הפוסט נכתב במקור ב 15.9.2018 והועלה לראשונה (במספר שינויים) ב"סלונה"
כשיום כיפור מתקרב, מתחילים להרגיש את זה באוויר. זה מתחיל כבר קצת לפני ראש- השנה, אבל כשמסתיים החג, זה פתאום שם. לפעמים מבט חטוף ב"פרומואים" בטלוויזיה מגביר את זה. ואומר בדרכו : הנה, עברה עוד שנה מיום הכיפורים ההוא. היתה לי שכנה קרובה ואהובה שלצערי, כבר אינה בין החיים, אם שכולה מהמלחמה ההיא. על הבעות פניה, הגב המשתוחח עוד יותר, והעצב הגדול הייתי רואה איך התאריך מתקרב. בימים אלו היינו משוחחות קצת יותר.
בשנה שעברה כתבתי פוסט מצחיק ליום כיפור, הוא עדיין אחד הפוסטים הנקראים שלי, ואחד המצחיקים. בו סיפרתי לכם איך ייצרתי סבוטז'ה בזמן מלחמה עם כל הפחד, עוד ניסיתי לצאת גיבורה. השנה הרשתי לעצמי לצאת פחדנית, אבל מה זה פחדנית, פחדנית! ולספר לכם על המלחמה ההיא, מנקודת מבטה של נערה בתחילת כיתה ט'.
אתם יודעים, אצלי, להכל יש מטרה חינוכית. בשנים האחרונות, אני יושבת הרבה עם תלמידי תיכון לקראת בחינות הבגרות. בהיסטוריה יש פרק אחד קצר, קצרצר, שבו נזכרות שתיים מלחמות ישראל, וצריך לדבר או ללמוד בקצרה על אחת משתיהן, כדי להיות מוכנים לבחינה. ברוב המקרים, זה ממש לקראת הסוף, ומיועד ללמידה עצמית. כך מצאתי את עצמי בשנה שעברה יושבת עם תלמידה סקרנית, שאמרה לי: " סבא שלי, אבא של אמא, נהרג ב"יום- כיפור", אני מבינה שזה שינה את חיי המשפחה לחלוטין, אבל אני לא יודעת מספיק." ואז אני מבינה שאני הולכת לדבר איתה על : "קונספציה", אולי קונספירציה, "אמ"ן", "מחדל", "שאננות", "אופוריה", "דרג מדיני", "דרג צבאי", "ועדת חקירה" ,"ועדת אגרנט", "אחריות מיניסטריאלית", "אמצעים מיוחדים", "סד"כים", "כוחות ומשימות", ובעצם, לא לספר לה כלום, ובטח ובטח לא להעביר לה את החוויה הנוראה, גם אם היא תקבל בבחינה ניקוד מלא על התשובה לשאלה.
אני מאוד רוצה כל פעם כזו להפוך לרגע מה"מלמדת" ל"מספרת" אבל אתם יודעים, הזמן קצר, הבגרות קרובה, ועם כל הכבוד, אף אחד לא משלם לי בשביל הסיפורים שלי, אלא בשביל הציונים והתוצאות.
אז כמה סיפורים קטנים, מהפחד הגדול ההוא. בערב כיפור ההוא, כמו בכל שנה אחרת, ישבנו "החבר'ה מהכיתה", הפעם על יד ביתה של אחת הבנות, וליהגנו: מי צם? מי צם בין ביס לביס? מי צם מארוחה לארוחה? לקראת סוף הערב היא הוציאה עוגה. עוגת שוקולד נהדרת, עם קרם וסוכריות צבעוניות. בסוף גם אני התפתיתי לחתיכה קטנה. הרבה שנים האמנתי שהמלחמה בכלל החלה בגללי, עובדה, לפני ואחרי תמיד צמתי, ולא פרצה אף מלחמה.
כדרכם של נערים, משכנו את הערב עד כמה שאפשר. הקונספציה שלנו היתה שאם הערב ארוך, והולכים לישון מאוחר, אז קמים בבוקר מאוחר ויום כיפור עובר מהר . בדרכנו הביתה בסביבות חצות, שמענו למעלה גבוה בשמים, רעש של מטוס. במרכז הכפר, על- יד המועדון עמדה משאית צבאית. אחד החבר'ה אמר שהוא שמע שגייסו את אחד המשוחררים הטריים, קצין שריון . ביטלנו את דבריו באחת, זה נשמע מופרך לחלוטין.
את שעות הבוקר העברתי במשחק עם חברה, בביתנו שהתנהל בשגרת כיפור חילונית. ואז בשעה שתיים לערך , צלצל מכשיר הטלפון וקרע את השקט. מי מצלצל ביום כיפור? אבא הרים, השיחה היתה מהדודה נעמי שהתגוררה במרכז הארץ, בעלה כיהן כמא"ז ביישובם ,הודיעו לו שהתחילה מלחמה…"תפתחו רדיו". קשה לתאר איזו הפתעה מבהילה זו היתה, ותוך שנייה אחת, כל מה שהיה קודם, כבר לא היה.
בכל פעם כשאני מלמדת, ומסבירה על "אווירת האופוריה" שאפפה את ישראל, לאחר מלחמת "ששת הימים" , אני תמיד תוהה איך בניית המקלטים החדשים מסביב לעיגול נהלל השתלבה. אני לא יודעת אם לנהלל היה מידע מודיעיני מוקדם, או שבנהלל לא היתה אופוריה, אבל במרכזה של כל שכונה, נבנה מקלט חדש ,גדול ומשוכלל לטובת כל אנשי השכונה. לא עוד מקלטים ביתיים קטנים או "שוחות" כמו ב"ששת הימים". אלא מקלטים של ממש, שאמרו עליהם שהם אפילו "נגד גזים".
תוך דקות הרחוב התמלא באנשים, ברעש ובהמולה. אוטובוסים התחילו להסתובב בנסיעה איטית בעיגול. כל יחידה, אספה את לוחמיה היישר מהבתים, וככה עוד ועוד אוטובוסים מגייסים נסעו סובבים בכפר.
אחדים החלו ללכת לנקות את המקלטים, לטאטא, לאוורר, ולמלא מים במיכלים הגדולים. בבתים החלו להכין את ה"האפלה", תולים בעזרת נעצים שמיכות ובריסטולים כהים על גבי החלונות, כדי שחלילה לא יזהו מהאוויר בלילה את המושב. אחרים, מדביקים נייר דבק על החלונות, כדי למנוע התנפצות מהדף. תוך כדי המהומה הזו, כשכולם ברחוב. אחת מחברותיי מספרת לי שיש אצלם אורחת שהגיעה לכיפור, ותכננה לחזור בערב לדירתה בירושלים, אל החתול שנשאר לבד. עתה היא לא יכולה לצאת לדרך. "לא נשאר לו מספיק אוכל, והוא עשוי למות" היא אמרה לי. אני מודה, שבאותן רגעים אני כבר חשבתי על מתים אחרים, שכן, אמי היתה "אחות שכולה", והעצב על הנופלים כבר היה אורח קבע בביתנו.
ובעוד כולם מתרוצצים , פתאום הגיע אוטובוס אחר, ונעמד בפינת הרחוב שעל יד הבית, ממנו יצאו המפונות מאחד היישובים ברמת- הגולן. הפנים שלהם נראו אחרת, היו אלו פנים של פליטות ברגע, ואווירת מלחמה. כל אחת מהן, מטופלת בילדים רכים ותינוקות, עם שקיות ניילון ובהן מעט חיתולים ובגדים. מהר מאוד הן חולקו בין הבתים והמשפחות בשכונה, ומן הסתם גם בשכונות אחרות בעיגול. אחרי שראיתי אותן, כבר לא היה ספק, זו מלחמה!
כמו את מרבית הגברים, גם את אבא באו לקחת, וכך נשארתי עם אמא, אחות תינוקת אחת על הידיים, עוד אחות קטנה שמחזיקה לי במכנסיים, ועוד אחת קצת יותר גדולה שכבר לא היתה לי יד פנויה בשבילה, להתרגל לשגרה החדשה, שנמשכה מעל חצי שנה, כשאבא שוחרר משרות המילואים. הערב ירד. החושך היה גדול, תאורת הרחוב לא הודלקה, ובעוד אנו עמלות על התקנת ה"האפלה" על החלונות הגדולים בכניסה לבית , הגיע המא"ז של המושב. "מלכה, בואי!" פקד עליה בקול סמכותי. אמא היתה המזכירה של בית -הספר היסודי, ואחת היחידות בכפר שידעה להדפיס על מכונת כתיבה עם סטנסילים, ובעיקר, להפעיל את מכונת השכפול הגדולה שעמדה במזכירות המושב. המזכירה הקבועה של המושב לא נמצאה באותה עת בכפר ,ואמא נקראה לדגל, כדי להדפיס ולשכפל את "הודעה מס' 1" לחברים. לא הרבה זמן אחרי שאמא חזרה, הגיע דף ערוך בעמודות דחוסות המתאר מי המשפחות המשובצות לכל מקלט, מי אחראי/ת המקלט, מי סגנו, ומי החובש/ת שאחראי/ת על תיק העזרה ראשונה.
ככל שאני מהרהרת בזה עכשיו, מדהים עד כמה הקהילה התארגנה ביעילות ובמהירות. לי באותו רגע, המשא היה כבד. חברה נשארה איתי, והיה "בום" ראשון , אבל אז, עוד היינו "גיבורים", ו"בלתי מנוצחים", שכן, כמו שנאמר: "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר". רק במהלך הלילה ההוא , עברנו כולם לישון במקלט השכונתי, ושם בעצם, רק התחילה ה"חגיגה". נסו לדמיין לעצמכם, איך כל השכונה, עם הבהלה והפחד, עם הילדים התינוקות והזקנים, ועם המפונות מרמת- הגולן נכנסת למקלט, שכמה שהיה גדול, היה קטן מאוד, כדי להתמקם לשנת לילה. זו מביאה את המזרונים מהמיטות, זו מהכיסאות נוח, שמיכות, שקי שינה, עריסות של עגלות תינוק, תינוקות צורחים, ילדים בוכים, זקנים גונחים. כל מה שאנשים מנסים כל חייהם להצניע בחדרי חדרים, פתאום היה חשוף לעין כל. נוצר בכפר גיבוש מסוג אחר. חברים משכונות אחרות ספרו מה קורה במקלטים שלהם, וככל שהמלחמה נמשכה, ואתה גם שגרת הלינה במקלטים, שליתר ביטחון, לפחות בשבוע הראשון שהינו צמודים לדלתם במשך כל היום. ככל שעבר הזמן חשבתי שאחרי המלחמה, לא תהיה ברירה ויצטרכו לארגן את מבנה השכונות מחדש, כי היו מקלטים ש"רוחות המלחמה", נשבו גם בהם בעצימות גבוהה. זו תפסה יותר מידי מקום, זה נגע בזו, זה נוחר כל הלילה, זו מקשקשת כל הזמן, זו מרעילה את האוויר עם הסיגריות המרובות, וזו סתם היסטרית.
לא נעים להגיד, אבל הרבה שנים אחר- כך, הילדים הצעירים יותר בשכונה היו אומרים: "איזה כיף היה במקלט", או: "איזה כיף היה במלחמה", והתכוונו לכך. אני חושבת עכשיו על האימהות הגיבורות שגם שמרו על שפיות, גם החזיקו את המשקים והבתים, וגם נתנו לנו להאמין שהכל יהיה בסדר, גם כשהמצב לא היה ממש ברור. או על בני הנוער, שבאחת, החלו לטפל במשקים החקלאיים, וכל העול הונח על כתפיהם. מרגש לחשוב על חוסנה של הקהילה, על ההתארגנות והתמיכה שהיו בה במהירות, ברמה היישובית וברמה החברית והבין אישית.
אחרי שבוע, כבר הסתובבה המונית של "קצין העיר" בעיגול, מתחילה להביא "בשורות איוב" על הנופלים הראשונים, והאנשים עומדים בעיגול, או על יד המקלט, מחכים רועדים לראות היכן תעצור, ומתפללים בלב שלא תעצור לעולם.
לא היו אז "רשתות חברתיות" אבל הקול הוליך הכל. חרושת השמועות נקראה אז "רב סרן שמועתי". כל יום נודע על עוד פצוע מהכפר, על עוד טיל "פרוג" סורי שנפל ביישובי העמק, ועל עוד צנחני קומנדו סורים שמסתתרים ואורבים בשדות.
כשנפל טיל ה"פרוג" הסורי ברמת- דוד, התעוררנו לקראת בוקר במקלטים מה"בום" הגדול. המקלט כולו רעד. רגבי אדמה נפלו עלינו מפתח החרום שישנו תחתיו. חברתי היקרה צעקה: "איפה מירב?", ואילו אני חיבקתי אותה בחזרה וצעקתי: "אני כאן", והיא המשיכה לשאול בבהלה: "אבל איפה מירב?". עד היום, כשאנחנו נפגשות, אנחנו מתחבקות בשקט, ומרגישות את הרגע העוצמתי ההוא.
ה"מחיר" (איזו מילה איומה) ששילם הכפר בכללותו היה כל- כך קשה, שלקח לו כמה שנים טובות להתגבר על המועקה כקהילה. הכאבים הקטנים של ילדה-נערה שפחדה בלילה הם לא הסיפור הגדול, אבל הם הסיפור שלי.
לסיום אני עיקר מברכת את כולנו בשלום, ושלא נדע עוד מלחמה!
______________________________________________
לקראת כתיבת הפוסט, כשהרעיונות התחילו לרוץ לי בראש, פניתי לשרה'לה אבידב הארכיונאית, מבקשת מסמכים שיתנו תוקף מציאותי למה שעלה בזיכרוני, בכל זאת, הרבה שנים הייתי יותר היסטוריונית מאשר כותבת סיפורים. להפתעת שתינו, הרבה מאוד מתועד. הזיכרון האישי, אינו רחוק מהמציאות. משתפת אתכם בכמה מהמסמכים שמצאנו, אני מאוד התרגשתי למצוא אותם. ומביאה כאן את המעט שבמעט.כל השאר, בארכיון.
תמונה 1 (מובילה) -המקלט שעל יד משפחות כהן-אבירן.
תמונה 2-מן הארכיון-תוספת ל"הודעה מס' 6"-חלוקת הציבור למקלטים החל מה-9.10.73
תמונה 3-המקלט בשכונת הולדתי, שהיום עטוף בבית וחצר שלא מאפשרים להתרשם ממלוא עצמתו.(על הקיר ציור שנעשה ע"י נורית גפן ז"ל)
תמונה 4- מן הארכיון-רשימה על גבי הדף המסורתי, המסודר ע"פ סדר המשקים ומספרם-סקירת מצב העבודה במשקים, בכדי לראות איפה נדרשת "עזרה הדדית"
תמונה 5-מן הארכיון-דף מתוך "יומן אירועים" של הימים הראשונים למלחמה (6/10-11/10) מתוך "עלון הכפר". (מעניין לראות איך "בטחון שדה" האזרחי עבד. אף מילה על הפגיעה ברמת –דוד)
תמונה 6-המקלט מול גרשוני-גם מקלט, גם יציאת חירום.
תמונה 7-מן הארכיון-"הודעה מס' "7-מתאריך 12.10.73. הודעות "ועדת ביטחון" לציבור.