כידוע לכולנו, ימי הקורונה הביאו איתם לצד הדברים רעים, גם הזדמנויות חדשות. אחד הדברים המיטיבים שקרו לי לאחרונה, הוא מימושו של חלום ישן, בדמות קורס לעריכת וידאו, שנערך במקביל בכיתה בתל-אביב וב"זום". בשביל תושבת פריפריה שכמותי, זו אפילו הזדמנות שמשפרת את המציאות, וחוסכת את המסע. אחרי שביררתי שבטוח אפשר שאעשה את כל הקורס מחדר העבודה בביתי, נרשמתי בשמחה.
במציאות, אחרי שבוע או שבועיים כולם ממילא עברו ל"זום", ויעל ואורי* מרביצים בנו מרחוק, אבל בעוצמה רבה את תורת העריכה ואת רזי ה"פריימר" (תוכנת העריכה)
אחת המטלות בקורס היתה לערוך ולהגיש סרטון קצר שנושאו ראיון אישי. רעיונות לראיונות כבר הבנתם שיש לי למכביר. אבל לא היה לי רעיון איך לערוך ראיון, כשכולם סגורים ומסוגרים בבתיהם בגלל הסגר.
כשהגיע תורי להציג את התוצרים, הסתכלה בי יעל במבט נוקב ממסך ה"זום" שלה, ושאלה אותי: "נו, את מי ראיינת? איפה הסרט שלך? " "אין לי" השבתי נבוכה. והוספתי שאני לא רואה נפש חיה בגלל הסגר, שכפי הנראה רק בסביבתי הקרובה מקפידים לכבד אותו ככתבו וכלשונו. והמשכתי "אני יכולה לראיין אגוזי פקאן, ציפורים וסוסים. אפילו ניסיתי לצלם אותם מהזוויות הנכונות, וגם שאלתי אותם שאלות יפות, אבל תשובותיהם לא נשמעו משהו". ויעל המשיכה בשלה:" בנהלל, הרי כל אחד שאת מדברת איתו, זה נושא לראיון". "זה נכון" אמרתי, אבל אני מרגישה לא נוח להפר סגר בבקשות משונות מעין אלו. "ראייני את רם בן-ברק" המשיכה, "תראי שתצליחי". עברו יומיים או שלושה, הסגר עמד להסתיים, ואני אזרתי אומץ, סימסתי לרם ושאלתי בעדינות: "האם אתה מוכן לסייע ליחסי עם יעל פרלוב? אם לא אכין ראיון, היא תנזוף בי". לשמחתי הרבה רם, שתמיד היה בחור טוב, ונכון להירתם ולהיחלץ לעזרה בעת צרה ומצוקה , נענה בחיוב.
בטח תתמהו איך הרשתי לעצמי לסמס כך לרם, או איך היה בידי מספר הטלפון שלו. אם תגידו: "טוב, אתם מנהלל, בטח גדלתם יחד" אז אני כבר אומרת לכם, שלמרות שאכן גדלנו והתחנכנו יחד ב"גן של רותי", רם היה בשכבה מעליי, מה שנקרא "הגדולים", ומעז הפנמתי את מקומי ומעמדי, ולא העזתי לפנות אליו בלי סיבה מוצדקת כל השנים.
זאב אישי, לעומתי, מיודד איתו עוד מאז שחיזרו בנעוריהם אחרי נערות יפות ברחבי העמק (לא אחרי), והוא שנתן לי את המספר. מה גם שהוראה מיעל, זו בהחלט סיבה מוצדקת.
החלטנו שנצלם את הראיון אצל רם, בשביל האוטנטיות, כדי שנראה גם את הסוסים והמרחב הטבעי. הגענו סמוך לשקיעה, כשאני מצוידת במסכה ובצלם הבית שלי. את הקפה שתינו קודם, אצלנו בבית, כדי לא להפר שום כלל או תקנה.
שני דברים היו ברורים לי עוד לפני הראיון. האחד שזה לא יהיה ראיון פוליטי, אלא ראיון אישי. השני, שלא נדבר על השכול. מחיר הדמים ששלמה משפחתו של רם למען ביטחון ישראל מאז תקומתה כבד מנשוא. זקיפות הקומה בה התמודדו עם המכות הקשות שניחתו עליהם ראויה לספר שלם, אבל זה לא הזמן והמקום, ואני לא האיש.
מרגע שנעתר ועד שהגענו אל חצר ביתו, התכוננתי למפגש והבאתי איתי דף עם שאלות שעברו בראשי לא פעם, ואותן רציתי לשאול.
בשאלתי הראשונה, סיפרתי לרמי** כי ביום בו מונה לתפקידו הרשמי הגלוי הראשון ושמו פורסם באופן פומבי באמצעי התקשורת, עמדתי במקום העבודה שלי לצד אחותו הצעירה עם כמה נשים נוספות מהמושב. חברה שאינה מנהלל, ניסתה להבין את פשר ההתרגשות שאחזה בנו. ניסינו להסביר לה, והמילה הכי מתאימה שמצאנו באותו רגע היתה שהוא כאילו "יצא מהארון", מארון האלמוניות לפומביות. ציינתי שלהבנתי זהו מעבר שלא פשוט לעשותו. תשובתו של רם הרשימה אותי בצניעותה, או בצניעותו. לדבריו, בהיותו "איש צללים", חש בנוח, כי אלו היו כללי המרחב בהם פעל. וכן כי כל מי שבאמת היה משמעותי בחייו, ידע במה הוא עוסק. משנחשף לאור השמש, וכיום לשמש היוקדת של הפוליטיקה, הוא פועל בהתאם לכללים הנדרשים עתה. אבל הוא היה ונשאר בדיוק אותו רם. לא יכולתי שלא לחשוב על הפסוק מספר תהילים,"ולא גבה ליבו ולא רמו עיניו".
התגברנו על קשיים טכניים קלים, אישי צילם והקליט אותנו, האוירה התחממה, ועברתי לשאלה הבאה. סיפרתי לרם שבאותה שנה בערב יום- העצמאות, כמו במרבית השנים בנהלל, בעוד הילדים ו"ההורה התורן" מקפצים בחוץ על "המתנפחים", או זוללים את הסוכר המנופח, בתוך המועדון מסופרים סיפורי עשייה או "מורשת קרב" מרתקים של חברי המושב. כשראיתי ששמו של רם הופיע ברשימת הדוברים, חיכיתי לסיפורי גבורות ונצורות. להפתעתי הרבה רם דיבר על דברים אחרים לגמרי. הדבר הראשון אותו בחר לספר היה הכישלון המתוקשר והמצולם בו נתפס כאיש "מוסד" צעיר בפעולה בקפריסין. בהמשך סיפר על פחד גדול מאוד, כקצין ב"סיירת מטכ"ל" בהמתנה לפעולת הפריצה לבית -הילדים בקיבוץ משגב -עם. אז דיברנו על הפחד. רם סיפר לי מחייך איך התבונן במצבים שונים על אחרים, שואל את עצמו אם רק הוא מפחד והם לא מפחדים, או שהם פשוט מצליחים להסתיר את הפחד יותר טוב. סיכמנו שאין אחד שלא מפחד, רק יש כאלו שמצליחים להתגבר עליו ,להתמודד איתו או להסתיר אותו יותר טוב.
מכאן המעבר לשאלה הבאה היה כמעט טבעי. אמרתי לרמי שבמהלך השנים, כשיצא לי לפגוש אנשים שמכירים אותו, אחרי שהבינו שגם אני מנהלל, עברו לדבר איתי עליו. בעיקר אמרו עליו שהוא אדם ערכי, והפליאו בשבחי ערכיותו ותרומתה .לא היתה פעם כזאת שלא ערכתי במוחי דיון ערכי מהיר לדמותה של הערכיות, והנה אני יושבת מול רמי, זאב לצידי, וזו ההזדמנות לברר את הנקודה אחת ולתמיד . "תראה רמי", אני אומרת לו, וממשיכה: "בגן של רותי", והוא משיב לי בחיוך :" שוב החגב?" כאן המקום לספר לכם קוראיי, שאין כמו מודיעין מוקדם, לא רק בפריצה לכל מיני מקומות שרק הדמיון מעלה על הדעת, אלא גם בראיון נינוח על הדשא שמאחרי הבית. בגן של רותי, רמי נבחר לגלם בהצגת סוף השנה את התפקיד הראשי של החגב העליז. אני זוכרת אותו רץ וצוהל ברחבי הסיפור ובחלל הגן עם גיטרה מקרטון תלויה על חזהו, ושר בחן אינסופי: "אני חגב, חגב אני". אבל בעוד הוא צהל, אנחנו, הנמלים החרוצות, אספנו בשקדנות אוכל לחורף המתקרב. אם אני זוכרת נכון, בסוף הסיפור הוא ביקש מאיתנו אוכל, ולדעתי לא נתנו לו, כי גם לנו יש ערכים. אין כמו גן נהללי , כשחלק מקהל הצופים הם הסבים והסבתות שלנו, אנשי "העלייה השנייה", לדבר על ערכי החריצות והעבודה. ומצד שני, אני מאמינה שערך ה"עזרה ההדדית" עשה את שלו, ובסוף הסיפור אף אחד לא נשאר רעב.
אז מה למדנו מהסיפור? ראשית שגם אז בקסם המיוחד שלו, הוא עשה מה שהוא טוב בו, וגייס את כולנו לעזרתו. עוד למדנו שלא תמיד פשוט לגדול איפה שזוכרים לך איזה תפקיד גילמת בגן, ולמה התחפשת בכיתה ב'. נתתי לרמי הזדמנות להשיב לי כגמולי, ושאלתי אותו אם הוא זוכר לי משהו מאותה תקופה תמימה שהיתה לפני כמעט שישה עשורים. הוא אמר שהוא לא זוכר סיפורים מהעבר, ואני שמחתי שהוא זוכר את מה שחשוב באמת.
כששאלתי אותו: "מה אתה יותר, מושבניק או מוסדניק?" מתכתבת עם פרסומים שלו אותם אני פוגשת מידי פעם ברשת החברתית, שמעתי באחת את התשובה, שכל דקה מהראיון רק הפכה אותה לברורה יותר.
אחרי ששאלתי את כל מה שרשמתי לי בדף, ואחרי שרמי שהוא גיבור בעיניי, עוד מהגן, דיבר בפתיחות כזו על הפחד, החלטתי שאני אהיה מספיק אמיצה כדי להתיישב על כל החומר שצילמנו, לחתוך ולקצץ, וליצור סרטון שנושאו ראיון.
בשיעור הבא, כשפרלובה תישיר אלי את מבטה המקצועי והנוקב, ותעיר לי את הערותיה הבונות, אגיד לה בעוז: ראשית, ניסיתי. שנית, גייסתי את "המוסד", או ליתר דיוק את "המשנה לראש המוסד לשעבר" וגם את "חבר הכנסת" לעזרתי, אבל הכי חשוב, אגיד לה: "העזתי לדבר עם רמי מהשכבה מעלי".
כשסיימנו את הראיון, שאלתי את רמי עוד שני דברים טכניים.
האחד, האם אוכל לבקש ממרינה פורמן- לוי, צלמת החקלאות המקומית המחוננת מספר תמונות "סטילס" שלו, כדי לשלב בסרט, מתוך ידיעה ברורה, שלא משנה מה שאלתי, או מה השיב, התמונות שלה יקפיצו או ידהירו לי את הסרט, אם אצליח כמובן לשלב אותן במקום הנכון בעלילה, וגם לעשות את זה נכון מבחינה טכנית.
השני, האם אוכל להשתמש בראיון שערכנו גם לטובת הבלוג שלי. רמי הסתכל עלי ושאל בחיוך רחב:" האם את מכירה פוליטיקאי שלא יסכים שיפרסמו עליו כתבה?" הנה, אתם רואים, סגרתי גם את הפינה של הפוליטיקה, למרות שכשמדברים עם רמי, ניתן להרגיש שאולי בכל זאת יש עתיד, לפחות באופן בו דיבר על השכבה שמובילה את "יש עתיד".
אז הנה הפוסט מונח לפניכם, ואני עונה לכם על השאלה שלא שאלתם (או אולי כן ) האם אתם מכירים בלוגרית שלא מנצלת כל הזדמנות לספר לקוראיה סיפור טוב?
ועכשיו, אחרי שהפוסט השבועי כתוב, אני יכולה להתחיל לנסות לערוך את הסרט.
*יעל פרלוב ואורי בירגר הם מנחי הקורס שנערך ב"און קורס"
** "אצלכם" הוא רם. אצלנו מאז ומעולם הוא רמי. ככל שהתקדמה הכתיבה, הרגשתי חופשי יותר להשתמש בשם שאני מכירה, עוד מהגן.
*** אתם מבינים שהיו עוד כל כך הרבה דברים נהדרים שנאמרו בראיון הקצר, ובפוסט, כמו בסרטון, הם יישארו על רצפת חדר העריכה.
תודה למרינה פורמן לוי-צלמת החקלאות, שהיא גם צלמת נפלאה, גם מקומית, וגם חברה טובה שנתנה לי בשמחה את התמונות המקסימות שצילמה את רמי במהלך השנים, ברכיבה על הסוסים בשדות.
תודה לשרה'לה אבידב, ארכיונאית נהלל, שגם מחוברת לרמי בקשרי משפחה, שמצאה לי במהירות את התמונות הנפלאות של רמי מהגן של רותי (שליין).
וכמובן תודה לרמי. היה כיף.
5 תגובות
איזה מירב את!!!
תענוג
תודה חן יקרה! אני מתנצלת שרק עכשיו מצאתי פתאום את התגובה…כבר סוכם מזמן שבכתיבה אני יותר טובה מכל הטכנולוגיה שמסביב…אבל אני משתדלת 🙂 חיבוק של געגוע
איזה רעיון נפלא ואיזה ראיון נפלא, מדובב כל כך טוב שהרגשתי כאילו אני איתך שם.
מרואיין ומראיינת נפלאים.
תודה רבה עפרה! אני מתנצלת שרק עכשיו נגלתה לעיניי התגובה המגניבה שלך. מודה בשמי, ובטוחה שגם המרואיין יודה.
Pretty! This was an incredibly wonderful post. Thanks for supplying this information. Jacques Graus