אחד הדברים עליהם אנחנו מדברים בהקשר של פורים הוא ה"נהפוך הוא" או בקיצור "נהפוכו". אז הפעם אני מביאה בפניכם סיפור שיש בו שחור ויש בו גם לבן (או שקוף). לצערנו, לא תמיד השחור יכול להלבין, ורצוי שהלבן לא יהפוך לשחור. אבל לשחק ולהשתעשע במילים, בטח בפורים אפשר גם אפשר, בטח אצלי, שתמיד הכל עניין של צירופים. אז השבוע אחרי כברת דרך פתלתלה במחשבותיי, אתם מקבלים סיפור בשחור לבן עם הרבה צבע, הכי פורים, לא?
לא רק במחשבותיי נפרשה השבוע דרך ארוכה, אלא גם במציאות. בשבת האחרונה, לאחר שהפנמנו את העובדה שאנחנו כבר לא בסגר/כתר/מצור/עוצר/עצירות/הימנעות/הסתגרות/נבצרות יצאנו לנסיעה נינוחה באוטו הלבן שלנו, על גבי הכביש השחור, כדי לבקר את בתנו שמתגוררת במרכז הארץ.
בעוד אישי נוהג, אני מתבוננת על פיסות נוף וחוף שכבר שכחתי כיצד נראו לפני שנה, וברדיו מתנגנים שירי שבת מתקתקים, התחילו להירקם במוחי מחשבות שעיקרן: "על מה אכתוב לקוראיי השבוע?" פוסט שצריך להתכתב גם עם המציאות, גם עם החג המתקרב, וגם עם הלך הרוח בו אני מצויה וגם עם הזיכרונות שעולים.
אם חשבתם שהתכוונתי לספר לכם על האנשים שנסעו בכביש החוף הפקוק מאוד, כדי לראות את השלג הלבן בצפון הארץ, בעוד אנחנו חולפים מולם לאורך זיהום הזפת השחור, שהתפרס לו אט אט לאורך כל רצועת החוף, זה אולי יהפוך אותי לנורא "אקולוגית", אבל לא זה מה שעבר לי בראש (בעיקר כי את הזיהום טרם הזכירו בתקשורת) למרות שזה בהחלט "נהפוכו" אחד גדול.
ה"סלאו" שהתנגן לו ברדיו, שאני לא מצליחה כרגע לשחזר איזה שיר היה (ככה זה בגילנו) החזיר אותי באחת למסיבות הפורים בנעורינו המוקדמים, ולניילון השחור. אני מניחה שמרביתכם הבנתם בדיוק למה התכוונתי, אבל כאן תמיד מתחיל ויכוח סמנטי קל בין אישי לביני. מה שאני תמיד קוראת לו ניילון שחור, נקרא בפיו פלסטיק שחור. עם השנים, ולמען שלום בית נאלצתי לסגל את המינוח בו הוא משתמש, כי במקרה הזה (וזה לא תקדים גורף) הוא צודק, כי הוא גדל בקיבוץ שייצר קילומטרים רבים של פלסטיק שחור.
אז אם יש מישהו (בין צעירי קוראיי כמובן) שלא מבין איך הפלסטיק השחור מתקשר לפורים, בדיוק בשביל זה אני כאן. בנעוריי לא היתה מסיבת פורים שכיבדה את עצמה, בין אם היה זה בבית- העם שבכפר לאחר שהוצאו ממנו כל מושביו, או במרתפו ששימש כמועדון הנוער, או במועדון שנקרא "מועדון הוותיקים" אבל במסיבות הפורים שנערכו בו, שררה משובת נעורים, או בכל מקום אחר ברחבי העמק, מאולם הספורט של בית- הספר האזורי ביפעת ועד חדר האוכל של אחרון הקיבוצים, שהכניסה אליה לא היתה דרך מבוך פתלתל, מוחשך ומאיים של פלסטיק שחור.
אני משערת שרבים מבין קוראיי שהם לא מנהלל או מהעמק, מחייכים לעצמם ואומרים:" הי, גם אצלנו זה היה ככה" אבל "אצלנו" כפי שתבינו, זה היה ממש "נאמן למקור" או לפחות מקורב אליו.
אחרי תקופת נעוריי הקצרה והסוערת( זה טוב למליצה) הגיעה בחרותי, בה נישאתי ועברתי לחיות עם אישי בקיבוץ גניגר, בצל מפעל הפלסטיק שלו. במו עיניי ראיתי איך לקראת פורים היו מגיעות למשק משלחות רבות מכל רחבי הארץ, בעיקר מההתיישבות העובדת והתנועה הקיבוצית, המתבססות על קשרים עם חברים, כדי למצוא קצת פלסטיק שחור בחינם או בזול או מהעודפים ,לבניית המבוך שלהם, ו"על הדרך" לקחו גם כמה גלילי פלסטיק קטנים בכל מיני צבעים וגוונים, כדי ליצור את הקישוטים למסיבות הפורים. בכל רחבי הארץ רווחה אז הידיעה:" אם יש לך חבר בגניגר, אתה מסודר". לי לשמחתי, ולא רק בגלל הפלסטיק, היה חבר מגניגר, אבל לצערי כפי שתבינו מהמשך דברי, לא בשנים הנכונות, או לפחות לא בקריטיות שבהן.
אז בואו נחזור לעניין, ונפסיק להתפזר או ללכת לאיבוד במבוך הפלסטיק השחור. למרות שאולי חשבתם שהפלסטיק השחור הוא קלף מנצח, המוצר היקר באמת של "גניגר- מפעלי פלסטיק", לפחות בעיני מי שהיה קצין או חניך בקורס קצינים בצבא, היה שרוולי הפלסטיק השקופים, אלו שאפשר היה להלביש על- גבי ניר בריסטול, להדק היטב מסביב בסיכות שדכן, ולכתוב עליהן את פקודות המבצע או לשרטט את המרשמים השונים.
היות שגם אני הייתי חניכה בקורס קצינים, וזכיתי לכתוב בכתב- יד יפה ועגול אי אלו פקודות מבצע לתרגילים, דבריי מסתמכים על הרבה ידע אישי. מה שאני בעיקר זוכרת מהכתיבה הזו, רבוצה שעות על הרצפה, זה את הריח החריף ותחושת הדביקות. אני מניחה שהבריסטולים עליהם כתבתי היו אי- פעם חדשים, וכך גם הניילון שעטף אותם, אבל אני לא זכיתי לאורך כל הכשרתי (הארוכה) לראות כאלו. הם הפכו לרב-פעמיים עוד הרבה לפני שבכלל חשבו להמציא בצה"ל את המילה חד"פ.
לפני תחילת כתיבת פקודה היו מתבצעות ההכנות, בהן היינו עוברים עם פלנלית טבולה בבנזין אדום, שהוצא בדרך כלל מרכבו של אחד המפקדים, ומוחקים את כל הטקסים הקודמים, כדי לשוב ולכתוב עליו בטושים עבים במספר צבעים את הטקסטים החדשים. עד מהרה הפלסטיק הרגיש ונראה משומש במצב רע מאוד. אני מניחה שכך זה היה ברוב היחידות בצבא, למעט אלו שבהן היה גניגרי, וכך התפשטה בכל צה"ל האמירה (אני חושבת):"אם יש לך חייל מגניגר, אתה מסודר!"
וכך, בעוד הדרך התמשכה לה, והמשכנו לשוחח על הפלסטיק השחור והלבן, למדתי שעוד ב"בה"ד 1 " הגניגרי שלי זכה לצאת הביתה במיוחד, כדי לארגן ולהעמיס על- גבי נ"נ צבאי שנשלח במיוחד מהבה"ד, פלסטיק שחור למבוך של מסיבת פורים וגם פלסטיק צבעוני לקישוטים ,ופלסטיק שקוף לפקודות ולמרשמים. היציאות המיוחדות הללו נמשכו גם בתקופת שירותו כקצין בגדוד ברמת- הגולן. מידי פעם היה מקבל בסיום יום אימונים מפרך את הטנדר של המ"פ, או את ה"רנו" של המג"ד, או אפילו את רכבו של קמב"ץ האוגדה, כדי לשוב בבוקר עם קצת אספקה טרייה מהמפעל.
אני חושבת שבקיבוץ לא התנגדו לזה, ואפילו שמחו לעזור לבנים, ובטח למולדת. אני מאוד אהבתי את זה, כי כידוע לכל, קשה לתחזק מערכת יחסים עם קצין שיריון, שרוב הזמן נמצא בצבא. הקצין ידע מתי אני לא נשארת לתורנות בבסיס, ואז בשעת ערב מאוחרת, או לילה מוקדמת היתה נשמעת דפיקה עדינה על חלון חדרי בבית הורי והייתי יוצאת (דרך הדלת) שמחה לקראתו, מוכנה לחלקי במשימה. היינו ממהרים לנסוע למפעל שעבד כל שעות היממה, כי לך תכבה את האקסטרודרים, או תרים בחזרה את ה"אר" (שמה של המכונה, לא של העקומה), מחפשים את החבר שהיה בתורנות באולם היצור הענקי, ופונים יחד איתו למחסן של ה"סוג ב'" כמובן. אז הייתי מעודדת אותם כשהעמיסו את הרכב בגלילים. השכם בבוקר האוטו העמוס לעייפה היה משרך את דרכו באיטיות ובכבדות חזרה ליחידה.
במוצאי- השבת האחרונה, אחרי שכבר היינו כמה שעות בחזרה בבית, העברתי אגב התכתבות לחבר שעשה איתי את קורס הקצינים ומתגורר בחו"ל תמונה שלי רכונה על גבי השולחן ,ממיינת מיון נוסף את אגוזי הפקאן לאחר שחזרו ממכון הקילוף. תגובתו לא רק שהוציאה ממני פרץ צחוק בלתי נשלט, אלא גרמה לי להיות בטוחה
שלא סתם עלו יריעות הפלסטיק השחור והשקוף מנבכי הזיכרון, וכך כתב :" מאז שראיתי אותך כותבת את פקודת המבצע לתרגיל "וורדה" לא ראיתי אותך כל כך רצינית ומרוכזת".
אז חלף במוחי הרהור קל. לצערי בתקופת קורס הקצינים שלי (ובדיעבד גם לצערו) לא היה לי חבר גניגרי, אבל אילו היה, בטח הייתי מקבלת ממנו גם גלילים חדשים ובוהקים שכאלו, ואז, לא רק שלא הייתי שוחה בריח הבנזין והפלסטיק המרוח בטושים, אלא הייתי זוכה להיות מצטיינת הקורס, אהובת המחלקה, יקירת הפלוגה וחביבת הבה"ד, ואולי אפילו מקבלת יציאה הביתה לכמה שעות מחוץ למניין?
אבל אם שכחתם, אני מזכירה לכם למה אותה שיחה בכלל התחילה ביננו. הכל בגלל ה"סלאו" ההוא (שגם עכשיו אני לא זוכרת את שמו). אחרי שסיפרתי לו שאנחנו בנהלל התחלנו לרקוד "סלוניים" עם "הבנים מהכיתה" אחרי הפעולות, בכיתות בית- הספר היסודי שהפכו לאולמות ריקודים, אחרי שהשולחות והכיסאות נדחקו לצדדים, בחושך מוחלט כשהאור היחידי בחדר היה האור האדום של הפטיפון שניגן את השיר הזה מתוך התקליטים. והוא משיב לי:" בטח, זה אחד מה"סלאוים" הארוכים. אני זוכר כי כאשר היינו מכינים את סלילי המוזיקה למסיבה ל"טייפ הסלילים", היינו עובדים עם שני טייפים במקביל, מקליטים ומתזמנים. חשוב מאוד היה לדעת למקם נכון כל אחד מהשירים, ולתת את האורכים הנכונים."
זהו, קוראיי הצעירים, תצחקו עלינו עד מחר, אבל עם מבוך כניסה של פלסטיק שחור, טייפ סלילים עם הסלאוים הנכונים, גם חגגנו אחלה מסיבות פורים, גם נהינו קצינים, ובמקרה שלנו, אני עם שמלה לבנה והוא עם מכנסיים חדשים שחורים, גם מחותנים.
תמונות:
- תמונת תחפושת הג'וקר-אפקט תחפושות וגימיקים-תחפושת ג'וקר בשחור לבן מבוגרים
- הלוגו הקלאסי של מפעל הפלסטיק של קיבוץ גניגר, עם הפיל החביב, מתוך דף ה"פייסבוק" של המפעל . אני מניחה שבגניגר ממשיכים לייצר עוד הרבה יריעות מכל הסוגים והזנים, ובטח גם נותנים תרומה לבנים, וליחידות שלהם בצבא. מאז שעזבנו את הקיבוץ לפני כארבעים שנה, אנחנו מבקרים בו הרבה, ותמיד מרגישים רצויים, אבל במפעל לא ביקרתי מאז אותן שנים
- טייפ סלילים של פיליפס -מתוך פרסום בפייסבוק "פינה נוסטלגית"-אוגוסט 2014
תגובה אחת
כן, גם אצלינו היה פלסטיק, באיזה צבע שהצלחנו להשיג מגניגר. טובה התזכורת. נראה לי שגם אז לא אהבתי את החג הזה, אך כן אהבתי את ההכנות והיצירה. את כותבת מקסים