אז יש לי היום יום הולדת, שוב היא הגיעה, בדרכה המיוחדת והעקבית. באה כמו כל שנה בתאריך המיוחד שלה, לא שואלת: "מה נשמע?" או :"מתאים לך?" , פשוט מגיעה ואומרת: "תתמודדי, אני כאן" אפילו סידרה השנה תאריך יפה במיוחד-24.8.24 כזה שמתאים אפילו לחתונות גרנדיוזיות או ללידות מתוכננות מראש, מרוב יופי.
ואני, מתקשה, ככל שמתקרב המועד כמעט באותה התעקשות, אבל פנימית ועמוקה להרגיש חגיגיות. באישי דווקא הכל בסדר, כמה שהכל יכול להיות בסדר. אני בבית שלי, אני שלמה בגוף, אני בריאה, עושה, עובדת, יוצרת, מתפתחת, לומדת, מלמדת, מגשימה חלומות, מתברכת בילדים, מתרפקת על הנכדות, אפילו על בן- הזוג אין לי טענות.
יותר מזה, כדרכם של תאריכים עגולים, ויום הולדת 65 זה בהחלט תאריך עגול, אני במין חשבון נפש קטן, משווה מימושים ותוצאות מאז יום ההולדת העגול האחרון, ה-60. אותו חגגנו בהרבה כוונה, הוא אפילו כתב לי סרנדה, והבטחות לעצמנו, ואנחנו ממש בסדר.
אבל הלב העיקש הזה ממאן לשמוח, גם כשהשכל אומר לו, וחלקים של "ימימה" מחזקים בדרכם : " בחייאת, זה היום שלך, עופי על עצמך" ואני כמו ציפור קצוצת כנף או מרוטת נוצה, לא יכולה.
לצד כל הכרת הטוב שיש, ויש, הכול תקוע. חתיכת אתגרים באו לפתחנו בארבעת השנים האחרונות, ואני לא מדברת על חתונת אחת הבנות בימי קורונה, או לידת שתיים מהנכדות, או אי אלו מעברי דירות.
העולם החצי נורמלי שהכרנו עד אז, השתגע לגמרי, ונראה שזה רק הולך ומחמיר. אז גם כשניסינו, הוא ואני לצאת הערב למסעדה "שווה", חדשה וטובה, אבל פה, ממש בסביבה, חמש דקות מהבית, ליתר ביטחון. אוספים את עצמנו בעצלתיים מהספה ומוציאים את הבגדים היפים והחגיגיים מהארון. מסעדה בה האוכל טעים, הכיסאות נוחים, והמלצרים מחייכים, הביסים איכשהו נתקעו בגרון.
הרי כל מילה שאנסה להוסיף תהיה סוג של קלישאה חבוטה (תרתי משמע) וכואבת על מצבו של העם, על עתידו של הצפון, על גורלו של הדרום, על החללים הרבים והשכול, על הפצועים ,הפגועים והמשתקמים. ומר כאבם של החטופים שהם כולנו, והקרובים להם שבהיפוך מטורלל סופגים וחוטפים.
אין באמת מילים, ולתוך כל זה מגיע בעקשנות החיונית שלו "היום שלך!", אז איך חוגגים? השנה לא חוגגים, אלא מודים. מודים על הטוב ועל היש, על החיים, על הבית והמשפחה, על הזוגיות (מי סופר, אבל ממש היום, 42 שנים), על הילדים והנכדות. על הקהילה, על החברים והחברות, על התלמידות והתלמידים שנותנים בי אמון, ונאחזים בתקווה גדולה וכנה לימים שלווים, שלמים, בטוחים, רגועים וטובים. ואם קראתם עד כאן (גם אם לא) , אז תודה גדולה שחשבתם עלי היום, שברכתם אותי. ושנהיה כולנו ראויים וטובים.
