יש כל מיני דרכים למנות את השנים, אחת מהן היא מיום הולדת ליום הולדת.
היום מלאו לי 66. חתיכת גיל 66, אז החלטתי לחלק לכמה חלקים , כדי להצליח להחזיק את כובד המשקל.
אפשר את החלוקה הזו, נגיד 16 פלוס 50 , שזה נכון מספרית, 66, ובכל זאת כמאמר השיר : "לא כל כך יפה, ולא בת 16" , שזה נכון עובדתית. (על היופי כבר נדבר בהזדמנות אחרת..).
נזכרתי היום שכאשר מלאו לנו שישים ( שזה היה רק לפני שש שנים, וזה כבר מתחיל להרגיש כמו שיעור קטן בחשבון) וחשבנו לתומנו שמכאן אנחנו מתחילים רק הכיף והנחת בחיים. בעיצומו של חופש משפחתי עם הילדים, והנכדה האחת שהיתה לנו אז, בפאפוס, קנינו לשנינו, או רק עטינו על עצמנו מתוך סטנד באחד מהדוכנים בשוק המיועדים לתיירים , חולצות טריקו עם הכיתוב המגניב 18+ 42 שנות ניסיון. גם זה נראה לנו אז נורא מצחיק.
כשהיינו (הכתיבה בלשון רבים היא לא מפאת חשיבותי, בשל גילי הרציני, או כובד משקלי, אלא כי זאב, אישי שיחיה, חוגג כחודש וחצי לפני, אז אנחנו חוגגים יחד בדרך-כלל) בני 64, כולם שלחו לנו את השיר של ה"חיפושיות", ועוד היה גם בזה משהו מגניב.
ביום הולדתי ה- 65 האופרה כבר היתה אחרת לגמרי. בכל זאת זה תאריך עגול, או חצי עגול, אבל כבר היינו בתוך המלחמה הרעה הזו, שלא ממש השאירה מקום לשמחה. ובכל זאת ניסינו לצאת לחגוג מעט וקרוב. כשאני חושבת על זה עכשיו, היינו קצת כמו זוג אחרי לידת הילד השני, כשהוא מנסה לספר לעצמו ש: "שום דבר לא השתנה, ואנחנו כרגיל…". כאילו: "מה לא נצא לציין לפחות את יום ההולדת?" ובמסעדה הכי יפה וחדשה, עם הבגדים הכי חגיגיים, שעמדו מחוסר שימוש הרבה זמן בארון, האוכל פשוט נתקע בגרון, כי באמת אי -אפשר היה לחגוג ובעיקר אי אפשר היה לעבוד על עצמנו.
לקראת יום ההולדת ה- 66 הזה, המתקרב היה לי הרהור, שזה בעצם יום ההולדת הסקסי האחרון שלנו. 66 מן מספר "מגניב" כזה, שובבי משהו, ומכאן, אולי באמת נתחיל להזדקן. גיל 67 כבר נשמע יותר כבד, מתחבר לגיל הפרישה הרשמי, ועל גיל ה-70 בכלל רחוק מידי לחשוב, למרות שלמעשה הוא כבר ממש מתחבא מעבר לפינה.
בלי להסגיר שמות ודוברים, כשאמרתי בחוג המשפחה הקרובה את המשפט החכם הזה, לפחות בעיני עצמי: "66 זה הגיל הסקסי האחרון" , היה מי שאמר, או מי שאמרה : "לטעמי גם 69 די סקסי" , אבל בואו נעצור כאן.
אז בימים האחרונים, ככל שתאריך יום ההולדת התקרב לקראתי, אני ניסיתי להתרחק ממנו. הכל נעשה לי עוד יותר קשה, איך אפשר לחגוג משהו בכלל? למרות שבחיים ה"רגילים" , אני בסדר, והכל בסך הכל בסדר גמור, ואני מקבלת באהבה את הגיל ואת השנים החולפות ומה שהן מביאות איתן ,בשמחה ובברכה. ואפילו רושמת לעצמי הישגים קטנות ושמחות קטנות של ימי חולין .
ביום שישי האחרון, כשחגגנו לביתי (אנחנו חולקות תאריכים קרובים) עם הנכדות והעוגה עם הנרות על השולחן, אלו עושות "פו" מצד אחד, וכל המבוגרים מן הצד השני עוקבים אחרי מסלול מעופו של הטיל החותי , והפעלת האזעקות בשמי מרכז הארץ.
גם אתמול הלב כאילו אמר לי : "די עם המשחקים, את לא בכיף, לא בא לך לחגוג" , והשכל ניסה להגיד לו: "אתה יודע, זו המציאות, שִמחה צריך לדעת לקחת כשהיא באה, ולעשות אותה וגם ליזום, המיותר ממילא מגיע בלי הזמנה", והוויכוח הפנימי המשיך והסתבך לו.
אז הסתגרתי לי עוד קצת בתוך הסטודיו שלי, תופרת עוד שורה ועוד תך ומקווה שהרעש של מכונת התפירה אולי ישקיט קצת את הרעש שבפנים.
אפילו נשענתי על "ימימה שלי" (בואו נעשה סדר גם כאן, היא לחלוטין לא שלי, אבל אני תלמידה נאמנה שלה כבר הרבה מאוד שנים ) שאומרת בחלק מקסים ליום ההולדת: "….את כבר נולדת מזמן, והגיע הזמן שתעמדי על רגלייך ויהיו רגלייך חזקות, קלות ולא כבדות מחוסר הבנה….צריכה ברוך השם לשמוח על מה שמקבלת….פעם רצית למות, פעם רצית להיות בבטן אימך, למרות שאת גדולה מידי להיכנס לבטן של אם. את לא רוצה יותר בטן אמא ולמות. תחגגי, תעשי חגיגה ליום ההולדת שלך, תביאי עוגיות ושתיה לכולן לחגוג את יום הולדתך…" [ימימה אביטל ז"ל]
וכל הכוחות ביחד אמרו לי: "מירב, יאללה לצאת ולחגוג את הגיל והחיים, זה היום שלך, גם אם בקטנה.."
ושוב הקול ההוא אמר: "את תצאי, ושוב יקרה לך מה שקרה אז בתל-אביב. כשלא עמדתם בפיתוי ולקחתם לילה במלון. באמצע ארוחת הבוקר, אזעקה שמפלחת את חלל חדר האוכל, כולם הולכים מהר, אפילו לא רצים למקלט, וחוזרים אחרי עשר דקות לצלחות האוכל שנשארו על השולחן, ולקפה שהתקרר ".
קול מרושע במיוחד עוד הוסיף ואמר: "את זוכרת מה קרה כשיצאתם בסופו של דבר 'בקטנה' לשבוע מנוחה באי יווני של 'הביוקר', כשהמטוס נחת בשדה תעופה באי עצמו, בלי שום מעברים דרמטיים הסעות או מעבורות ,וחזרתם אחרי שבועיים ארוכים מידי, כששבוע מהם כבר היה בדירת ארבי אנד בי, (אמנם בנוף הכי יפה בעולם, אבל במתחם שתפארתו בעברו ) ובסופו של דבר הפלגתם כמה שעות במעבורת לאתונה, וישנתם לילה נוסף בדירת ארבי אנד בי אחרת למרגלות האקרופוליס, טסתם לעקבה בחברה זרה, ועשיתם 'יציאת מצרים' מירדן באוטובוסים עד לתל-אביב , ומשם במונית ספיישיל כל הדרך הביתה לנהלל" (לפחות כבר בלי טילים אירניים ברקע)
בקטנה כזה…
אז החלטנו לצאת, אני והאיש הלא קטן שאיתי, בכל זאת הערב אנחנו גם מציינים 43 שנות נישואים, 45 שנות יחד, ועוד כעשור של הכרות, אבל מי סופר, לבילוי קטן קרוב לבית, לדליית אל כרמל, (היה מקסים) משאירים נתיב מילוט פתוח הביתה , ליתר ביטחון, כזה שגם יאפשר לנו שנ"צ מכובדת בחום הצהרים. העיקר שלא ממש נתרחק מהאזור הבטוח, כאילו שיש בכלל מקום שהוא בטוח כרגע בארץ.
אז מה בכל זאת יש לי להגיד ממרום 66 שנותיי?
ראשית, תודה רבה לכל מברכיי הרבים, מהארץ ומהעולם. אלו שהתקשרו, דיברו, סימסו וכתבו, בעברית, אנגלית ואפילו ברוסית ובערבית. לאלו שעצרו לרגע את שגרת יומם עבורי, וסימנו בשפת הפייסבוק : "חושבים עליך". שימחתם אותי מאוד, ואשמח להחזיר לכם בשמחות שלכם, כן ירבו!
ובעיקר בא לי להגיד שאני מקווה ומתפללת שהימים הקשים שמכבידים על כולנו, שמקשים לחיות, לנשום וגם לשמוח יחלפו כהרף עין, ושבספירת ימי ההולדת, שלי ושל כל השאר, בשנה הבאה יהיה קצת יותר קל.
והכי חשוב, שהמלחמה הכואבת הזו תסתיים, שהחטופים יחזרו הביתה עוד היום אם אפשר, ושיבוא מזור במהרה לכל הפצועים והכואבים, ושנזכה כולנו לימים טובים. אין ראויים מאיתנו!
אז מה התמונה בכותרת? היא בכלל לא קשורה לפוסט, אבל היא הדבר הכי מצחיק שקרה לנו היום. יצאנו מהמסעדה הקסומה, ובדרך חזרה לכביש, ראינו את התחנה הזו. כשהבנו מה אנחנו רואים, לא יכולנו שלא להתפוצץ מצחוק. עצרנו ויצאתי לצלם. כשנכנסתי חזרה לאוטו, אמרתי לזאב: "אתה יודע מה כתוב על המדבקה שבקיר התחנה?" תנסו להגדיל ולראות בעצמכם…אם לא תצליחו, תשאלו אותי
תמונות:
- תחנת האוטובוס בדלית אל כרמל
- כשהיינו צעירים ויפים, בני 60 בפאפוס
- כשפינינו את דירת הארבי אנד בי במיקונוס, על רקע הנוף שקרץ אלינו בשבוע הפליטות שלנו, כשבארץ נפלו טילים אירניים, ואנחנו נתקענו עם כל היופי הזה
- תמונה מתוך חלל המסעדה-"אל בראנדה" בדליית אל כרמל.[מושלמת]