שנת לימודי "ימימה" אצלי התחילה לפני שבועיים. הרבה דברים התרחשו בשבועיים הללו.
ההסכם שנחתם וחזרתם של החטופים שנותרו בחיים הביתה, הפיחו בכולנו איזו רוח קלה של שמחה ריענון והתחדשות, אבל הכל עוד מעט מבולבל, וקצת קשה לדעת מה אנחנו בכלל מרגישים, או מה יילד יום. היטיבה לתאר את התחושה אחת הלומדות שלי כשאמרה: "אנחנו מרגישים אביב, אבל נמצאים בכלל בסתיו". אתם יודעים, אפשר להתייחס לזה כעובדה פשוטה, ואפשר גם לחשוב מחשבות עמוקות בעקבות המשפט הזה.
אבל אני חוזרת ללימוד. גם כאן, קרו הרבה דברים. עם קבוצת המתחילות שעד לפני שבועיים רק שמעו משהו טוב ממישהי על לימוד "ימימה" וחשבו שאולי כדאי להן להצטרף ולנסות, כבר סיימתי השבוע את לימוד "הכנה א" (הבסיס של הבסיס של במבוא ללימוד) ,ואני מכינה לשיעור הקרוב את "הכנה ב". תוך כדי הכנת השיעור דווקא המשפט שציטטתי לכם למעלה דיבר אלי.
ולמה הוא כל-כך דיבר אליי? כי מצאתי בו כוח ואופטימיות, המאפיינים את צורת החשיבה של ימימה ז"ל, וכל -כך נחוצים לנו, או לפחות לי בתקופה המבולבלת הזו.
לאורך כל הלימוד ימימה מזמינה, מציעה, ונותנת לנו אינספור כלים מעשיים כדי לחזור אל המהות הטובה שלנו, איתה הגחנו לעולם. מהות טובה שבמהלך החיים הצליחה להתכסות בשכבות של עומס שהרחיק אותנו מעצמנו, ומהיכולות הטובות שלנו. לתפיסתה תמיד תמיד ניתן לחזור אל הטוב והיכולות שלנו, בעזרת הכלים הרבים שהיא מציעה. אז התזכורת הזו שלה נגעה בי.
ראינו ששמחה אכן יכולה לחזור גם ללב עצוב. אני רואה לנגד עיני את הוריהם של החטופים ששבו, שבין לילה הפכו אל מול עינינו המלטפות והמשתתפות לאנשים יפים יותר, שמחים יותר, ולא רק מחייכים הרבה יותר, אלא מחייכים בכלל.
הידיעה שלב עצוב יכול להתמלא שוב בשמחה, משמחת לא פחות מהמחשבה שכוחה של מחשבה יכול לחזור אליה. רבים מאיתנו פעלו ופועלים על "אוטומט" בשנתיים האחרונות, והנה עם השקט השברירי, ועם השמחה המוח מתרחב לו קצת, והמחשבה נשלחת למחוזות שלא ביקרה בהם כבר הרבה זמן. מתעוררים לי בלב יוזמות, מחשבות והרהורים שכבר מזמן לא ביקרו שם.
אז שנדע ונצליח כולנו לחזור אל המחוזות הטובים שלנו.