם עוד צורך, התגלו כמאוד רלוונטיים. אבל אני גם שואלת ככה, בשקט בשקט, ביננו, מה אתם אומרים: אולי אפשר גם אחרת??
ועוד כמה מילים "קטנות". למי שאולי לא מכיר אותי ואת ההומור הדק שלי. אני יודעת שאני עדיין רלוונטית, אפילו מאוד. אני גם יודעת להעריך נכון את יכולותיי כמורה, ואתם יודעים מה, גם אם חלילה יצטרכו אותי במילואים בצבא, עוד יש לי מה לתת. אני יודעת שגם בתוך המערכת עצמה יש מורים רבים, שלו רק היו מאפשרים להם, היו מוצאים פתרונות חכמים ויצירתיים, בטח הרבה יותר טובים ממני, כי הם בחזית האמיתית של העשייה. לפעמים אני חושבת שהם פשוט לא מרימים את הראש מהזמזום האינסופי של הזום שנכפה עליהם , או שהם מבינים מצוין מה המערכת כן מצפה מהם, ולכן ממשיכים ועושים את הטוב ביותר, במציאות לא טובה.
אני גם רוצה להגיד שאני "בלוגרית" שיודעת ואוהבת לכתוב, ושמחה לעשות סיפור מכל דבר, במובן הטוב של המילה. אבל רבים בכפר, בקהילה ובחברה נתנו ונותנים מעצמם בהתנדבות כל הזמן כדי שיהיה כאן יותר טוב, וזו נחמתנו, וזו תקוותנו, והנוער כאמור, לא פרייאר בכלל (בשפה לא תנכ"ית). כי, ובזה באמת אסיים, אחד הדברים שאני עושה עם הנערים, זה להנגיש להם את שפת המקרא, שעבור רבים מהם, היא ממש שפה זרה.
תגובה אחת