רגע בזמן-או רגע בו עצר הזמן-10.9.82

לפני מספר לא מועט של שנים השתתפתי בקורס קצר ומעניין שהכשיר אותי להיות שדרנית רדיו חובבת.  תרגיל הסיום של הקורס היה תוכנית משותפת בהפקת כל המשתתפים, והנושא שנשאה היה: "רגע בזמן". כל אחד מאיתנו נדרש לחשוב ולספר על רגע אחד מיוחד בחייו, או רגע בו הזמן עצר מלכת. כשהתחלתי להרהר, נזכרתי ברגע בחיי, שלא רק שהזמן נעצר בו, אלא גם השעון, הלכה למעשה. לכן, אינני יכולה להגיד שזו הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור המאוד אישי הזה, ומשתפת עם קהל רב, אבל זו השנייה.

עבור רבים מכם קוראיי, כבר הרבה שנים, ה- 11.9 הוא תאריך בו הלב נעצר לרגע. לנו זה קורה ב- 10.9 כל שנה לרגעים ארוכים.

לפני ארבעים שנה בדיוק, זאב אישי ואהוב ליבי נפצע בלבנון, מאש תופת שנורתה לעברו ממארב מחבלים על ציר "רעות" שבג'בל ברוך. עם כל הכאב שהוא ואני לצידו, נושאים בגוף ,בלב ובנפש במהלך השנים שעברו מאז, אנחנו ברי המזל, שכן שלושה מחייליו, שישבו לצידו ומאחורי בג'יפ המג"ד, אותו קיבל כדי להחליף את צוות הטנק שישב על ההר, נהרגו בדרכם חזרה מאש זו. עוזי צדיקיאן ז"ל, אברהם מולה ז"ל ושלמה גבאי ז"ל ,נהרגו מייד מאש המחבלים הממוקדת והקטלנית שנורתה לעברם.

אני לא רוצה לספר לכם כאן על הדרך בה זאב ניצל מהמחבלים כששמע את צעדיהם וקולם, לאחר שהירי שכך. על השעות בהן שכב מדמם בשטח וחיכה לעזרה וחילוץ שבוששו להגיע, או על דרך התמודדותו  עם הפציעה הלא קלה לאחר מכן בבית -החולים ובשיקום שלאחריו. אני רוצה לספר לכם על הרגע בו הזמן שלי נעצר.

זאב ואני נישאנו כשבועיים לפני כן ( ב- 24.8.82) כשהחלטנו להינשא, המלחמה עדיין לא נראתה באופק. את ההכנות לקראתה כבר עברנו תוך כדי מלחמה. זאב ישב לו "אי-שם מצפון לאגם קרעון" כמו שהיו מדווחים ברדיו, כאשר נורתה אש בגזרה, עם פלוגת הטנקים שלו, ואילו אני עשיתי את ההכנות לחתונה במקביל, מתפללת כל בוקר שהיום וההכנות יעברו בשלום, ושרק לא תגיע בשורה מרה.

נישאנו, כשחיילים במדים מהגדוד הגיעו בהסעה היישר מהחזית לחתונה, נהנו מהנורמליות לרגע, ושבו למלחמה. אפילו הספקנו ליהנות  מירח- דבש קצר אותו עשינו באילת עם ה"רנו 4" של המג"ד, שנתן לנו אותו בשמחה עם תלושי דלק צבאי ביד נדיבה. נשמתי לרווחה.

שבנו ועברתי כמו "כלה טרייה" להתגורר בחדר שחלקנו כל תקופת החברות בגניגר, אך הפעם כרעייה, המחויבת להתחיל להשתלב בחיי הקיבוץ, ולהיכנס ל"סידור העבודה". באחד מבקרי השבוע נפרדנו בחדר האוכל, זאב עם המדים, הנשק  והקיטבג הגדול בדרכו לצבא , ואני עם סינור הגומי בחזרה אל מכונת שטיפת -הכלים.

כשהגיע יום שישי, הראשון שלי לבד כאשה נשואה,  ידעתי שזאב לא יחזור הביתה לשבת, וכפי הנראה ייקח עוד הרבה זמן עד שאראה אותו , כי הוא רק נסע לשם בחזרה, הם נמצאים בחזית, ובסך הכל, הוא נהנה עכשיו משבועיים חופשה רצופים בזכות החתונה . לכן תכננתי לאחר סיום העבודה בצהריים, לנסוע אל בית הורי בנהלל, ולעשות את השבת בחברת בני משפחתי. כמו קיבוצניקית חדשה וטובה, אפילו בדקתי אם יש טרמפ ב"לוח הטרמפים", סיכמתי עם הנהג את הפרטים , ועליתי לחדר כדי להעביר את הזמן עד שעת הנסיעה- 16:00.  החלטתי לשטוף את החדר הקטן מאזינה לרדיו ומנקה. תוך כדי כך  פתאום חשתי תחושה מוזרה בכל הגוף, וחרדה נוראה כמו שלא חשתי מעולם. עברו עוד כמה דקות, וברדיו נשמעה מהדורת החדשות של השעה שתיים (14:00) . בין שאר הדברים הקריין אמר שכפי הנראה עשויה להתחדש הלחימה בלבנון . הייתי כל- כך לא שקטה, שיצאתי מהחדר ועליתי במדרגות הבניין אל הקומה מעל, והלכתי לחדרו של חבר אחר, שהיה קצין ביחידה נבחרת וראיתי שהג'יפ שלו נמצא, כדי לבדוק אם הוא יודע משהו על חידוש המלחמה. אני לא זוכרת אם הוא לא היה בחדר, או שסתם התחרטתי באמצע המדרגות, כי זו באמת שאלה טיפשית, וחזרתי לחדר ללא תשובה, אבל קצת יותר רגועה.  

בחדר השלמתי את המלאכה, התקלחתי, התארגנתי, וירדתי, מקדימה ליתר ביטחון את זמן ההגעה אל רחבת החנייה שלפני חדר -האוכל כפי שנדברנו. נסעתי איתו את הנסיעה הקצרה עד נהלל. וכשירדתי מהרכב בצומת, הסתכלתי מתוך הרגל על שעון המחוגים שעיטר את ידי, שהראה שהשעה היא עשרה לשתיים (13:50). לרגע אמרתי לעצמי:" איך זה יכול להיות שכל- כך מוקדם?" אחרי עוד רגע אמרתי לעצמי: "הרי הטרמפ שלי היה בארבע, אז בטוח לא עשרה לשתיים, כנראה השעון לא בסדר" והלכתי ברגל את כל כביש הכניסה הארוך למושב. התקבלתי בשמחה בבית הורי, שאמרו לי שממש אתמול, אחד משני הצלמים החובבים שצילמו את החתונה, הביא איתו אלבום מסודר עם כל התמונות שצילם, והן מוצגות וממוספרות, כדי שניתן יהיה לבצע את ההזמנות. [ אני יודעת שכאן אני שוב צריכה לעצור ולהסביר לקוראיי שהמציאות, גם הטכנולוגית, היתה קצת שונה אז מאשר היום, לא רק שלא היו טלפונים ניידים, או "חכמים" אלא שבכל הקיבוץ עצמו היה טלפון חוגה אחד.] ישבנו לאורך הערב מול האלבום, נהנינו מהתמונות והרגשתי  איך הרגעים והמצבים שהיו לא מזמן בחתונה עצמה ונחרתו בזיכרון, הופכים באותם רגעים לזיכרון דרך תמונות פיזיות שיהיו מעתה ועד עולם באלבום. סיימנו לאכול את ארוחת- הערב, המשכנו לשחזר רגעים שמחים כאלו ואחרים, ושבנו והפכנו בתמונות , ולפתע הטלפון צלצל. מיהרתי לקום ולענות. אולי זה עבורי? אולי זה זאב? אולי הוא הצליח לקבל או למצוא "קו" כדי לברך אותי לשבת שלום, או לספר לי מה שלומו מאז שנסע לפני כמה ימים.

זה לא היה זאב, זה היה אבא שלו. בקול רציני מאין כמוהו הוא אמר לי:" זאב התקשר. הוא נפצע. הוא ברמב"ם. הוא הולך להיכנס לחדר -ניתוח לניתוח של כמה שעות. הוא לא הצליח להשיג אותך, וביקש שאעדכן ואביא אותך. תתכונני", אחרי שהוא ואני נשמנו נשימה ארוכה, כל אחד מצידו האחר של הקו, (הוריו התגוררו אז בטבעון) הוא הוסיף ואמר:" אני נוסע עכשיו לאסוף את אח שלו  מגניגר, ואז נגיע לאסוף אותך" )

טוב, איך בדיוק מתכוננים למצב כזה? ארזתי לי בתיק היד מברשת שיניים וזוג תחתונים נוסף, והם הגיעו לאסוף אותי. למרות הרצון הטוב והניסיונות לשיחה שהיו בדרך, כשגם גיסתי לעתיד דאז התלוותה לנסיעה, לא היתה נסיעה ארוכה וקשה מזו בחיי. לאורך כל הדרך לא פסקתי לשאול את עצמי שאלות בלב, וגם בקול רם. חושבת לעצמי : מה אני בעצם הולכת לפגוש? עם מה הוא עומד להתמודד? עם מה אני עומדת להתמודד? איך הוא יעבור את זה? איך אני אעבור את זה? מה בעצם קרה לו? איך נפצע? מה נפגע? מה זה יעשה לו? מה זה יעשה "לנו"? מידי פעם, שבתי ושאלתי את אבא שלו בקול רם: "דיברת איתו, כן?" ואמרתי לעצמי, "טוב אז הוא לא מת, הוא חי, כי הוא דיבר". ועוד אמרתי  לעצמי: "לדבר הוא יכול, אז הפציעה היא לא בפנים". ואז שבתי ושאלתי: "הוא דיבר ישירות, או שמישהו קישר בינכם?" ואז הסברתי לעצמי שהיד כנראה בסדר, כי הוא הצליח לחייג. כשאני מעלה את זה עכשיו על הכתב, אני מצליחה להצחיק אפילו את עצמי, אבל באותן רגעים של "בקרת נזקים אפשרית ועתידית " שום דבר לא היה מצחיק.

הגענו לרמב"ם, חיפשנו את "ר'ם 2"  והפנו אותנו אל חדרי הניתוח שבמרתפי הבניין. ישבנו ארבעתנו לבד בערב-שבת במסדרון הארוך והריק, שאין בו תחושת זמן. מידי פעם נשמעו הד פסיעותיו הרחוקות והמתקרבות של עובד זה או אחר, והדלת המתכתית אל אגף חדרי הניתוח נפתחה ונסגרה חליפות מעצמה. הלילה והשעות נקפו, כשהדאגה וסבב המחשבות האינסופי עלה שוב ושוב. קצין חיפאי מהגדוד שהיה בחופשת שבת הגיע פתאום לבקר אותנו עם תרמוס של קפה חם, והמון רצון טוב, אך הזמן לא זז.

בשלב מסוים, יצא מישהו בבגדי חדר ניתוח משם, עצר לידנו ואמר לי: "בעלך זה הסגן, נכון?" "כן " השבתי דרוכה, דואגת מידי מכדי להבין שזו בעצם הפעם הראשונה בה נכנסה המילה הזו: "בעלך" למערכת יחסיי עם זאב. "היה לו מזל" הוא אמר לי, "שלושת האחרים נהרגו". מאותו רגע, המחשבות החלו "לופ" חדש משל עצמן. מי הם ההרוגים? מה זה יעשה לנו הלאה? האם גם אני מכירה אותם? האם המדווח לא התבלבל? אולי הוא בכל זאת לא חי?

כשהוצא לבסוף מחדר הניתוח שוכב על גבי האלונקה בשער חרוך ובפנים מלאות רסיסים, חייך אלינו חיוך רפה, הוקל לו ולנו מעט. הצוות הרפואי הריץ את האלונקה דרך המסדרונות אל עבר המחלקה, כשאנחנו, פמליית הכבוד המשפחתית, רצים לצידם אל עבר המעלית, מנסים להדביק את הקצב. שעת הלילה המאוחרת, או הבוקר המוקדמת השאירה אותו תחת השגחה במסדרון המחלקה.  בעוד האח מעדכן אותי על מצבו הכללי, ועל מה שצפוי לו בשעות הקרובות , ושתי אחיות זריזות באו עם קערה וקנקן כדי לשטוף את פניו ולחפוף את שער ראשו, הוא סיפר לנו במספר מילים קצרות מה אירע.  לא הכל אספר לכם כאן, זה הרי הסיפור שלו. אגיד רק שהוא שכב במשך זמן ארוך מאוד נטוש בשטח, כשמתיו מוטלים לצדו. כשהבין מה קרה, את מצב פציעתו, את העובדה שהמחבלים הסתלקו מהמקום, ושמכשיר הקשר דמם, הוא עשה לעצמו חוסם עורקים, וכמו שלימדו אותו בקורסים השונים, כתב על אמת ידו את השעה המדויקת בה התקין אותו. נכון, ניחשתם, היתה זו השעה 13:50.

אני לא יודעת אם אתה מאמינים בתחושות חזקות שעשויות להתרחש אצל אנשים קרובים, בכאלו מצבים . אני רק יודעת לספר לכם שבאותה שעה ממש בה הוא נפצע, הלב שלי נעצר, ושעון היד שלי, שהיה מאוד אמין לפני, וגם אחרי, פסק מלכת ועצר את ספירת הזמן שהכרנו לפניו.

_______________

בעבר כתבתי פוסט מחויך מאוד על טבעת הנישואים שלו, "הטבעת נפלה" שאבדה במהלך אשפוזו בעקבות הפציעה. אז זה היה הכי הרבה שיכולתי לכתוב על אירוע זה שטלטל את חייו וחיי והשפיע על המשכם. אז אם אתם במצב הרוח המתאים, או זקוקים למשהו מעט מצחיק, אתם מוזמנים לקרוא אותו.