בימים אלו, כשהכל בהם קצת מבולבל, ובחירות סיבוב מספר ארבע כבר כאן, בחרתי לספר סיפור חיובי ועצוב, על צמיחה ולבלוב. בתקופה בה אנו נמצאים בתחושה של אובדן דרך, ערכים ושורשים, בחרתי לספר סיפור על יציבות, שורשיות, וערכים פשוטים כמו חברות וערבות הדדית, הנטועים עמוק באדמת העמק.
אני רוצה לספר הפעם על עץ האלון לאריק. יש שיקראו את הפוסט ויגידו : "זה צריך להיות פוסט לט"ו בשבט, הרי את מספרת כאן על נטיעה של עץ, המחזיר לארץ את נופה הקדום" אחרים אולי יגידו: " זה בכלל סיפור ליום הזיכרון, סיפרת כאן על ההנצחה לאריה, חלל צה"ל ממלחמת שלום הגליל" ,ואני שבה ואומרת שאין מועד מתאים מעכשיו לכתיבתו ופרסומו, כי המועד שהכתיב את כתיבתו, הוא מועד נטיעתו של העץ באדמה, שהוא רגע לפני תחילת לבלובו. אם תרצו חוקיות הקשר לשורשים, ולצמיחה על אדמת המולדת. בעת מבולבלת שכזו, כדאי שניצמד בפשטות למה שאנחנו באמת, ולשורש העמוק שלנו.
לפני שבועיים ניטע עץ אלון באדמת העמק, עץ אלון לזכר אריה יעקובוביץ ז"ל, בן כיתתנו מנהלל, שנהרג בהיותו בן 23, כנהג טנק במילואים, במלחמת שלום הגליל*.
אריה נולד בנהלל, עבר עם משפחתו לטבעון, ושב והצטרף אלינו במהלך שנותינו בבית- הספר היסודי. אביו יעקב (ינקו) ז"ל, עבד בנהלל כל אותן השנים, ובאותה עת הבשילו התנאים למעבר המשפחה הקטנה כולה לכפר. עם אמא מרים ז"ל, והאחות הצעירה יותר, חיה'לה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים. להיקלט בחברה סגורה מעולם לא היה קל, ובטח לא בנהלל. אריק שהיה חזק מאוד, חרוץ עם מוסר עבודה נדיר ועם רצון עז להיטמע, החל לעבוד מגיל צעיר בחקלאות בכל הזדמנות ובכל עבודה שרק נקרתה לידיו. באופן טבעי השתלב בעבודת השדה-"הפלחה" ו"המוסך למכונות חקלאיות". כך לפני השירות הצבאי, וכך גם אחריו, עד צאתו למלחמה, מריח מריח השדה. הפעם האחרונה בה זכיתי לראותו ולנופף לו לשלום, היתה בחגיגת-שבועות, זמן קצר טרם נהרג, כשהוא יושב מחייך כולו על מושב הקומביין הצהוב הגדול, ניצב בראש, ומוביל אחריו את תהלוכת הכפר כולו לעבר המאגר בו נערכה החגיגה. מאגר, שרק מספר שנים קודם לכן, כנער לפני גיוס, היה ממפעילי הציוד המכני הכבד שבנה אותו.
לאחר נפילתו, ברור היה שהמקום הנכון להנציח אותו הוא בשדות נהלל, הכי קרוב למאגר. על- יד "מרכז המזון" הסמוך למאגר נבנתה לזכרו אנדרטה שחורה וכבדה העשויה מחלקי מחרשה. הוריו שמיאנו להתנחם על אובדנו, נטעו סביבה עצים, שתלו פרחים, וטיפחו את המקום לתפארת. במהלך שנים רבות האזכרה לאריה ביום השנה לנפילתו, היתה מתחילה במפגש בבית ההורים, משם לאנדרטה בשדות, אחר-כך לבית -הקברות, ושוב לבית ההורים או למועדון, סביב שולחנות ערוכים כל טוב שהכינה מרים, חיה'לה עוזרת לידה, וינקו משדל את כולנו :" תאכלו, תאכלו" או:"מירב, למה אני רואה שהצלחת שלך ריקה?". שנים רבות כך התנהל מסלול הטיפול והכאב של ההורים, האנדרטה מצד אחד של הכפר, בית העלמין מהצד השני, ובתווך חיים שלמים, ושמירה על קשר חם, איתנו, החברים מהכיתה.
כשמלאו שלושים שנה לנופלו, ערכה משפחתו סרט מרגש שהוצג באזכרה. הסרט לא רק סיפר על אריק הילד, החבר, החייל ואיש המילואים. סרט שהלב נע בו מצחוק גדול מצד אחד, בגלל הסיפורים, ובכי באותה עת, מתוך ידיעה כואבת עד כמה מר יהיה סופו. הסרט גם הדגיש, המחיש והכין את כולנו לפרידה הבלתי נמנעת, והמתקרבת שלנו מהוריו היקרים**.
לפני שבועיים, ביום חמישי אחר הצהריים, אגב טיול ממונע בשדות, עברנו על יד האנדרטה העומדת על אם הדרך, ואני אומרת לאישי: "משהו נראה לי בה לא טוב" והמשכנו בדרכנו. למחרת, שישי בצהרים, ראיתי הודעת "ווטסאפ" מאחד מבני כיתתנו, גלי . התקשרתי אליו, ולאחר מספר מילות נימוסין שאלתי אותו:" גלי, מה אתה רוצה?" יודעת שהקשר בינינו, בני- הכיתה, אינו דבר של יום-יום. אחרי הכל כבר חגגנו, כולנו, את יום הולדתנו השישים, וכל אחד מאתנו מזמן פנה לחייו וענייניו. בדרך כלל מה שמאחד ומפגיש אותנו, הוא העמידה יחד סביב האנדרטה שבמרכז הכפר, ולצד קיברו של אריה בבית- בעלמין, כל שנה ביום הזיכרון.
הנחתי שאם גלי מחפש אותי, מן הסתם או שקרה משהו, או שמישהו מת. "תשמעי" הוא אומר לי: "אני באמת צריך עזרה". מי שגדל בקבוצה יודע שלא משנה כמה שנים עברו, אם הקבוצה צריכה עזרה, ורק יכולים, מתייצבים. "במה אני יכולה לעזור? "שאלתי. "תראי" הוא אמר לי: "על העגלה שלי, שרתומה לאוטו נמצא עץ אלון עם שורשים. מחר בעשר בבוקר אני נוטע אותו באנדרטה לאריה, במקום עץ התות המט ליפול שהתמלא בתולעים, והברוש שמת ועומד מיובש. הכל מתואם עם חיה'לה, אחותו, שתבוא אף היא. אשמח אם תודיעי לכל חברי הכיתה, כדי שמי שרוצה לקחת חלק יוכל לבוא ולהשתתף".
אתם יודעים, למרות שעברו הרבה שנים, היום, זה הרבה יותר פשוט. כשהיינו צעירים, כל ההודעות החשובות בינינו היו עוברות ב"קשר". "קשר" היה דף, בדרך כלל תלוש ממחברת, עליו היו כותבים את ההודעה החשובה, ומתחתיה את שמות כל חברי הקבוצה. כל מי שקיבל את הקשר היה מוחק את שמו, ומחפש את הבא בתור כדי להעבירו אליו. רבות הפעמים משלא נמצא עט, או אפילו זנב עיפרון בסביבה, שהשם נמחק על ידי קיפול עדין של הדף ונשיכת השם. אין סוף קשרים נרטבו או כמעט נפלו אל תוך בריכת- השחייה מתוך הבהלה שקמה, כדי להיות הראשון שיקבל, ולא חלילה האחרון, זה שיצטרך לעזוב את המים הקרירים, ולעלות על האופניים או לרוץ יחף, לחפש את אחד הנותרים. מהיום שעמדנו על דעתנו, ידענו שקשר לא שוברים.
לשמחתי, יצירת הקשר כיום הרבה יותר קלה. "תראה" אמרתי לגלי: "את כל הבנות יש לי" מעלה שוב את העובדה שבנות הכיתה כבר כמה שנים בקשר חם בקבוצת "ווטסאפ", וגם במפגשים פיזיים, ללא הבנים. גם כמה בנים, או לפחות נשותיהן הם חלק מ"אנשי קשר" אצלי, נכניס גם אותם לקשר. תוך כמה דקות עברה חלפה לה ההודעה ברחבי הכפר, העמק, הארץ ואף העולם, בקבוצת ה"ווטסאפ" החדשה שקמה הנושאת את השם: "עץ אלון לאריק" שאמרה:" מחר בעשר באנדרטה, מי שיכול יגיע." הגענו, לא כולם. אלו שלא יכלו להגיע, תמכו מרחוק. אחרי הכל, מי מחליט על דבר שכזה כל- כך מהר? האמת, שהעץ הוא זה ש"החליט עלינו", שכן חלון הזמנים בו ניתן לשרש עץ אלון על שורשיו, ולטעת אותו שוב, הוא מצומצם. גלי קיבל את כל ההנחיות וגם את העץ, כתרומה מחברו, עופר בינדל, מושבניק מכפר- חוגלה, העומד בראש מיזם התנדבותי שנקרא: "אלונים שווים לטבע"*** בו הוא החזיר כבר מעל 1300 אלונים וחרובים לפארק השרון ולטבע, כדי לנסות ולשקם את מה שהכריתו כאן הטורקים לפני יותר ממאה שנה. העץ הזה, לא נשלף מאדמתו של יער כלשהו, אלא גדל במשתלה המיוחדת שלו.
אני אמנם הסתובבתי במרץ וצילמתי ללא הרף את האירוע, אבל אף תמונה לא יכולה להעביר את ההתרגשות של לראות עץ אלון מורם על ידי ג'יי. סי. בי. מונף אל-על לחלל האויר, ומורד היישר לצנטרום של הבור, שנחפר לפני כמה רגעים במאמץ משותף, מי במילים ומי במעדרים של בני, וגם בנות הכיתה, שעברו את גיל השישים.
קשה גם להסביר או להעביר את חדוות המפגש, הצחוקים והזיכרונות. לנהללים שבין קוראיי, אגיד שפתאום התחלנו לדבר על "ניקו" (זוכרים)? הפועל חסר המילים והשיניים, שהיה חופר במכוש, עוזר לנחום של המים. חיה'לה היתה יחד איתנו, נרגשת מאוד, אבל אריה מאוד חסר לנו על יד הבור ההוא שחפרנו לזכרו (אני ממש נשמעת כמו הזבוב והפיל, אבל צילמתי, הזעקתי את כולם, וגם כתבתי דברים****). בדבריי, התייחסתי לעובדה שעל אריה, תמיד היינו מספרים בשני אופנים את הסיפורים. אחד בעדינות, על יד ההורים, ואחד באמת, עם כל הצחוקים והפרטים, שלמען שלום הציבור, או שלומנו, כדאי שיישארו עוד אי אלו שנים חסויים. ואם נודה על האמת, זה די משעשע, למרות הגורם המזמן, העצוב, לראות בני שישים חופרים, כשזה סובל מהגב, זה מהלב, וזו סתם מעייפות של השרירים.
אז מה הסיפור? הוריו של אריה, כבר אינם בין החיים. אך האנדרטה והזיכרון חיים, ויחיו לעד. אנחנו, החברים, מחויבים, לזכור את הנופלים, להעמיק שורש באדמה, ולתת בעצם הזיכרון לנופלים חיים. והאלון, יצמח, ויפרח, ויתחזק ועוד ייתן שנים רבות לא רק בלוטים, אלא גם צל, ונוכחות שתבלוט למרחקים, ויגיד בדרכו שלו:" אריה, אנחנו זוכרים", גם כשאנחנו כבר לא נהיה, והילדים והנכדים שלנו, ואולי גם הנינים יטיילו בשדות העמק.
אז כל מי שהבחין בשינוי בנוף, יידע עכשיו את פשרו. ומי שלא הבחין, עכשיו יבחין. או אולי אפילו יבוא במיוחד כדי לראות את עץ האלון, מהחברים. וכל עוברי האורח האחרים, מוזמנים להתבונן ימין ושמאל, להתכופף ולאסוף את הלכלוך, לראות שמא יבשו מעט הצמחים, להשקות אותם במים זכים, להנות מהצל, ולזכור ולו לרגע את אריה החבר מהכיתה שלנו-יותר מזה אנחנו לא צריכים.
*דף הזיכרון לאריה יעקובוביץ ז"ל באתר יזכור
**הסרט ניתן לצפייה דרך דף הפייסבוק של חיה'לה. לצערי, מטעמים טכניים לא יכולתי להעלות אותו כאן.
*** קישור לכתבה על המיזם של עופר בינדל
**** את הדברים שכתבתי להקראה תחת האלון, אעביר ברצון למי שיבקש, בנפרד.
תמונות:
תמונה 1-האנדרטה, ועץ האלון מאחוריה עם השלמת המלאכה.
תמונה 2-תמונת מחזור, בסיום כיתה ג' -אריה במרכז התמונה, בשורת הכורעים על הברכיים, רביעי משמאל.
תמונה 3-האלון על העגלה, טרם נטיעתו.
תמונה 4-האלון נישא על גבי הג'יי.סי .בי מהעגלה אל הבור שנחפר.
תמונה 5-חפירת הבור. מימין לשמאל:גלי שליין, חופרת-אפרת גבאי (ארטרכט), שי שפירא ועוזי לביא.
תמונה 6-העץ לאחר סיום הנטיעה והחיזוק.
תמונה 7-חיה'לה ואפרת במהלך העבודה.