תשעה באב

מהפינה שלי, הקרויה "חילונית" כאן בנהלל, גם אני מוסיפה משהו משלי ליום הזה, יום חורבן בית- המקדש.

לאחר מלחמת ששת- הימים, שיש החושבים שהיתה הנס הגדול ביותר שהתרחש עבור העם היהודי ומדינת ישראל, ויש הסוברים שבדיוק ההפך הוא הנכון, הייתי חלק מהגל הגדול, שלא לומר נחשול של הטיולים ב"שטחים". היו שהוסיפו להם את התיבה "משוחררים", היו שקראו להם "כבושים", אבל עם ישראל כולו ללא כל ויכוח ומחלוקת, יצא בהמוניו לסייר בהם, לבקר במקומות הקדושים ,לפקוד קברי אבות, ואגב כך להתרשם מחבלי הארץ היפים התנכ"יים, וגם לקנות בקבוקי גזוז קר ומתוק מסוגים שלא הכרנו עד אז, במחיר מופקע מתוך פיילות מתכת גדולות עם גושי קרח ענקיים.

אודה שבחלק מהמקומות ביקרתי אז לראשונה, ולעת עתה גם אחרונה, והיו שפקדתי עוד ועוד פעמים. אני זוכרת את השמחה הגדולה, ההתרגשות, חדוות הגילוי ואת נחילי אנשים. אם נרד לזוטות אני גם זוכרת את כפות הרגליים שלי מחליקות מיוזעות בתוך הסנדלים החדשים ,האדומים עם הפרחים, מתלכלכים מהאבק הלבנבן שעלה מכל אותם מקומות ודרכים לא דרכים.

ולמה אני מספרת לכם הכל דווקא היום ? ראשית כי הערב ערב תשעה באב, ושנית כי קיבלתי השבוע מאחת מאחיותיי אלבום תמונות שהיה בבית ההורים. אלבום המנציח רגעים אלו ואחרים מחיי המשפחה, שכמעט שכחתי שהיו. תמונות שחלק מהן אני משלבת בפוסט.

הימים היו ימי החופש הגדול, או אם תרצו "חום יולי-אוגוסט" ואנחנו התארחנו כמו בכל שנה בביתם של הדודה והדוד שהתגוררו בחלקה המערבי של ירושלים, ויצאנו בהרכבים משפחתיים משתנים לאותם טיולים. אבי שגם נלחם במלחמה בגזרה זו, הוביל אותנו בביטחון רב. היות שגם שלט היטב בשפה הערבית המדוברת, אותה רכש בילדותו בנהלל במפגשיו עם עדר הכבשים ברועים הבדואים מן הכפרים השכנים, חשנו ביטחון גדול עוד יותר. הוא ידע לשאול בכל מקום לא רק "כמה?" או "בכמה?" או להתווכח ולהתמקח על המחיר, אלא לספר בדיחה או מעשייה לכל בן-שיח מזדמן בערבית אסלית, והרגיש פשוטו כמשמעו כאדוני הארץ.

את כל אחד מימי הטיול, היינו מסיימים לעת ערב בביתה של הדודה, שחיכתה לנו עם סירי אוכל מהבילים. כששבנו מוקדם יותר בערב תשעה באב, והדוד התחיל להתארגן ללכת אל בית -הכנסת שלו בשכונה בה התגוררו, עלה הרעיון ללכת לכותל. אותו כותל, שריד מקדשנו, שביקרנו בבוקרו של אותו יום, מגיעים אליו בין כל סמטאות העיר העתיקה.

לפני מספר שנים, חילונית שכמותי, בחרתי לעשות את ערב תשעה באב עם קהילת "ניגון הלב", שאנשיה אנשי העמק ,ומקום התכנסותה היה המועדון בנהלל. לאחר שנקראה מגילת "איכה", כשכולם יושבים על מחצלות לאור נרות, נשמעה הרצאה מרתקת של אדם שיסלח לי שאינני זוכרת את שמו, אבל אני זוכרת כל מילה מאותה הרצאה. הוא סיפר על הקונפליקט הגדול שהתגלע בציונות הדתית לאחר אותה מלחמה, איך לציין למעשה את תשעה באב, אם בכלל. היו שסברו, שעתה, כשהכותל שוב בידינו, זה המקום לשבת ולבכות את החורבן. היו אחרים שחשבו שמשום שהכותל שב לידינו, והעיר אוחדה לה יחדיו, אין צורך להתאבל שוב על החורבן, אלא רק לשמוח לרקוד ולצהול. והיו מן הסתם הרבה גוונים אחרים ביניהם.

הדובר המשיך לספר עוד ועוד על הערב הראשון המיוחד הזה, ואני נרגשת הבנתי, שבעצם הייתי חלק מרגע או מאירוע היסטורי. הרמתי את ידי ואמרתי נרגשת " הייתי שם בערב הזה", הדובר, והקהל התבוננו עלי כבעלת זכות גדולה. בסיום דבריו, ניגשתי לשוחח אתו. "מאוד מעניין אותי מה את זוכרת מהערב הזה" אמר. "האם את זוכרת את מעגלי הריקוד והשירה?"

"תראה" אמרתי לו, "אני מבינה שהעת היתה גדולה, אבל אני הייתי קטנה", בסך הכל ילדה שעוד לא מלאו לה שמונה שנים. ולא רק שהייתי קטנה, אלא גם עסקתי בקטנות. אני זוכרת שכשהתקבלה ההחלטה לצאת, נסענו דחוסים ב"קאטר-שבו" הקטן, הורי ,כמה מבני -דודתי ואני, והגענו אל אחד משערי העיר העתיקה.

התחלנו לצעוד בסמטאות הצרות והחשוכות מנסים לפלס את דרכו לעבר הכותל. ברור שעדיין לא היה בהן כל שילוט או הכוונה, וכך בפנייה לא נכונה אחת, נקלענו לסמטה עוד יותר צרה ועוד יותר חשוכה. המבוגרים הבינו מיד שאנחנו לא ממש במקום הנכון, או בכוון הנכון . והתחילו להאיץ את הקצב שותקים. אני ניסיתי להדביק את הקצב המתגבר עם הסנדלים עם הרצועות האדומות הדקות, המעוטרות בפרחים, אלו שהתעקשתי יומיים או שלושה קודם, שיקנו לי באחת מחנויות הנעלים ברחוב בן -יהודה, עוד הרבה לפני שנהיה מדרחוב. אבא כמובן אמר שהן לא מספיק חזקים ולא מספיק טובים, אבל אני התעקשתי, וניצחתי.

כך או כך, הלכנו כמעט רצנו, ואני מזדנבת כעוסה מאחור, לא מבינה מה הלחץ, כשאמא שניסיתי לאחוז בידה הסבירה לי כמעט בלחישה שטעינו בדרך, ואנחנו ממהרים למצוא את הכוון הנכון אמרתי, "בסדר" אבל למה לרוץ?". "כדי שלא יבואו הערבים" השיבה לי. אז בכלל לא הבנתי למה אבא בעצם לא יכול לשאול אותם בערבית היפה והמתגלגלת שלו, כמו שעשה לא מעט פעמים במהלך היום "ואן אל-טריק?". אחרי הכל, עכשיו אנחנו כבר כולם חברים, לא? כששאלתי את המבוגרים, הבנתי שזה כפי הנראה לא היה הרעיון הכי מוצלח לאותה עת.

כך או כך, כפי שאתם מבינים, היות שאני כותבת את הפוסט, אז כפי הנראה שרדתי כדי לספר. "צר לי" השבתי לו, "אני לא זוכרת ריקודים ושירה, וגם לא קינות צער". זכרתי המוני בני- אדם, והתרגשות עצומה באוויר. וגם הסכמתי בלב (רק בלב) שאבא כפי הנראה צדק והסנדלים הללו, לא היו הכי מתאימים ומוצלחים.

תודה לאחותי, עופרה על האלבום הנעלם, והאוצרות הטמונים בו.

בתמונות בן דודי מאיר ממון, ז"ל, אמא מלכה ז"ל ואבא מוטיק ז"ל. במערת המכפלה, בעיר העתיקה, בכותל, ובקבר רחל בבית לחם.