בערב ראש -השנה, זה הרגע בו כולנו מתקדשים בחגיגיות של התחלה חדשה, ומברכים מעומק הלב בהרבה טוב, ומתכוונים לכל מילה. גם אני מברכת את כולם בשנה טובה ומתוקה!
ואם ברכת השנה הטובה, מופנית כולה לעתיד לבוא, הרי הסיפור שלי היום, עושה את החיבור לעבר.
בפרפרזה על המשפט שנהוג לומר: "אמור לי מי חברך, ואומר לך מי אתה". אני אומרת:" אמור לי מהי ה"שנה טובה" שלך, ואומר לך מיד בן כמה אתה".
בילדותי הרחוקה, נהגנו לקרוא לאגרות ה"שנה טובה" ברבים- "שנות טובות". "שנות טובות" היו נמכרות בכל מקום, , אבל הטובות שב"שנות טובות" היו אלו שנמכרו ברחוב הראשי בעפולה, מול תחנת המשטרה וצמוד לחנות של "שוייחט" (ומי שיבין על מה אני מדברת כאן, הוא ממש בן העמק, בן 58 לפחות ועם זיכרון טוב…). לאורך הרחוב המרכזי עמדו כמה שולחנות מאולתרים , ועליהם פרוסים לרווחה, האוצרות . המיוחד ב"שנות טובות" ההן לטעמי (המאוד צבעוני ויוקרתי …) היה הנצנצים מכסף שהיו עליהם. אצלנו, בצרכנייה בנהלל, לא היו כאלו. פה היו חלוצים ,צנועים, ומסתפקים במועט. התהילה והנצנוץ היו נחלתה של עפולה, בירת העמק. למרות שהייתי ילדה די נבונה, אני לא בטוחה שלא חשבתי אז, שזו היתה אבקה מכסף אמיתי. איזה אוצר מרהיב, תמונות "קיטש" מופלאות, עם שושנים, יונים, שופרות, והכי חשוב, עם דגשים במקומות הנכונים באבקת כסף מרהיבה.
לא אעסוק כאן בתהליך ההיסטורי -סוציולוגי של העלמות או התמעטות והשתנות אופני משלוח ה"שנות טובות" או איחולי הברכה. רק אומר שיש לי געגוע להתרגשות ההיא שהיתה בהן. בהגעתן עם הדוור בדואר, בהתעסקות עם בחירתן ושליחתן, כתיבת הכתובות על-גבי המעטפות והדבקת הבולים, ובתליית האגרות שנשמרו היטב כקישוטים לסוכה בסוכות.
לפני כעשור, היינו בחופשת קיץ משפחתית בתל- אביב. כחלק ממסלול החופשה יצאנו לסיבוב ב"שוק הפשפשים", עוד לפני שהלך ונעשה מפואר. גם אז היתה בו היררכיה של תצוגה. יש את השדרות המרכזיות, יש את החנויות מסביב, יש את אלו סתם מניחים שולחן בפינת הרחוב, ויש כאלו שמגובבים חפצים שנקרו בדרכם על שמיכה על המדרכה ומקווים לטוב, או שתיקרא לפניהם אחת כמוני.
עשינו את כל הסיבוב בשוק , וככל שהתקדמנו גברה אי הנחת המשפחתית. זה צריך פיפי, וזה רוצה מים, ורעבים, ועייפים…. ויש רגע שהכל באמת נראה כמו גבב מגובב. וממש בשנייה ההיא , נצנץ מולי האוצר הכסוף ההוא. בקרן זווית עמד ה"בסטיונר", הדי אפרורי, שלא לומר מוזנח, והציג את מרכולתו המזדמנת לרווחה. והנה אני רואה שמבצבצות להן כמה "שנות טובות". לא ישנות ומשומשות, אלא חדשות לגמרי, רק בנות עשורים רבים. לא "כמו של פעם", אלא ממש מפעם. ואז החלה התאהבות הדדית . אני נשבתי בקיסמן ובנצנוצן של האגרות ,והמוכר התלהב מההתלהבות שלי. אין ספק שלקוחה כמוני לא נקרית בפניו כל יום, אם בכלל. במבט לאחור, נראה לי שעל לקוחה כמוני הוא בכלל בנה את הקריירה השוקאית שלו. כסוחר המעריך היטב את סחורתו, הוא מיד החל לשלוף עוד ועוד מהישנות- חדשות האלו, ובאורח לא פלאי, משנייה לשנייה, מחירן האמיר, במין יחס ישר (או אם באמת נדייק, לא ישר) בין מידת ההתלהבות שלי לחישובי הרווח שלו. באמת רציתי לעצמי את כולן. הן היו כל- כך יפות, מגוונות, ונוצצות. אז מה עושים?
מזל שלצדי ניצב גבר שאומנות מציאת האמצע היא אחת ממעלותיו, מה גם שהוא מכיר אותי, וידע שאני לא אטוש אותן ככה ברחוב-את האגרות. וכך הלך ונעשה אמצע עם המוכר, לא בקלות. הוא הציג לנו עוד ועוד "שנות טובות", במחיר שהלך ופחת ליחידה, אך הלך והאמירו בכמותו. בקיצור, ממש "עשה לנו מחיר מציאה". את ה"מציאה" ארז לי בדחיסות בקופסת נעליים ישנה של ה"מגפר" (לא של המגפיים, של הנעלי בית) ,ואני נשאתיה משם כנושאת את אוצר הממלכה לפחות.
אבל מה עושים עם כל הטוב הזה שנפל בחלקי? עשיתי קולאז' של גלויות שמשקפות את הלך הרוח שלאחר מלחמת ששת הימים, נושא שמאוד עניין אותי באותה תקופה , איך ברכת ה"שנה טובה" איננה ברכה אם אין בה טנק, צנחן, מקומות קדושים ושטחים משוחררים.
עשיתי קולאז' של סמלי החג לגן של אחד הילדים. הכל טוב ויפה, רק נשארה בעיה קטנה, מה לעשות עכשיו עם עוד כמעט 200" שנות טובות"? ואז עלה במוחי רעיון גאוני, לשלוח לכל מכרינו ואהובינו "שנה טובה" מותאמת ומחויכת. ישבנו וחשבנו וכתבנו וצחקנו ושלחנו עד שנגמרה כל הקופסה כולה.
ועכשיו אני בבעיה גדולה עוד יותר, שמא מישהו מקוראי יבין במה זכה אז…., או גרוע מזה, יגלה שלא זכה…
אז בהזדמנות זו, שבה ומאחלת לכולם, מכל הלב-שנה טובה ומתוקה!
הפוסט נכתב ופורסם לראשונה, בשינויים קלים ב"סלונה" ב 20.9.2017